.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק שמיני.
.
באתם מהכיוון הלא נכון, בזמן הלא נכון, אמר אברהם דאנאשווילי,
בקול חסר גוון. הוא נעץ את מבטו הקפוא בנלי ובבויקו שניצבו מולו,
כאילו היו פרפרים מיובשים שיש לשפדם ולהוסיפם לאוסף האנטומולוגי של
מכון מחקר כלשהו. הם שתקו. הוא הקרין חזות סגפנית משהו. איש בן
חמישים וחמש שנים, נמוך, רזה, לבוש חולצה לבנה ששוליה בצבצו מעבר
לחגורת מכנסיו הארוכים, שהיו עשויים בד סינתטי כלשהו. שיערו הלבן,
הדליל, הסתער מעל מצחו ופנה לאחור בניסיון לשמר את ימיה של בלורית
אנרגטית וצעירה. אפו הנשרי תמך במשקפים שהיו עוד יותר מיושנים
מהטרקטור של צ'ארלי. הוא ישב מאחורי מכתבה כהה ענקית, בחדר ממוזג
ואפלולי. פנס נקודתי אחד שניצב במקום שלא היה קל לאתרו, האיר
במדויק את שטח השולחן בלבד. דאנאשווילי, פרופסור מן המניין
לפסיכיאטריה ולנירוביולוגיה, עם ותק והישגים מתועדים שצירפו אותו
לרשימת "האנשים שאי אפשר לגעת בהם", כעס.
.
אדוני, אמר בויקו, כלומר פרופסור דאנאשווילי, הרי כבר הסברנו
את העניין לחמישה מעוזריך לפחות. המצעוף שבו טסנו נאלץ לנחות על
הקרקע מעברו השני של הרכס, ו"קווי אוויר" הציעה להביא אותנו לכאן
באמצעות, ובכן, בסיועו של אחד המקומיים המכירים את השטח. אנחנו
באמת מצטערים ומתנצלים על השינויים שחלו בתוכנית המקורית, אבל
באמת, השינויים האלה לא היו תלויים בנו. דאנאשווילי פטר אותו
בתנועת כף יד מהירה. צ'ארלי עם הטרקטור שלו מה? בויקו העמיד פנים
תמהות. נלי החלה לענות והשתתקה מיד. לא צריך, לא צריך, אמר
דאנאשווילי. אל תסגירו את צ'ארלי. קולו הביע בוז ושאט נפש. אנחנו
יודעים עליו כמובן, אין באזור הזה סודות השמורים מפנינו נגד
רצוננו. והוא הביא אתכם דווקא למקום שממנו היה עליכם לחצות את כל
שטח בית החולים בהליכה. בויקו ונלי שתקו. דאנאשווילי טילטל את ראשו
לצדדים. אנחנו מקבלים כאן חוקרים אורחים בלי הגבלה, המשיך
דאנאשווילי, ובלי לשאול למטרת בואם. אם ביקשתם לבלות כאן חופשה.
בסדר, קיבלנו אתכם. אבל לא אמרתם שתתחילו להסתובב בשטח בית-החולים
ולשאול שאלות.
.
הוא יצא מאחורי שולחנו, וניצב מולם כממתין לתשובה. אבל פרופ'
דאנאשווילי, מחה בויקו, הסתובבנו כי טעינו בדרך, והשאלה היחידה
ששאלנו הייתה, היכן משרדי ההנהלה. אבל איש לא ענה לנו. החולים שלכם
לא מדברים. הפסיכיאטר רטן. בוודאי שהם לא מדברים, הם חולי נפש. הוא
השתתק לרגע, שקל את צעדיו הבאים, הגיע למסקנה, ואמר, טוב. מרגע זה
אני מקווה שברור לכם ששהותכם כאן אינה מקנה לכם זכות להתערב
בתהליכים הטיפוליים. כן, אמרה נלי, ברור. זה היה ברור גם קודם, אמר
בויקו. דבריהם התערבבו.
.
דאנאשווילי עיקם את פיו לעומת נלי, במה שאולי נחשב מבחינתו
לחיוך. הראיון (בויקו חשב עליו כעל משפט), הסתיים. אשה צעירה חומת
שיער וגלויית פנים שחיכתה להם מחוץ לדלת המשרד, הובילה אותם לחדרם.
בויקו נשא בידיו את המזוודות. החדר מוקם במבנה דו קומתי, סמוך
לגבול מכון המחקר, הרחק ממרכז השטח הבנוי. החלון הגדול, היחיד שבו,
פנה אל הנוף הפתוח, בזווית שלא איפשרה מבט אל אזור האישפוז של בית
החולים. לעומת זאת אפשר היה לראות ממנו את הטירה הישנה של סלע
האהבה. החומה היתה מקועקעת, ופה ושם הצטברו לרגליה מפולות אבנים,
אבל שני צריחים נאים עדיין ניצבו על מכונם.
.
אל תטפס לשם אדוני, אמרה האישה, שעקבה אחר מבטו של בויקו,
המגדלים עלולים להתמוטט בכל רגע. לפני כמה חודשים התמוטט הצריח
השלישי, כאשר חולה חדש, שנמלט מהמטפלים ניסה לטפס ולעלות בו. גופתו
מונחת עד עכשיו מתחת לגל האבנים, שם, משמאל למבנה הדו-קומתי עם הגג
ההרוס למחצה. תודה, אמר בויקו, והחל לחפש בכיסו. מה שמך? היא נבוכה.
הילארי, אדוני, ואין צורך לתת לי טיפ, אין לי מה לעשות בכסף,
מכיוון שלעולם איני יוצאת מפה. היא חייכה חיוך עצוב וחשפה מערכת
שיניים לא מלאה, אך שמורה היטב. הקמטים שהבזיקו עם החיוך, ליד
זוויות עיניה, הסגירו עבר רווי סבל.
.
מה קורה שם? נלי הצביעה בכיוון המשוער שבו נמצאו מכלאות
האישפוז. מדוע החולים לא מדברים? מבטה עודד את החדרנית, כמעט אילץ
אותה לענות. הם לא מדברים? ובכן, לא תמיד זה כך. אולי לא היה להם
מה לומר, אולי באתם זמן קצר לאחר חלוקת התרופות. בזמן הזה האנשים
רגועים מאוד, גברתי. חלקם נרדמים, אחרים פשוט מרגישים רוגע, מתנתקים
מהסביבה ושוקעים בחלומות בהקיץ. את לא יכולה לדעת איך זה, עד שלא
תתנסי בזה בעצמך.
.
נלי לא הרפתה. ואת התנסית בזה? עיניה הצטמצמו. את מאושפזת
במקום הזה, נכון? הילארי שלחה את ידה אל פיה. אסור לי, כלומר, אסור
לכם לדעת את זה. פרופ' דאנאשווילי הצליח אתי מאוד. עיניה הבריקו
לרגע בגאווה. אני אחד מהישגיו החשובים, כך הוא אומר. אז הוא לקח
אותי משטח בית-החולים וניסה לתת לי עבודה באזור המחקר. אבל עכשיו
העבירו אותי לאזור מגורי הצוות. בויקו התבונן בה וחשב: יכול להיות
שהיא, וד"ר דאנאשווילי? אבל בקול רם אמר: בדרך לכאן שמענו כמה
סיפורים על מעשים משונים המתחוללים כאן. הילארי נראתה נרעשת בעליל.
מעשים משונים? אני… אני חייבת לחזור לעבודה. היא יצאה וטרקה
אחריה את הדלת. רגע אחרי כן, חזרה והכניסה את ראשה בדלת. סליחה. על
הטריקה, זאת אומרת, זה לא היה בכוונה. ונעלמה שוב.
.
באותו לילה החליקה נלי בין כפותיו של בויקו כמעט מבלי להתחכך
בו. היא הסתובבה, התייצבה על ארבעותיה, הגישה אליו את אחוריה
המורמים, פיתלה את צווארה לאחור, ושלחה בו מבטים רושפים. ואז, למשך
שבריר שנייה, נראו לו פניה כפני צרעה. שערות זיפיות, זהובות, הקיפו
את עיניה המורכבות, ולסתותיה נעו בתנועת כינוס שגרתית. בידיו יכול
היה לחוש את המעבר החד של מותני הצרעה, המפרידים בין בטנה לחזה. הוא
נרתע לאחור, וזכרותו נפלה באחת.
.
בבוקר, אחרי שהתעלסו בהצלחה ומחו את הטעם המר של הלילה, נהנו
לגלות את הזרם החזק של המים החמים במיקלחת. בחדר האוכל של אנשי
הצוות הרפואי הסתיימה ארוחת הבוקר זה כבר, אבל אחראי המטבח אילתר
משהו למענם. הילארי הביאה את הארוחה לחדרם, ונמלטה משם ברגע שהניחה
את המגש על השולחן הנמוך, ליד החלון שפנה אל הטירה העתיקה. "סלע
האהבה" זקרה אל השמים רק צריח אחד. הצריח השני התמוטט במשך הלילה
(בויקו זכר במעומעם רעם קצר, שהתגלגל זמן קצר לפני שנרדם), וגל
אבנים נותר במקומו. החומה שנפרצה בכמה מקומות, הציעה עדיין כמה
מסתורי ירי בנויים היטב, אבל עצמותיהם של הקשתים שהיו עשויים להשתמש
בהם, נרקבו מכבר.
.
בדרכם החוצה, עברו על פני הכניסה לאגף המחקר, שנבנה כקובייה
ענקית, אטומה לחלוטין של בטון לבן, מבהיק. נלי הניחה את ידה
בשקערורית שנועדה לכך, במשקוף השער, וניתרה בהפתעה כשמשהו צבט אותה
במהירות. מרקע אפל, קטן, שקודם לכן לא הבחינו בו כלל, הקרין הודעה
קצרה באתיות ירוקות: זיהוי שלילי. אינך מורשה להיכנס לאגף המחקר.
הזמן שנדרש לבויקו ולנלי לקריאת ההודעה, הספיק לכיתה שלמה של
גברתנים זעופי מבט כדי להגיע למקום, ולהתייצב מאחוריהם ולחסום את
הדרך שבה היו יכולים לסגת, אם רק היו מנסים לעשות זאת. חזותם
החיצונית שיוותה להם מראה של אחים פסיכיאטריים בכירים. פני פוקר,
שרירים תפוחים, נעלים קלות, חלוקים עליונים לבנים, נוקשים משהו.
יציבתם שידרה מוכנות לקרב.
.
בויקו התחיל לומר משהו, אבל אחד מלובשי החלוקים, גבר צעיר,
ששערו האדמדם נקצץ קרוב לעור הקרקפת, קטע אותו בקור. לשם מה הפעלתם
את מערכת הזיהוי? אנחנו… התחילה נלי. לא ידענו שזו מערכת זיהוי.
המשיך בויקו. זה בודק טביעת אצבע גנטית ?אדום השיער צימצם את עיניו
באיום. יחסית לאחד שלפני רגע לא ידע מה זה, אתה מגלה הבנה רבה, אמר.
בויקו החל לכנותו, בינו לבינו "מפקד הכיתה".
.
ההתנצלות וההסבר ארכו כמה דקות, עד ש"מפקד הכיתה" החליט שהגיע
זמן הסיכום. אז עכשיו אתם יודעים. הוא ניסה להישמע סמכותי ככל
האפשר, ובעודו מדבר אל נלי ואל בויקו, פזל אל פקודיו. רק תשתדלו לא
להפעיל את המערכות האחרות. בפעם הבאה לא תצאו מזה בקלות. אין לכם
מה לחפש באזור המחקר, אז אל תדחפו את הידיים ואת האפים שלכם לכאן.
.
הם הסתובו בחצר הטירה ונכנסו למבנים הפנימיים שנשמרו במצב טוב
יחסית. אורוות, אסמים, מגורי משרתים. החלונות המקושתים ורחבי האדן
נחסמו בפסי מתכת מצטלבים שהתקנו שם, לפי הערכתו של בויקו, לפני
חמישים-שישים שנה. אבנים שנפלו מהחומה ומהצריח ההרוס התגלגלו בכל
מקום, חלקן כוסו צמחייה יבשה ואפשר היה למעוד וליפול עליהן, כפי
שאכן למדו לדעת, ממקור ראשון. מלבד מבני האבן, לא נותרו במקום כלי
עץ ורהיטים, שככל הנראה נאכלו בשיני הזמן. ערפל הבוקר התרומם מעל
לצלע הגבעה, וחשף את השטח לקרינת שמש ישירה שחיממה את האוויר
במהירות.
.
בצינת חדרם, ייבשו בויקו ונלי את זיעתם ועיסו את קרסוליהם
החבולים. היא הייתה מאוכזבת. אבנים לא דיברו אליה. הוא המהם משהו על
עוד כמה דברים שצריך לבדוק שם. מאוחר יותר, במקלחת, תוך שהיא
מקציפה סבון על גבו, נזכרה באירועי הבוקר. מה זה העסק הזה עם טביעת
האצבע הגנטית? היא הפכה את כף ידה. שום סימן לניקור לא ניכר בה.
בויקו צחק. מבעד לסילוני המים, בעיניים עצומות, אמר, סתם אמצעי
זיהוי ודאי. לא דבר מסובך. הוא מזהה את המאפיינים הגנטיים הפרטיים
של כל אדם. אחרי שמזינים לו את הנתונים הראשוניים, הוא פשוט משווה
בכל פעם מחדש, את הנתון המקורי לדגימה גנטית שהוא לוקח. כל העניין
מסתובב סביב פחות מעשירית מאורך הגנום. המכונה משווה רק את הגנים
האופייניים לפרטים, ומתעלמת מרוב הגנום המקודד את ה"הומו ספיינס"
כולם. פעם ראשונה שאני רואה מתקן כזה פועל בשטח. הם יקרים נורא, אין
לי מושג למה. למישהו כאן חשוב מאוד להבטיח ששום אדם לא מורשה לא
ייכנס לעולם לאגף המחקר. נלי גררה אותו אל מחוץ למקלחת. הם עושים שם
מעשים משונים, אמרה, זוכר ?ואנחנו נעשה מעשים משונים כאן. ועכשיו.
.
***
.
היא התעוררה אל כאב ראש קל. במסדרון התחוללה מרוצה כלשהי,
ובויקו לא נמצא לצידה. היא זכרה במעומעם שלפני שעות אחדות הוא קם,
לקח איתו את "מכתב אנשי הצרעה" ואמר שהוא ניגש לבדוק משהו בטירה.
מרחוק נשמעו קולות נרגשים וחריקה של תריסים מוגפים. היא גיששה אחר
נעלי הבית, העבירה בחופזה את אצבעות ידיה בשערה, זרקה על עצמה חלוק
ויצאה אל המסדרון.
.
המקום נראה נטוש. כל החלונות והתריסים במסדרון, למעט אלה שמול
חדרם, הוגפו. המשרדים היו מואפלים, מערכות מיזוג האוויר בהם שבתו.
מבעד לחלון נשקפה חצר בית החולים. שם, משום מה, נראה היה שהעסקים
מתנהלים כרגיל. מעט מאושפזים הסתובבו בחלוקים כחולים, בעלי גזרות
ואורכים שונים. אחרים נכלאו בביתנים קטנים, שפנו אל חצרות מגודרות
ומרושתות היטב, שבהן יכלו ליהנות מאור השמש, ואף מתחושת חירות
מסויימת. בחלק הפנימי יותר של החצר, במבנה דמוי קסרקטין, נכבלו
חייבי הבידוד למיטותיהם. אלה אנשים מסוכנים מאוד לעצמם או לציבור,
הסביר האח יפת רוס, לנלי ולבויקו שתעו בשטח וחיפשו את דרכם אל
משרדי ההנהלה, באותו יום ראשון לבואם. בפינת הקסרקטין, בתא מאולתר,
נלי ידעה שלא תוכל לשכוח את התמונה הזאת שהתגלתה לה באקראי, נכלאה
אישה פרועת שיער. מבטיה הרושפים לא כובו אפילו בזרם הרוק שקלח לאיטו
מזווית פיה. היא לא דיברה, לפחות לא במובן הרגיל של המלה. אבל יחד
עם קילוח הרוק, פלטה רצף שקט ומתמיד של הברות חסרות משמעות. היא
"מנלנלת", נבעתה מחשבתו של בויקו, "מנלנלת". היא לא מדברת כבר
שלוש שנים, אמר האח יפת. שרידי צואה היו מרוחים על הקיר במשהו שנראה
כמו אותיות בשפת סתרים בלתי מובנת. נלי חשה את קיבתה עולה לעבר
גרונה. אין כסף, הסביר האח, שדיווחיו על שאלות האורחים הלא קרואים
העלו את חמתו של ד"ר דאנאשווילי. העולם משתגע, אמר, מה אפשר לעשות.
הוא קרץ אליהם. נלי זכרה זאת בבירור. היא קלטה שהקריצה מכוונת אליה
בלבד.
.
ליד חומת החצר הפנימית ישבו ועמדו כמה מאושפזים שנראו מרחוק
בדיוק כמו אנשים שפויים לחלוטין הנתונים בעיצומה של שיחה רגועה על
ענייני היום. נלי כבר התכוננה להתלבש ולצאת לעבר בניין המשרדים,
לברר להיכן נעלמו כולם, כאשר מרחוק נשמעה הלמות תוף עמומה. אח חסון,
לבוש לבן, חלף במסדרון בריצה. צעדיו הרעידו את האוויר סביבה. סגרי
מיד את החלון, צעק לעברה, ודילג במדרגות, שלוש שלוש, אל הקומה
העליונה. הוא נבלע במסדרון צדדי שהוליך לאיזשהו מקום, והד פסיעותיו
הגדולות נמוג בהדרגה. דממה. ואחריה שוב הלמות מרוחקת. נלי הגיפה את
התריס, אך השאירה את שלביו פתוחים מעט, כך שיכולה היתה להציץ
החוצה. הלמות התוף גברה, ואיתה החלו להישמע קולות אדם. המון אדם,
צועקים, צוחקים, צווחים. בפאתי היער, מצפון לשטח בית-החולים, בסמוך
לגבול שבקרבתו – היא זכרה את דבריו של צ'רלי ווייט – מותקנים מקרני
הרדיו המשחררים את כמוסות הרעל בגופם של המאושפזים, החלו להתקהל
אנשים. גברים, נשים, ילדים וזקנים יצאו מבין העצים. תושבי האזור,
אנשים פשוטים, סבירים. הם צעקו משהו. נלי לא הצליחה להבין.
.
לפתע, כאילו ללא אות, החל ההמון לצעוד לעבר חצר האישפוז.
המאושפזים, שנלי המרותקת לקהל החיצוני התעלמה מהם ברגעים האחרונים,
פשוט נעלמו מהשטח הפתוח והתרכזו בביתנים הסגורים. כנראה ידעו
והבינו את העתיד להתרחש. קול ההמון הלך לפניו, ונלי תפסה בהפתעת מה
שהקולות השולטים היו קולות צחוק וצהלה. הרוח נשאה אליה את הקול.
שגעו את המשוגעים, הם צעקו, שגע את המשוגעים. ואז השתנה כיוון
הרוח.
.
הם פרצו לחצר האישפוז, רדפו ולכדו את המאושפזים, וריכזו אותם,
רועדים ומפוחדים, במרכז החצר, כשמעגל מתהדק והולך של פורעים סוגר
עליהם מכל העברים. הם היכו אותם בצינורות, ובמוטות והשליכו לעברם
חפצים שונים, בעיקר פסולת שהורמה מהקרקע. שגעו את המשוגעים, שגעו
את המשוגעים. הם אילצו את המאושפזים לצעוד מסביב לחצר, ואחר כך
אילצו אותם לכרוע על ארבעתיהם ולחזור על אותו המסלול כשהם זוחלים על
ארבע. מדי פעם קפץ ליצן מתנדב על גבו של אחד המאשפזים ורכב עליו,
כשהקהל קורא לעברו קריאות עידוד רמות.
.
בעלת המבטים הרושפים הייתה ביניהם. היא נדחפה ונהדפה מכל עבר
ונראה היה שספגה מהלומות רבות מכפי יכולתה. גבה שח, ומבטיה, אפשר
היה להבחין בכך אפילו מרחוק, כבר לא קראו לקרב. היא הייתה כבויה
לחלוטין. נער צעיר, פיסח, ניגש אליה והחל להסיר ממנה בכוח את
חולצתה. סופסוף, כנראה, נפלה לידו הזדמנות להתעלל במישהו שגורלו היה
עוד גרוע משלו. האשה הבינה את שנדרש ממנה כדי לסיים את מסכת
ההתעללויות. היא פשטה בתנועה החלטית אחת את חולצתה, ונותרה שם,
במרכז המעגל, כששדיה הקטנים והמצומקים חשופים. תרועה עלתה מהחצר.
והיא החלה לנוע אט אט, כשהקהל מעודד אותה בקריאות קצביות. שגעו את
המשוגעים. שגעו את המשוגעים. היא רקדה את ריקוד הדוב הזה עוד במשך
מחצית השעה, וספגה עוד כמה מטחי פסולת, כאשר החלו האנשים לסגת.
בתוך זמן קצר נעלמו רובם ביער. הנער הצולע נותר אחרון בחצר. הוא
ניגש אליה וסחט בעוצמה את שדיה. היא ייללה מכאב ונלי נרעדה. הצולע
היפנה את מבטו לעבר בניין המשרדים, פלט צחוק צרוד ויצא מהחצר בדהרה,
כשהוא גורר את רגלו הקצרה ונשען עליה חליפות, ביעילות מדהימה.
.
נגמר, אמר הקול ליד אוזנה. זו הייתה הילארי. היא עמדה שם (כמה
זמן?) בפנים חיוורות. מדי פעם הם עושים זאת, אמרה. משגעים את
המשוגעים. גוון קולה הביע תערובת של אירוניה, כאב והשלמה. אין כאן
אפשרויות בילוי רבות, וזה נמשך כבר כמה עשרות שנים. מסורת. נלי
התחילה לומר משהו, אבל הילארי שהייתה שקועה בעצמה, לא הבחינה בזה,
והמשיכה. אין מה לעשות. הצוות פשוט לא מעז להפסיק את זה. ובסך הכל,
זה לא קורה הרבה פעמים. פעם פעמיים בשנה. הם, היא החוותה בראשה לעבר
בניין המשרדים, חוששים שההמון יתקוף אותם ויהרוס את מרכז המחקר.
שמעתי פעם את פרופ' דאנאשווילי מדבר על זה עם גברת פרופ' האריס. היא
רצתה לשלוח לחצר את האחים, אבל הוא החזיק בה ממש בכוח, בידיים, ולא
הניח לה לעשות זאת. זה מס שאפשר לעמוד בו, הוא אמר, ואחר כך שמעתי
אותו אומר שבמקום אחר, לא זוכרת איפה, הרסו כפריים מרכז מדעי שלם,
עד היסוד.
.
היא הביטה סביבה בחשש, וכשראתה שחברי הצוות טרם יצאו מחדריהם
הנעולים, משכה את נלי הנדהמת לקצה המסדרון. שם, ליד דלתות המחסנים
וחדרי השרות, דחפה לידה דף נייר מגולגל, וברחה במהירות. במרחק שלוש
דלתות משם, כמעט התנגשה בד"ר אלבוים, חוקר צעיר שלא היה בעל תואר
דוקטור לרפואה ומעולם לא התקרב למכלאות האישפוז. הוא שלח את ידיו
ואחז בה, רק כדי למנוע את ההתנגשות. אבל היא השתחררה מאחיזתו ותוך
כדי כך חזרה ושלחה בנלי מבט מבועת, מתחנן. נלי חייכה בתשובה, מקווה
שהמסר המרגיע יעבור. המדען הביט בשאלה אילמת אחרי החדרנית שנעלמה
במרוצה בעיקול המסדרון. רגע לאחר מכן משך בכתפיו והמשיך בדרכו.
כשחלף על פניה של נלי, שלח אליה חיוך מנומס. אף מלה לא הוחלפה
ביניהם. שום דבר לא קרה.
.
***
.
בחדרם, מעבר לדלת נעולה, פתחה נלי את פיסת הנייר המגולגלת.
בכתב יד רשלני, או ילדותי, או מאומץ מאוד, נכתבו בו שלוש מלים :
"האפיטיס יטילו בהם".
.
***
.
בויקו החזיק לפניו את המפה שצורפה למכתב ההמוני שהגיע למכון,
וניסה להתאימה למבנה הטירה. בפינת המפה צוירה שושנת רוחות, אבל
הכיוונים לא נרשמו לידה. לצד הקווים שסימלו את קירותיהם של מבנים
אחדים נרשמו מידות מדויקות, במטרים. בויקו צעד ומדד את הבניינים,
והשוה את התוצאות לרשום במפה. נראה היה שלפחות לאחדים מהבניינים
הוספו תוספות מאז שורטטה המפה. הוא ניסה לזהות תוספות על פי שינויים
בצבען של אבני הבניין, אבל התבלבל עוד יותר. בסופו של דבר הציב את
המפה על פי מקומם של שלושת הצריחים המקוריים בלבד. ממרכז המשולש
שחיבר על המפה את שלושת הצריחים, יצא קו ישר שהגיע עד למרכזו של
מבנה משושה, שלא היה קיים בשטח. נהרס לפני שנים, מן הסתם, ואבניו
שימשו כנראה לבניית המחסן הנמוך שלא הופיע במפה. הקו הדמיוני המשיך
הלאה. מעט לפני החומה, סומנו משני עבריו שני מבנים רבועים. בויקו
איתר אותם ללא קושי. אחד מהם היה חד קומתי, השני דו-קומתי. שני
הגגות היו למעשה שלדי מתכת ועץ, שרעפים מעטים בלבד נותרו תלויים
עליהם. השלדים עצמם התקערו תחת משא הזמן.
.
הוא ניסה תחילה את המבנה החד-קומתי. ספר שבעים ושבעה צעדים מקו
הצריחים אל מרכז המבנה. הרצפה במקום נראתה קשויה, דרוכה וכבושה זה
זמן רב מאוד. הוא קפץ עליה, לבדוק אם ישמע קול עמום. שום דבר. במבנה
השני, המערבי, שפר עליו מזלו. במקום שבו נסתיימו הצעדים הספורים,
נפער בור. הוא שלף מתיקו מעדר מתקפל והחל לחפור במרץ. מקץ שעתיים
ניתז המעדר לאחור בצילצול. מבעד למחפורת העפר התגלתה אט אט דלת
קשתית גדולה, עשויה מתכת כלשהי, ומחוזקת במסמרי ענק חלודים. היא
היתה שקועה באלכסון, חלקה העליון נוטה קדימה, מה שגרם להצטברות מי
גשמים על חלקה התחתון שהיה חלוד ורקוב עד כדי כך, שכמה מהלומות
נחושות במעדר פרצו בה מעבר מספיק לאדם.
.
אד נושא ריח רע עלה מהפתח, והוא נאלץ להמתין בחוץ כשעה, עד
שהאוויר העתיק התפוגג והתערב באוויר החיצוני. בעיניים עצומות למחצה
שכב הביט בשמים השקטים שענני כבשים תלו בהם ללא תנועה. מרחוק אפשר
היה לשמוע את קולות מרכז המחקר, שהשתלבו זה בזה ללא הכר. דמותה של
נלי הופיעה לפתע במרווח שנפער בין שני ענני כבשים. אותם פנים,
שהתרחבו באזור הלחיים וחזרו והתכנסו בחדות לכיוון הסנטר הקטן. אותו
חיוך קטן, כמו צופן סוד. אותה שן קדמית שבורת פינה, אותה הבעה של
הכרת ערך עצמה, שבויקו, בסתר ליבו, כה קינא בה. הוא מעולם, על אף כל
ניסיונותיו, לא הצליח להתייחס אל עצמו ברצינות. איכשהו, תמיד, יותר
מדי ציניות הייתה מתגנבת אל מחשבותיו, ככל שהדברים נגעו בו עצמו.
ואנשים הרי לא מתייחסים ברצינות למי שמעיד על עצמו שהוא ראוי לייחס
ציני. אבל לנלי הייתה נוכחות שהיא עצמה התייחסה אליה בכובד ראש, מה
שכמובן השתקף, הקרין וחזר אליה מהסביבה כולה.
.
בכל אופן, נלי שבין העננים הייתה שונה במשהו מזו שעזב לפני שעות
אחדות בחדרם. שוני לא מוגדר. הוא ניסה לבחון את הדמות, חלק אחר חלק,
אבל בדרך זו לא הצליח למצוא פגם כלשהו בדמות. היא נופפה את שיערה
לאחור, בתנועה נליית אופיינית. בוא, בוא אלי, קראה אליו. צליל קולה
נשמע באוזניו בדיוק כפי שהיה צריך להישמע. בויקו טילטל את ראשו מצד
לצד. זה מספיק, אמר לעצמו בחומרה.
.
קולה רדף אחריו, בוא אלי, בוא אלי, אבל באותו זמן, האוויר
המבאיש כבר הידלל והתפזר, והוא הפנה את גבו אל השמים, והחל לרדת
בנחישות בנקבה שהובילה ממקום הדלת הקבורה, באלכסון כלפי מטה. פנס
הלייזר שלו האיר את דרכו פנימה. לאחר ירידה קצרה התחלף המישור
המשופע בגרם מדרגות בטון שירד לעומק של כעשרה מטרים, והסתיים לפני
דלת מתכת דומה לדלת העילית, שהחלידה ונתקעה במצב פתוח למחצה. בויקו
עבר בקושי דרך הסדק, והמשיך לצעוד במעבר תת קרקעי שהעמיק בשיפוע
מתון. כעבור שעה של צעידה באפלת הניקבה, כשהוא מפלס את דרכו בין
אריגים רחבים של קורי עכבישים, הסתיימה לפתע הניקבה בבריכת מים
קטנה, כמה עשרות מטרים קוטרה. בויקו האיר את הסלע מעבר לבריכה, אך
שום מעבר, חסום או פתוח, לא נמצא בו. הוא הפליט קללה, והחל לעשות
את דרכו בחזרה, כשהוא צועד לאטו ומאיר וסורק בקפדנות את קירות האבן
שכוסו מעין טיח טבעי, חלקלק ולח.
.
כך גילה את פתח המחילה הצדדית, שנחסם בדלת עץ שהתפוררה מכבר,
ושרק שרידיה שנותרו בפתח העידו על קיומה, בעבר הרחוק. קוטרה לא עלה
על שישים סנטימטרים, ובויקו היסס מעט לפני שהכניס לתוכה את ראשו
וחזהו. אבל אם הגעתי עד כאן, חשב, אין טעם לסגת. הוא זחל פנימה,
כשהוא מאיר את דרכו לפנים. מקץ כמחצית השעה של זחילה (הוא לא ידע
להעריך את המרחק שעבר), התרחבה המחילה ונפלה אל חדר חצוב בסלע. היו
שם שולחן אבן דמוי פטרייה ומושבים שנחצבו אף הם בסלע הטבעי. אחד מהם
נגדע בבסיסו, והיה מוטל על צדו. על השולחן ניצבו עדיין פינכות מתכת
חלודות שתחמוצות שונות שנוצרו בנקודות המגע שלהן עם האבן, חיברו
אותן ללוח הסלע, ללא הפרד. באחת הפינות הרקיבו קרעי אריג גס כלשהו.
הסלע שידר קרירות רוגעת, יבשה. לא תמיד היה כאן יבש כל כך. טיח טבעי
ציפה את הקירות, תוצאה של תהליכי התאדות והתעבות חוזרים ונשנים,
במשך שנים רבות.
.
הוא השלים שלושה סיבובי הארה בגבהים שונים, לפני שהגיע אל הכוך
החצוב הגבוה. מעין ארון, או מזווה. ניצנוץ שחזר אליו משם שיכנע אותו
שהמאמץ הכרוך בגרירת מושב אבן הגדוע, ובטיפוס לשם, עשוי להיות כדאי.
באמצעות המעדר לכד וגרר את כלי המתכת שהונחו בעומק המדף. בדרך
נפילתם אל הרצפה חבטו בו הכלים בעוצמה. הוא התחיל לקלל שוב, אבל
השתתק כאשר אור פנסו פגע בחפצים שהיו מונחים לרגליו. היו אלה שלושה
שריונות גוף ימי-בינימיים. הוא סקר אותם בעיון לאורו של פנס הלייזר.
בית החזה היה רחב להפליא, אבל המותניים… הוא שלח את ידו ובחן
אותם. עשרה, חמישה עשר סנטימטרים היקפם לכל היותר. הוא יצר באגודליו
ובאצבעותיו עיגול. מתניים בקוטר כזה? אין אנשים מבוגרים כאלה.
בוודאי שלא גברים לוחמים. הוא נטל את השריון וניסה להרחיב במתיחה
את חגורת המותניים. המתכת התנגדה לו בקרירות יעילה. ההיקף נותר
קבוע, אבל דיסקיות צד שלמיטב הבנתו לא היו צריכות להיות שם, נפלו
ארצה בקול צלצול. במקומן נפערו משני צדי השריון, מול הצלעות
התחתונות, פתחים עגולים, שנראו כאילו נועדו לזוג גפיים אמצעיות.
בויקו פלט אוויר בשריקה חרישית. שנועדו לשימוש השטן ולא לבני-אנוש,
מילמל.
.
אמרתי לך, אמר האיש שבקיר שהופיע לפתע בכתם בהיר בסלע שלשמאלו,
אמרתי לך.
.
הפרק הבא יפורסם מחר.
.
