אין מידה לאדם. סטיבן ג'יי גולד. תרגום: עמוס כרמל. דביר. 386 עמודים
הספר הזה הוא כתב הוקעה פוליטי, במסווה של ספר מדע פופולרי.
גולד יוצא נגד הדטרמיניזם הביולוגי ,ונגד הסוציוביולוגיה, אבל בדרך
הטבע ,רוב המומים שהוא מונה בהם, משתקפים בסופו של דבר בטיעוניו
שלו ובאלטרנטיבה שהוא מציע.
היריות הראשונות של המחבר) שסביב פגיעתן הוא מצייר אחר כך
מטרות מדויקות), מכוונות כלפי עצם המחשבה שאפשר למדוד בני-אדם
ולהעריך אותם באופן אובייקטיבי. כל מדידה כזאת שנעשתה בעבר, הוא
אומר, מונעת ומוטה על-ידי השתייכותו התרבותית והפוליטית של המודד..
זה נכון) ובהסכמה הזאת אפשר היה לוותר על הבאת ראיות המשתרעת על
פני כ-300 מתוך 386 עמודי הספר). אבל גולד טוען להסקת מסקנות
שמלמדות על העתיד. האם הוא מנסה לומר לנו שמשימה שלא הצלחנו
בה בעבר, לא נצליח בה גם בעתיד ?
גולד אומר, בערך, שאין מידה לאדם, מפני שמדענים שונים בעבר
הרחוק והקרוב ניסו לפתח סולמות וסרגלים שונים למדידת אנשים – ונכשלו
בכך) לעתים כישלון חרוץ ומביש). אבל אם אי-אפשר למדוד את האדם ,שהוא
תופעה טבעית) לפני שהוא תופעה חברתית), הרי שאולי אי-אפשר למדוד גם
תופעות טבעיות אחרות. למשל, אולי אין מידה למסלולי כוכבי-הלכת, מפני
שאפולוניוס, ואחריו תלמי, עסקו בחישובי חישובים של" אפיציקלים "
במסלוליהם, שאחר כך התברר שאינם קיימים. אולי אין מידה לאור) כקרינה
אלקטרו-מגנטית), מפני שהויגנס, ואחרים, סברו שגלי האור עוברים במין
חומר תווך בסיסי) שהם קראו לו" אתר"), המציף את היקום, ושאחר כך התברר
שאינו קיים.
לא ברור כיצד פרופסור לגיאולוגיה, לזואולוגיה ולהיסטוריה של
המדעים בהרוורד, שהגיע למעמדו הודות ללא מעט מדידות) שבהן הוא עצמו
דורג גבוה מבני-אדם אחרים), מגיע למסקנות כאלה. האם הוא מנסה לומר
לנו שאין הבדל בינו לבין, נניח, מלצרית בפאב הסמוך בהרוורד סקוור ?האם
הוא באמת מצפה שנייחס לדבריו את אותו ערך שאנחנו מייחסים לדברי מלצרית ?
בנסותו לגרום לנו להסיק את אותן המסקנות, הוא ממחיש כיצד מדענים
בעבר עיוותו וטישטשו ממצאים. אבל הוא עצמו, בספר הזה ממש, נכשל
באותה מכשלה: ציטוטיו מדברי דרווין בעמוד 32 מוכיחים את ההיפך ממה
שהוא מבקש להוכיח. ובעמוד 359, הוא תוקף את ההכללות
הסוציוביולוגיות, ובאותה נשימה הוא ממשיך ומדבר על "עמים רודפי
שלום".
בהתלהמות מיותרת, הספר הזה מציע) כמעט דורש (לכרות אמונות
וגישות ,שברובן הגדול נכרתו ממילא, ומזמן) הרי למחבר ולמלצרית יש
קול אחד בלבד בבחירות המתקיימות בארצם, והם אמורים להיות שווים לפני
החוק). תחת אותו דגל ואותה סיסמה ,הוא מציע – במקום הדעות הקדומות
הישנות – דעות קדומות חדשות משלו. לכאורה, מדובר כאן בסכסוך
אידיאולוגי לא חשוב בין מדענים, אבל גולד מוציא את הסכסוך לאור,
ומגיש אותו לקהל הרחב, ובכך הוא עושה אותו לעניין חשוב, מכיוון שהקהל
הרחב )ברובו (אינו מצויד בכלים הדרושים לניתוח הנימוקים שמביא לפניו
הפרופסור מהרוורד. אנשים רבים מדי עלולים לראות כאן, בסך הכל, עוד
הוכחה לאפסותו של המדע, ועוד מקרה שמוכיח כי הבל השכל ושקר התבונה.
ואיזה טיעון עשוי לקבל יותר תמיכה בציבור, מהטיעון שלפיו כולנו
שווים ,ושגם אם איננו שווים ,שום מדידה אובייקטיבית אינה יכולה
להראות זאת.
לפי גולד, בספר הזה, לא ברור מה ההבדל בין טיפש לחכם, בין רזה
לשמן, בין חזק לחלש, חולה ובריא, בין גזען לליברל, בין הצלחה
לכישלון. גולד, שכנראה הגיע לשלב של סיכום בחייו, אינו מבין שהמין
האנושי רחוק משעת הסיכום. הוא מציע לנו – במלוא הרצינות – להתמקם
בעמק השווה ,ולטבוע בשיעמום הגדול. הוא לא מבין שאם תיאוריות עולות
ונופלות) וגם אם יש ביניהן תיאוריות אוויליות ומרושעות במיוחד),
אין בזה משום הוכחה שלעולם לא נגלה את האמת על עצמנו ועל הטבע. אין
בזה כדי להצדיק את הוויתור שהוא ממליץ עליו.
דומה שהספר הזה נועד להילחם במשוואה שאינה קיימת. גולד
טוען בלהט נגד כל ניסיונות העבר להקיש על ערכו של אדם על-פי מידתו
)אינטליגנציה ,גודל גולגולת ועוד). ערכם של כל האנשים שווה, הוא
מכריז, ומצפה לתשואות. ובכן מה ?ונניח שערכם) מבחינה מוסרית (שווה ,
האם זה מחייב שמידותיהם הטבעיות שוות? או שאי-אפשר ללמוד משהו
ממידתם? או ש"אין מידה לאדם"? גולד מציע תזה פופוליסטית, ולא מקורית
במיוחד, שלפיה הגודל אינו קובע. אבל הרי ברור שלפעמים הגודל בכל זאת
קובע. אנשים יכולים להיות שונים זה מזה במידותיהם ,בתכונותיהם
הטבעיות, בכישוריהם ובהישגיהם, אבל שווים בערכם ובזכויותיהם. הספר הזה
מבלבל מושגים טבעיים, שהמדע יכול) לפחות עקרונית (ללמוד ולמדוד
אותם, עם גישות מוסריות, ובכך הוא דומה למי שמכפיל עגבניות
במכוניות.
