על היחס של יהושע גריפית ל"פני השטח", על היקסמותו מהטריוויאלי, על השימוש שלו ב'משפטים צייריים מוכנים' – ועל יחסו למטעה, ליפה, למיופה, למלאכותי, לסטייליזציה, למאנייריזם, לאקלקטיות, למודל / על המרחק הבלתי נסגר בין יצירת גריפית לבין הזרמים המרכזיים של האמנות הישראלית בת-זמננו / יהושע גריפית: רוב של אחד באמנות הישראלית
הכותרת, "מאחורי כל זה", הינה פרפרזה על שורה של יהודה עמיחי. גם אם לציור של יהושע גריפית אין זיקה ממשית לעמיחי או לשירה ישראלית מודרנית בכלל, להוציא איזושהי זיקה לאהרון שבתאי, המתבטאת בציור "מיטה" המוקדש לו, בהיות "המיטה" אזור פיזי-אינטלקטואלי מוצהר של שבתאי – בחרתי בכותרת המטעה לחשוב כאילו, בכל זאת, יהושע גריפית מחובר לשירה ישראלית וכו' וכו'. הטעייה? מדוע הטעייה? גם משום שהציור של גריפית מטעה, עוסק בהטעייה. היפה המטעה. ההדור המטעה. גריפית מייפה את היפה. גם מדגיש אותו וגם מגזים אותו. גריפית מתמחה גם בהליכה על פי פחת ההגזמה. עוד שניה ואין זו כבר הערה על מתקתקות, אלא זו מתקתקות. אבל זו הערה על. עוד שניה וגריפית כבר נטבל בהגזמה עצמה, אבל לא, הוא לא נטבל, כי הוא נשמר.
ומאחורי היופי וההדר המצויירים של יהושע גריפית לא מסתתר אושר גדול. החפצים המצויירים, הפיגורות המצויירות, הקומפוזיציה, ה'סיפור המצוייר' – כל אלה, אצל גריפית, הינם גם "הם" וגם דבר-מה שאינו "הם".
הם דבר-מה המתהפך תוך כדי צפייה בו לדבר-מה נוסף: להארת הפריכות והמופרכות של היפה, ולהלעגה מעודנת על ייצוגים של שפע, אושר, נוחות, נוסטלגיה, עיצוב, סדר בייתי, "אמנות". גריפית בונה ומערער גם יחד את המיופה. את מה שנעשה יפה רק לזמן קצוב, ובאותו זמן קצוב הוא מיופה הכוח של היפה. מה הוא "מיופה"? מה שנעשה יפה מכפי שהוא באמת. יפה מלאכותי. משהו שיופה כדי שיוכל לייצג את היפה, לשעה קלה.
זה לא מעט שנים שאני עוקב מחצי-מרחק אחרי יצירתו של שוקי גריפית. שומר קטלוגים שלו, נכנס לתערוכה שלו, צובר אותו בזכרון הפרטי שלי כאאוטסיידר באמנות הישראלית וכפלוטרוולר (חבר לנסיעה) באמנות הבינלאומית. ומזמן רציתי להיות מעורב בתערוכה ממשית שלו באמצעות טקסט המנסה לבאר אותו, למפות אותו ולייצר לו הקשר כולשהו, הקשר לא מאומץ.
גריפית נושק ללא מעט הקשרים גלויים. אורונמטי? פנטסטי-קל? ארוטי-תיאטרלי? ציור שהוא הדמיית-מסע (כל האוניות, הסירות והמכוניות האלה)? ציור שהוא 'מופע החפצים' (כל הביגוד והאיבזור האלה)? ציור בשבח האקלקטיות (אוסף החפצים ואוסף ההערות ואוסף התקדימים)? ציור בשבח הג'סטה המאנייריסטית (מול הג'סטה של המופשט הלירי המקומי שהיה במשך שנים הקאנון המחייב)? ציור מגובב, מרובה פרטים, מקושט כ"בית קברות של שחורים" (דימוי של וואלאס סטיבנס) המכסה על 'הריק' על 'האין'? פחד מודרני מערבי מפני 'הריק'? היפר-ריאליזם, או בעצם בבואה של היפר-ריאליזם, המתעקש עדיין להתקיים? האם הסימנים 'ההנדסיים', המלווים חלק ניכר מהעבודות, מסמנים לנו בכוח שהמדובר ב'מודל'? נוסטלגיה לשמה (כל 'הפרסים', זכרי האופנה וסימולי המתיקות האלה)? פירוק איטי ושקדני של רכיבי הקיטש?
סך כל הציור של גריפית הינו אף הערה מתמשכת על המונח "פני השטח". מכאן הצבעוניות של גריפית. מכאן מילון הדימויים הכמו מוחצן והכמו מיידי. מכאן התחושה 'העיצובית'.
ומכאן ההערות על תולדות האמנות כמאגר של 'משפטים מוכנים' (אתיקה שנעשתה אסתטיקה פתורה וזמינה תמיד). תולדות האמנות כפי שהן מנוסחות על ידי פרנסיס בייקון, אלן ג'ונס, פיקאסו, רוברט מדרוול, מורלי, מטיס, דה קיריקו, קורנל, או חלק מההיפר-ריאליזם האמריקני. ולא מניתי את כל התולדות.
ואם ראוי לפרט ולהדגים מעט, הבה נעשה זאת: התוכי של גריפית מאזכר את התוכי של יוזף קורנל האמריקני, "איש הקופסאות והרדי מייד"; ים ואוניה של גריפית מאזכרים את אלה של מלקולם מורלי, שכזכור הגיע עד "בד פיינטינג" ("ציור רע"/בבואה אמריקנית של ניאו אקספרסיוניזם, שנות ה-70); חלוקת השטח/צבע ב"נערה" של גריפית מאזכר את פרנסיס בייקון, גם אם גריפית ביצע המרה רדיקלית: מהדרמטי לתיאטרלי. ומכוניות של גריפית מאזכרים היפר-ריאליזם אמריקני בן שנות ה-70: "המכונית כמות שהיא", "הדיוק ההעתקי מחצין את 'האידאה של המכונית'". היפר-ריאליזם ולא תגובה ציירית (ל"אמריקן קדילק") בנוסח המפשט והמעדן של ריצ'ארד המילטון האנגלי.
המילטון, ב-58', קרא לקדילק המצוייר שלו: "הנה מצב שופע (עשיר)". המילטון והכותרות שלו. ברור שזהו תרגום לא מוצלח ביותר שלי מאנגלית לעברית. המילטון שאל את הכותרת ממגזין לעצוב תעשייתי. כלומר, גם קדילק מתוך התעשייה וגם כותרת מתוך מגזין תעשייתי. כלומר, הכל רדי-מייד, אבל בידיים של המילטון.
תמיד חשבתי על גריפית בזיקה כולשהי לקבוצה אנגלית (ג'ונס, בלייק, קלאופילד, המילטון) החביבה עלי מאד, עד שצברתי ספרות עליה, השתדלתי לראות תערוכות קבוצתיות ופרטיות של חבריה, ואף אספתי מעט עבודות של חברי קבוצה זו (הדפסים, קולאז'ים קטנים), שאינה קבוצה פורמלית, אלא קבוצה שאני יצרתי לעצמי כפעולת קיטלוג רפויה מעט. ותמיד חשבתי על גריפית בזיקה לאמריקני יוזף קורנל, שסחט מ'הטריוויה' את האופי 'המיתולוגי', וכלא את הטריוויאלי והמיתי בקופסאות תצוגה קטנות. ובשנות ה80- וה90-, תוך שיוט בספרי אמנות, קטלוגים ותערוכות, סימנתי זיקות סגנון וחומריות בין עבודות מסויימות של אמנים לא ישראלים (סיגמאר פולקה, דיוויד סאלה, ופה ושם אודרי פלאק) לעבודות מסויימות של יהושע גריפית. ולא אטעה אם אומר שמעולם לא מצאתי זיקות כגון אלה בין גריפית לאמן ישראלי. וכך ולכן, פולקה, סאלה, הקבוצה האנגלית, ובוודאי יוזף קורנל, מונכחים מאד במאמר זה.
הנה, המילטוניות טובה נוכחת ברקע של יהושע גריפית, גם אם גריפית עצמו אינו "המילטוני". המילטוניות טובה? באיזה מובן בדיוק? במובן של עצם ההתבוננות ב"פני השטח" המיוצגים על ידי חפצים שימושיים (מכונית), על ידי התעמולה הגרפית-ציירית (שער מגזין) המסייעת בהפצתם ובמכירתם, ועל ידי הזרקת ארוטיות, באמצעות סטייליזציה (הייצוג הממוסחר), לאחר שהפונקציונליות והיעילות של החפץ כבר הושגו. הציור של גריפית, בעקרו, הינו גם הערה קבועה על "סטייליזציה", תוך כדי שימוש בה ותוך כדי הצגתה כ"פני השטח". ואגב, זו גם אותה "סטייליזציה" הנעדרת מהחיים הישראלים, או שלפחות נעדרה עד לפני עשור וחצי. נעדרה גם משום שלא היה לה מקום בחיים הישראליים האלה, עד לפני כעשור וחצי, מאז תחילת שנות ה-50. כלומר, הציור של גריפית העוסק גם ב"סטייליזציה" מעיד על מחסור מקומי מתמשך בה, ומעט מגחך את הופעתה 'הפראית' בעשור וחצי האחרונים כאן. מה היום לא 'מסוגנן'? אין לך, פתאום, גם כפית לא 'מעוצבת'.
תמיד דימיינתי לעצמי את יהושע גריפית כמעין יוזף קורנל ישראלי. קורנל האמריקני ('איש הקופסאות הפתוחות-סגורות') יצא למסע בחנויות הקטנות של מנהטן, חנויות הספרים, הגלויות, האביזרים, הגלנטריה, המזכרות, האוספים, וחזר מהן עם פרטים ופריטים (סובינרים) מייצגים, רגשיים, מסמלים, מסמנים, מתעתעים, ישירים (תצלום, כפתור, תכשיט, מטבע, גלויה, דף ממגזין, סיכה, מדליון), ואיתם, במעין קולאז' ואסמבלאז', בעבודת יד, במעין קמעונאיות, במיחברים ובהקשרים של תום ונשגבות כאחד, של מיידיות ושל נצחיות כאחד, בנה את הקופסאות האלה, שהן מעין חלונות ראווה קטנים, תפנוקיים, ועם זאת לעתים מעוררי חרדה, ל"אמריקנה" באשר היא.
וגריפית, בעיני דימיוני, היה נער מקומי שישב מול תולדות האמנות, באמצעות ספרים, מגזינים, גלויות ותצלומים, ופירק מהם את 'הסובינרים' שלו, ולצד תולדות האמנות עמדו נגד עיניו עולם הקיטש המתועש, עולם הפירסום והפרסומת, הייצוגים הסכריניים והגרפיקה הפתיינית המלווה מוצרי צריכה שונים. 'בנק של חפצים-דימוים' כבנק חנויות מנהטן של יוסף קורנל. ואת כל אלה, יהושע גריפית ערך מחדש, מבלי לטשטש את אופיים הקישוטי, המוחצן, הרך או הצובר סוג של 'אימה ביתית', אל תוך הציור שלו.
האם יהושע גריפית יוזף קורנלי? לא, לא בהכרח. גם לא בדקתי זאת איתו. אתה יכול להיות קורנלי מבלי ממש להתמצא בקורנל. אתה קולט קורנל מהאוויר. וככה, מאותו אוויר, אתה יכול להיות, בשעות מסויימות של חייך כצייר, גם בסביבת ריצ'ארד המילטון האנגלי, ממייסדי הפופ-ארט האנגלי והבינלאומי. כלומר, המילטון כאירוניה תרבותית, כיחס ל"אינטיריור", כיחס לתולדות היופי הסינתטי.
וכל אלה, כל ההשראות וההערות על ציור, המצויינות לעיל, של גריפית, הן רק מעט מהרבה. פה ושם, כמעט תתפתה לקשר חלק מהיצירה של יהושע גריפית לחלק מ"הריאליזם הבורגני" (איזו אירוניה על חשבון ההיסטוריה של המושגים של עולם האמנות!) של הגרמני סיגמאר פולקה, ולהצמיד, כבתערוכה קבוצתית מדומיינת, קיטש מסויים מודע לעצמו של גריפית ל"נאהבים" (65') של פולקה, שאף הוא, כמובן, קיטש מודע לעצמו עד שהוא הערה על קיטש. עד שהוא עצמו "מחוץ לקיטש".
אבל, כידוע, מעט מאד ישראלים עקבו אחרי "הריאליזם הבורגני" של פולקה, שבמקורו הינו "ריאליזם קפיטליסטי", שבמקורו, כלומר על פי כוונתו, הינו הלעגה מרה, כה מרה, על "הריאליזם הסוציאליסטי". ונרשה לעצמנו להניח כי גם יהושע גריפית לא ממש מתמצא בהיסטוריית הטקסטים של פולקה ובמניעיהם. אבל, "פולקה" הוא מכיר. מי לא מכיר פולקה.
הכתיבה על יהושע גריפית הינה גם סוג של שיטוט. עד כה נדפסו מעט רשימות נרחבות על יצירת גריפית. ד"ר גדעון עפרת כתב עליו רשימות מעמיקות ונאות. ועכשיו, עם התערוכה במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, באצירת מנהל המוזיאון, מאיר אהרונסון, כשאתה בוחן את תיק-גריפית בארכיון של תקשורת האמנות הישראלית, הממצאים מצומקים: מעט מאד יחס כלפי גריפית, כלפי הסוג של גריפית. ותאמר האמת: הסוג של גריפית מחוץ לסדר היום של האמנות הישראלית 'המנוהלת' (כלומר המוצגת, הנצברת, המופצת). המוזיאונים, הגלריות הראשיות, הביקורת והתקשורת, נאמר של 20 השנים שעברו, לא עוסקת ב"סוג הזה". מדוע?
וכך, בהעדר הקשר ישראלי לגריפית, הכתיבה עליו משוטטת אותך החוצה. מעט לכיוון סיגמאר פולקה. הרבה לכיוון יוזף קורנל. הרבה מאד לכיוון "קסם הטריוויאלי". כאשר הקסם הזה מפוענח בידי אמן ממשי (כיהושע גריפית או כפיטר בלייק האנגלי), עולמות שלמים מגוללים ונפרשים ממנו: אמנות, ביקורת חברתית, חמלה. נחזור בהמשך ל"קסם הטריוויאלי". ובשיטוט הזה תפגוש גם מעין 'מודלים': את "ספל התה הוורוד" של דיוויד סאלה, 95': חפצים מתועשים, קיטש, פרסומת, מעין קולאז', נימה של ארוטיות ממוסחרת. סאלה, כזכור, הוצג במוזיאון תל אביב. אבל, גריפית רחוק מסאלה, מרוב הבחינות הפורמליות והרגשיות.
ובסך הכל, השיטוט בעקבות גריפית, שהינו פרטי שלי, מחזיר אותך ליהושע גריפית כ"מקור", עם ולמרות כל הזיקות והאיזכורים. גריפית, שעיבד נתונים מתוך תולדות האמנות, הינו אישיות אמנותית ריבונית. גם "ההיקסמות מהטריוויאלי" (קורנל, פולקה, המילטון, קלאופילד, בלייק) של גריפית, היא של גריפית עצמאי.
"ההיקסמות מהטריוויאלי" הינה, לדעתי, מאפיין ממשי ביותר של יצירת גריפית. שם המבט והיד של גריפית מאזנים עצמם לפעולה אחת, מדייקים את עצמם.
מה זה "טריוויאלי" בהקשר זה? באופן מסורתי, בצירים הגדולים, בדרכי המלך של האמנות, העיסוק היה בהירואי, בפנטסיה, בפסיכולוגיה, במצבו של האדם, בטרגדיה, בדרמה, בנחפץ הפיזי או הרוחני. נושאים גדולים, רוח האדם. והנה, מודרניזם בן המאה ה20-, מבלי לחדול להיות מודרניזם, נוסח ריצ'ארד המילטון האנגלי או יוזף קורנל האמריקני, נמשך למוצרים, לחפצים בנאליים, לקולנוע, לצלום נוסטלגי, לאביזרים מעוצבים (אם העיצוב הקרין מתוכו 'תרבות'). נמשך אליהם, העתיק אותם, והציב אותם בהקשר שונה, מפתיע וביקורתי, באמצעים השמרניים של האמנות (ציור, הדפס, פיסול). "מה בדיוק עושה את בתינו היום כה שונים, כה מושכים?" הוא שמה של עבודת המפתח של המילטון, משנת 56', שהעניקה לפופ-ארט את המצע הביקורתי הראשוני שלו. העבודה הזו של המילטון קטנת מימדים: 26 ס"מ על 25 ס"מ, והיא "לא מעט דברים" וביניהם מימוש קסם הטריוויאלי, המיוצג על ידי אביזרי צריכה, תצוגת מכירה, ויצירת (בעבודה עצמה) תחושת חלל מסחרי מוגזמת במתכוון.
והטריוויאלי של יהושע גריפית מודגם על ידי ציור מכונית, מעיל, שידה, אריזה, קולב, ברווזונים, 'פרחים', סוס עץ, פילון, מגבת, כורסה, רקדנית צעצוע. ובמה מתבדל הטריוויאלי של גריפית מאלה של האנגלים (קלאופילד, בלייק), או מזה של יוזף קורנל האמריקני, או מ"הנשיקה" של סיגמאר פולקה? הטריוויאלי של גריפית נהגה וצוייר בישראל. כלומר? במקום, בתרבות, בגשטאלט, שכולם יחד דוחים את הטריוויאלי. דוחים מכל וכל. את "הנשיקה" של סיגמאר פולקה, מקושטת במודע וקיטשית על פי תכונותיה, כמעט ואי אפשר היה לצייר בישראל. דמיינו את זריצקי מצייר 'קיטש' כדי להעיר עליו. דמיינו את יצחק דנציגר עושה זאת. אבל יהושע גריפית פועל בתחום הזה שנים, בתחום החומריי והדימויי הזה, ונענש על כך בהרחקה מתמשכת ממרכז תשומת הלב המוזיאלית והביקורתית. דנציגר ושמי הגישו עשרות הצעות לאנדרטאות כסוג של 'כיבוש השממה' – ואתה, גריפית, מציע לנו את קסם הטריוויאלי, את בדיקת פני השטח, את מסע החפצים שלך?!
ואכן, "ההיקסמות מהטריוויאלי", ההיקסמות המודעת, המתוכננת היטב, היקסמות שיצרה לעצמה סולמות ברורים, הינה אחד הדברים, אחת המהויות, אחד 'המבטים', שלמיטב ידיעתי מעולם לא נקלטו באמנות הישראלית. ואם קרבו למרכז תשומת הלב, או בכלל הובחנו איפשהו, מייד נדחו על ידי ההגמוניה. וכאמור, הלב הישראלי הזה לא היה פנוי ל"טריוויאלי", במובנו הדשן של המושג (כפי שהודגם לעיל באמצעות איזכור קלאופילד, בלייק). הלב היה פנוי להירואי, לנוסטלגי, למעצים, למתערה בארץ, לפוליטי. לא ל"טריוויאלי הניואנסי הזה".] וכך, יהושע גריפית, רוב ימיו כאמן, פעל בסביבה תרבותית אדישה לדימויים שלו, מנוכרת, ואולי אף מעט עויינת את העידון שלו.
השראה, תקדימים, עיבוד, עצמאיות. יהושע גריפית מצדיע ללא הרף לתולדות האמנות. לא מצטט, מצדיע. כלומר, אין זה צטוט רווי המקבל על עצמו את מלוא האתיקה והאסתטיקה של התקדים, או מתעמת איתו בחוזקה, אלא הצדעה קלה, מדיפה אסוציאציות, אירונית, ולעיתים קרובות אף ממש מחוכמת. הנה, המילטון הנ"ל, ב"קדילק" שלו, גם צטט וגם הצדיע למרסל דושאן (למערך המיכני-מיני), ואילו גריפית כבר בוחר ב"קדילק" של הריאליזם-האמריקני, המבודד את המכונית, מנקה אותה מספיחים נמוכים, ומעצים אותה.
מכל זה מובן שיהושע גריפית ממעט מאד "להצדיע" לתולדות האמנות הישראלית. הוא אינו "מצדיע" לזריצקי, שטרייכמן, סטמצקי, דנציגר, שמי, ולא לראובן או לגוטמן, ולא להיסטוריה של הנוסטלגיה המקומית, ולא ל'עיצוב' המקומי. ילד חוץ מביט החוצה.
עצם אי ההצדעה לנוסחים המקומיים ולקאנונים המקומיים ולאישים הנ"ל – היא עמדה מנומקת וארוכת ימים של יהושע גריפית כלפי תרבות ואמנות המקום הישראלי הזה, כלפי הדירוג ההיררכי שנקבע כאן, כלפי המהות הציירית שעוצבה כאן ושלטה כאן. גריפית לא מגיב לזריצקי, כי לגריפית מקורות השראה לא-זריצקיים.
וכאמור (ונכון לחזור ולהדגיש זאת), יהושע גריפית ככה די בודד בקהילת האמנות הישראלית. אין לו תקדים מקומי. אין לו השראה ציירית מקומית. ואין לו כאן שותפים. ישראלי בלי חבר'ה. לא צובא (זריצקי/ אברמסון), לא עקידה (בזם/ קדישמן), לא אידאולוגיה מוצפנת (כהן-גן/ צבי גולדשטיין), לא פוליטי (רות שלוס/ דוד ריב), לא מתערה (אברהם אופק/ יאן ראוכוורגר). מה כן? הוא.
אגב, בשנים האחרונות, פה ושם, אתה רואה בציור של גריפית איזה 'ויש' מופשט (אקספרסיבי או לירי). מה זה? אין זו תחילת הגירה מהמדוייק למופשט. זהו 'סוביניר' שגריפית שאל כדי לשתול אצלו, להשתעשע. המופשט עצמו, לאחר 'המרד הגדול', נאגר, במובנים מסויימים, למגירת הטריוויה, וגריפית הלא מוקסם-טריוויה.
עבודות של גריפית אפשר לראות באתר האינטרנט שלו. ראו קישור בעמוד הבית של אתר זה.
