אינדיאנה ג'ונס הצעיר – האוצר באחוזה. ויליאם מק'קיי. תרגום: עופרה
עופר. ספריית מעריב. 94 עמודים.
.
אינדיאנה ג'ונס הצעיר – קבר האימה. לס מרטין. תרגום: עופרה עופר.
ספרית מעריב. 88 עמודים.
.
הספרים האלה מייצגים שיכלול נוסף במערכת היחסים הלא מורכבת
שבין סרטים לספרים. בראשית, כמובן, היו הספרים. אחר כך התחיל מסע
ארוך של הפקת סרטים לפי ספרים ("הספר טוב יותר", "לא קראתי, אבל
ראיתי את הסרט"). בשלב מסוים התהפך הגלגל וספרים נכתבו על-פי
סרטים. בדרך כלל היו אלה ספרים מצולמים שהכילו תמונות מהסרט המצליח,
ושנועדו לסחוט עוד מעט את ההצלחה הקופתית של הסרט. ועכשיו בא שכלול
מתוחכם יותר של הגישה הזאת: ספרים המביאים עלילות משלימות ותומכות
לעלילת הסרט.
לוקחים גיבור מוסכם בעל אופי מוכר (למשל, אינדיאנה ג'ונס),
ומספרים לנו מה היה לפני, אחרי ומצדדי העלילות המתוארות בסרטים. כך
חוסכים את הקושי והכאב המסוימים המלווים (כנראה) היכרות עם דמויות
חדשות. כך גם חוסכים את המאמץ הדרוש להחדרת מוצר חדש לשוק הרווי
ממילא של ספרי הגיבורים וההרפתקאות. חיסכון נוסף נובע מהעובדה
שמערכת הנתונים הזאת מאפשרת למו"לים להעסיק סופרי צללים אלמוניים,
המשתכרים בהתאם. בשורה התחתונה, יצרני ומפיקי המוצר הזה מהמרים על
סוס בטוח, משחקים משחק מכור.
באופן טבעי, רקע כזה יוצר ציפיות למוצר רדוד, שטחי, באיכות
ירודה. כי אם לא צריך להתאמץ למכור, למה להתאמץ בכלל? ופה בדיוק
ממתינה ההפתעה. הספרים כתובים היטב, בקצב נכון, ואפילו התחקירים
העומדים בבסיסיהם, מבוצעים כראוי, ללא "חורים".
אינדיאנה ג'ונס הצעיר, הוא בדיוק מי שאתם חושבים שהוא: גיבור
סרטיו של ספילברג, בילדותו. מתברר שבעודו מסתובב מתחת לשולחן מבלי
להתכופף, סבר שהוא כבר הגיע לגיל שבו אפשר להתחיל. וכדרכו (שאותה
למדנו להכיר בקולנוע), הוא אומר ועושה.
כבר ב"האוצר באחוזה" (הספר הראשון בסדרה) הוא מגלה את הקשר
החביב עליו שבין ארכיאולוגיה, נבלים מרושעים ודהירה בשניים (עם נערה
יפהפיה) על גב סוס דוהר. כבן של פרופסור להיסטוריה, אינדי ("בחור",
כמו שקורא לו אביו), מתרועע עם פרופסורים אחרים ונעזר בהם בקטעים
המדעיים של הרפתקאותיו.
כאן הוא יוצא לסייע ליפהפיה שהוא פוגש במקרה, לגלות אוצר
שהטמין סבה, בעל אחוזה דרומי, בימים שלפני מלחמת האזרחים האמריקאית
(העלילה מתרחשת בשנת 1913). אינדי, הנערה והפרופסור שגייסו לעזרתם,
נתקלים במתחרים מרושעים, המבקשים את האוצר לעצמם (בהמשך מתברר שהם
צאצאיו של הרשע שגזל את אחוזת סבה של הנערה).
תוך כדי מרדפים, זינוקים וסכנות (כמתחייב משמו הטוב של הגיבור
הראשי), מתבררות עובדות מרתקות על פעולותיה של מחתרת שהבריחה עבדים
כושיים מעבדות לחירות, מהדרום, אל מדינות הינקים הצפוניות.
בחיפושיהם אחר אחת מהשפחות שעברו בנתיב הזה, ולאחר מכן הייתה בין
מפעילותיו, עוברים אינדי וחבורתו בנתיב הבריחה. בדרך, כמובן, לא
חסרות התכתשויות המאפשרות לאינדי שלנו להראות לנבלים עם מי יש להם
עסק.
ב"קבר האימה" המתרחש ב-1914, מגיע ה"בחור" למצרים, שם הוא
מתרועע עם נער מצרי, סלאח (וזו תחילתה של ידידות שכידוע נמשכה אל
תוך עידן הקולנוע). השניים מגלים ארכיאולוג גרמני מרושע במיוחד,
השודד את קבר תות-אנך-אמון (שהתגלה רשמית ב-1922). הגרמני מבקש
להתיך את חפצי האמנות העשויים זהב שבקבר, כדי לממן את מכונת המלחמה
הגרמנית.
אינדי וסלאח נלחמי שכם אחד כדי להציל את הממצאים הארכיאולוגיים.
המלחמה קשה ומרה, ולפעמים נראית אבודה, אבל לא צריך להתאמץ במיוחד
כדי לנחש כיצד היא מסתיימת: הגרמנים מגורשים והקבר נחתם. כך מוסברת
העובדה שכאשר התגלה הקבר מחדש ב-1922, גילו החוקרים שמישהו פרץ
לקבר לפניהם, אך על-אף זאת, כל החפצים ואוצרות האמנות שבו נשארו במקום.
דיון ארוך ומורכב למדי מוקדש לכובעו הבלתי נשכח של אינדי.
מתברר שטעמו הייחודי בעניין זה התעצב (כמו כל יתר תכונות אופיו),
בשנות ילדותו. הכל עניין של פביכולוגיה, או של פסיכו-אסתטיקה. למה
הכובע הזה חשוב? אולי, מפני שהוא הגורם האחרון המפריד בין ראשו של
אינדי לבין גבול השמים.
