"קדימה לאלמוות ואל נעורים נצחיים". שלושה ספרים פחות ידועים מבית מדרשו של ז'ול ורן.

רובור כובש השחקים. ז'ול ורן. תרגום: מיכה פרנקל. עריכה: אריה
חשביה. מזרחי. 221 עמודים.
.
הטירה בקרפטים. ז'ול ורן. תרגום: מיכה פרנקל. עריכה: אריה חשביה.
מזרחי. 218 עמודים.
.
רב-חובל בן חמש-עשרה. ז'ול ורן. תרגום: מיכה פרנקל. עריכה: אריה
חשביה. מזרחי. 407 עמודים.
.
בגן-עדן נחים הצדיקים על כורסאותיהם, לצידם קנקני קפה ומגשים
עמוסים כריכי "ביס" העשויים בגט טרי, והם קוראים בספרים כגון אלה.
מדובר בשלושה ספרים פחות ידועים מפרי עטו של ורן, סיבה אמיתית
לחגיגה בסגנון גן-העדן.

ורן, ממניחי היסודות למדע הבדיוני ה"נוקשה" (המחושב עד הפרט
האחרון), כתב גם עלילות תיור והרפתקאות גיאוגרפיות כגון "חמישה
שבועות בכדור-פורח" (ספרו הראשון), ילדי רב-החובל גרנט", ו"רב-חובל
בן חמש-עשרה". בימיו (הוא נולד ב-1828 ומת ב-1905), עדיין היה העולם
גדול, ובחלקים רבים שלו טרם דרכה רגלו של האדם האירופי המתעד. בימים
ההם נחשבה הגיאוגרפיה לאחד המדעים המלהיבים והחדשניים ביותר, וורן
הרחיב את גבולותיה עוד יותר, בסיפוריו המדעיים-בדיוניים.

הוא היה אזרח-העולם הראשון שעולמו היה כפר קטן: הוא מיעט לצאת
מהכפר לה קרוטואה שבו קבע את מגוריו (על גדתה הצרפתית של תעלת
לה-מאנש, לא רחוק משפך הנהר סום). בלי לוויינים, תקשורת מחשבים
וטלוויזיה בכבלים, הוא סרק בדמיונו ובמחקריו את כדור-הארץ (ביבשה,
בים ובאוויר) מתוך חדר העבודה שלו.

בימים התמימים והרחוקים ההם, שאלות מדעיות, ואפילו פיתוחים
טכנולוגיים, היו עניין לוויכוח ציבורי נוקב. כך למשל, "רובור כובש
השחקים" נפתח בוויכוח שמנהלים חברי אגודת חסידי הכדורים הפורחים.
מדובר בוויכוח פוליטי עז רגש, שהתמקד בשאלה: היכן ראוי למקם את
המדחף, שאולי יאפשר לנווט את הכדור הפורח ולשלוט בתנועתו. היו
שטענו שמקומו של המדחף בקדמת הכדור הפורח, והיו שטענו שיעיל יותר
להציבו מאחור. ועל כך התלהטה האווירה עד לכדי הנפת ידיים.

אל תוך האווירה הזאת מתפרץ ממציא מוזר (טיפוס חביב במיוחד על
ורן), שטוען כי עתיד התעופה שייך דווקא לכלי טיס הכבדים מן האוויר.
תחזית כמו-מטורפת זו מתקבלת באי אמון, מה שלא משאיר לממציא המתוסכל
ברירה, והוא חוטף את נשיא האגודה וסגנו ונושא אותם למסע אווירי
מסביב לעולם בכלי הטיס שבנה לפי עקרונותיו.

המטוס הבדיוני הזה (שתואר הרבה לפני שהאחים וילבור ואורוויל
רייט חנכו את עידן התעופה המודרנית), הוא למעשה ספק מסוק ספק "ספינת
אוויר". הוא מונע במערכת מדחפים מתכווננים, המסתובבים בכוחם של
מנועים חשמליים. ומי שרוצה, יכול לראות כאן חזון אקולוגי שאולי עוד
יתממש בעתיד (כפי שאכן התממשו רבים מחזונותיו של ורן).

"הטירה בקרפטים" עשוי להיראות במבט ראשון כאחד מבסיסיו של
ז'אנר השדים, הרוחות והכשפים שהתפתח בזמננו למה שקרוי "מבוכים
ודרקונים". סיפורי אימה גחמניים עתירי מפלצות, שעלילתם גולשת
במהירות במסלול דמוי סלאלום, אל מחוזות הכישוף. במבט אחר, יכול
הספר הזה להזכיר את עלילות הרוזן דראקולה. רק בסופו המפתיע, מתגלה
הסיפור הזה כחזון טכנולוגי נוסף.

כל התופעות ה"שדיות" המבהילות בסיפור, כך מתברר, בוצעו על-ידי
ברון מטורף שחפץ בבדידות, וביקש להבריח את הכפריים מטירתו. לשם כך
הוא משתף פעולה עם מדען מוזר (עוד אחד ברשימה ארוכה). השניים
מפעילים את מערכת הטלה-קומוניקציה הראשונה בספרות העולמית. באמצעות
קו טלפון, מגברים, מיקרופונים ורמקולים, הם מאזינים לאספותיהם של
תושבי הכפר, ואף מדברים אליהם במה שנשמע לכפריים כ"בת קול".

אבל, האיומים שפועלים היטב על הכפריים, לא משיגים את מטרתם
כאשר מדובר ברוזן צעיר. העלילה מסתבכת עוד יותר כאשר לתוך הקלחת
הזאת מוסיף ורן את תבליני האהבה וצער הפרידה. קיצורו של עניין, סודה
של הטירה נשבר בכוח הזרוע, ואז מתברר שבנוסף למערכות הטלפון, הציתות
והכריזה, המציאו הברון הרשע ושותפו המדען, גם מערכת להקלטת קול
ותמונה. אלה המכונות שאנשים חסרי דמיון בימינו מכנים בשמות חסרי
ההשראה "וידיאו-טייפ" או "טלוויזיה".

רב-חובל בן חמש-עשרה הוא ספר גיאוגרפי בדיוני קלאסי. נער סיפון
צעיר, אחראי ומבטיח, נאלץ לקבל את הפיקוד על ספינה, לאחר שכל מלחיה
ורב-החובל שלה נספים במאבק עם לווייתן. המצב מסתבך עוד יותר, מכיוון
שעל הסיפון נמצאת אשתו של איל הספנות, בעל הספינה, ואתה בנם הצעיר.
הסופה הבלתי נמנעת משליכה את הצוות אל חוף לא נודע. כאן מתחיל מסע
הישרדות הכורך בגילויים גיאוגרפיים והיסטוריים, עם מאבקים בכוחות
הטבע ובבוגדנות האנושית.

הסוף, כדרכו של ורן, לא ממש טוב אבל בהחלט משדר תקווה לעתיד
טוב יותר. מצבת קברו של ורן, שעיצב אלבר רוז, מיטיבה להמחיש את
התקווה הזאת. היא מתארת את הסופר היוצא מקברו ומושיט את ידו אל
השמים. הכתובת אומרת: "קדימה לאלמוות ואל נעורים נצחיים". בדרך
כלשהי, ספריו של ורן אכן מצליחים, עד היום, לנסוך בקוראיהם תחושה
(זמנית, אומנם) של נעורי נצח. כדי לשמר את התחושה המופלאה הזאת,
צריך, כנראה, לחזור ולהגות בספרים האלה יומם ולילה. בלי הפסקה.