דמויות מומחזות אינן אמורות לקום ולהגיש פרק נוסף במחזה כתוב.
אבל זה, פחות או יותר, מה שעשתה ביום בהיר אחד (שלא בטובתה), תרזה
אימנישי-קרי, ביולוגית מולקולרית שכמה אירועים שחוותה בחייה,
שימשו בסיס למחזה שכתב הפרופ 'רוברט מרטין, מיקרוביולוג מהמכון
האמריקאי הלאומי לבריאות, NIH. מחזהו של מרטין, שהועלה בין היתר
בוושינגטון ובאוניברסיטת ייל, מציג את הפן האנושי, רווי היצרים
והמתחים בחייהם של מדענים. המסר העולה ממנו אומר, בקיצור, שאנשים
הם אנשים, הם אנשים, ללא קשר לדרך שבה הם מוצאים את מחייתם.
תרזה אימנישי-קרי עמדה במרכז פרשה של חשד לזיופי ממצאים מדעיים
שטילטלה את הממסד המדעי האמריקאי, ויחד איתו את העולם המדעי כולו.
ועדת חקירה של המחלקה לענייני הגינות מדעית של ה-NIH קבעה, בשלב מסוים,
שאימנישי-קרי אחראית ל-19 מקרים של התנהגות מדעית בלתי הולמת.
תשומת הלב הרבה שהפרשה ריכזה כבר משלביה הראשונים, נבעה, אולי,
מהעובדה שהמחקר שבו התבצעו הזיופים נעשה בשיתוף פעולה עם הפרופ '
דייוויד בולטימור, חתן פרס נובל לפיסיולוגיה או לרפואה לשנת 1975.
בולטימור כיהן באותה עת כמנהל מכון וייטהד היוקרתי שליד המכון
לטכנולוגיה של מסצ'וסטס MIT. הקריירה רצופת ההצלחות שלו נפגעה קשות
מהפרשה, והניסיונות להצילה יצרו דרמה אנושית חזקה ומעוררת מחלוקת.
השאלה העיקרית שעלתה במחלוקת הזאת, הנשאלת גם במחזהו של מרטין, היא,
היכן בדיוק נגמר חלקו של המדען באישיותו, והיכן מצויים בה החלקים
האנושיים. חבריו של בולטימור, שביקשו לחלץ אותו מהפרשה, הבליטו את
חלק המדען שבאישיותו. מרטין (שמחזהו לא עוסק ישירות בבולטימור
ובאימנישי-קרי, אלא באופיים הכללי של החיים בצל המבחנות
והמיקרוסקופים), מדגיש במחזהו את הפן האנושי.
בולטימור ואימנישי-קרי ביקשו לחקור שינויי התבטאות של גנים
לאימונוגלובולינים בעכברים טרנסגניים. אימונוגלובולין הוא שם כולל
לנוגדנים שהגוף מייצר במטרה לבלום ולנטרל גופים זרים (למשל, נגיפים
וחיידקים) שחודרים לגוף. יכולת הבלימה של הנוגדנים מבוססת על התאמה
מבנית בין חלקים מסוימים שלהם, לבין מבנים מסוימים על הגוף הפולש.
ההתאמה המבנית הזאת (המזכירה התאמה שבין שקע לתקע), מאפשרת לנוגדן
להיצמד לגוף הפולש, דבר שמשנה את צורתו החיצונית ועשוי לפיכך לגרום
לניטרולו.
מבנה האימונוגלובולין, שהוא המפתח ליכולת הפעולה שלו כנגד
פולשים זרים לגוף, תלוי במטען הגנטי של בעל-החיים שמייצר אותו,
ובמבנה הפולש שנגדו פועלת המערכת החיסונית. בולטימור ואימנישי-קרי
ביקשו לברר אם גן שמקודד אימונוגלובולין מסוים בעכבר מזן אחד, יתבטא
ויפעל גם בעכבר מזן אחר. התבטאות כזאת משמעותה העברת תכונות
חיסוניות בין עכברים מזנים שונים. במלים אחרות, המחקר נועד לבחון אם
אפשר – עקרונית – לחסן בעלי-חיים באמצעות הנדסה גנטית. לממצאי המחקר
הזה עשויות היו להיות משמעויות רחבות באשר לאפשרויות פיתוח של
חיסונים גנטיים בעתיד.
שיתוף הפעולה בין החוקרים התבטא בכך שמעבדת בולטימור סיפקה את
הגנים ואת העכברים, ואילו אימנישי-קרי ביצעה את מלאכת זיהוי
האימונוגלובולינים בעכברים הטרנסגניים. בשנת 1986 פירסמו השניים את
תוצאות מחקרם המשותף בכתב-העת המדעי CELL. בדו"ח המחקר הם קובעים –
במשותף – שמבנה חלק מהנוגדנים שנוצרו בעכברים הטרנסגניים הוכתב על
ידי הגן המושתל.
הבעיות החלו כאשר תלמידת המחקר מרגוט אוטול שעבדה במעבדתה של
אימנישי-קרי, התחילה לשאול שאלות. היא עיינה במחברת המעבדה ומצאה
שאין התאמה בין המחברת לדו"ח המחקר שפורסם. היא ניסתה לברר את
העניין, אך עובדי המעבדה התחמקו ממנה. היא התעקשה, ניגשה למנהל
המחלקה, וזה מינה ועדה שבדקה ומצאה שאכן חלו טעויות בניסוי ובדיווח
עליו. אלא שהמסקנות הוצנעו ולא ננקטה בעקבותיהן שום פעולה.
אוטול גילתה עקשנות והגישה את ממצאיה להנהלת ה-MIT, שהעבירה
אותם לעיונו של בולטימור. בשלב זה הודה בולטימור שאכן חלו אי דיוקים
במחקר, אבל בה בעת טען ש"הטעויות האלה אינן חשובות, הן אינן משנות
את הממצא העיקרי של המחקר, ולכן אין טעם לפרסמן ברבים". זמן קצר
לאחר מכן פוטרה אוטול, בתואנה שגנבה וצילמה בחשאי את מחברת המעבדה
של אימנישי-קרי. אוטול הגיבה בהעברת העתק המחברת למחלקה לענייני
הגינות מדעית של ה-NIH. כתוצאה מכך הוקמה ועדה לחקירת הפרשה.
בינתיים נאלצה אוטול להסתפק בעבודה כטלפנית בחברת תובלה (איש לא
היה מוכן להסתכן בהעסקתה במעבדת מחקר כלשהי).
בינואר 1989 סיכמה הוועדה את דיוניה והגיעה למסקנה כי "לא
נמצאו ראיות למניפולציה בלתי הולמת בנתונים או בהונאה במחקרם של
אימנישי-קרי ובולטימור". בשלב זה הגיעו הדי הפרשה לאוזני
הפוליטיקאים, מה שגרם להקמת ועדת חקירה מיוחדת מטעם הקונגרס,
בראשותו של חבר הקונגרס ג'ון דינגל. מדענים לא מעטים הוזמנו להעיד
לפני הוועדה, שניסתה לרדת לעומקם של נוהלי העבודה במעבדות המחקר.
באחת מהעדויות האלה טען סטיוון ג'יי גולד מהרווארד ש"לנוכח יחסם של
השלטונות והתקשורת למדענים, אפשר להניח שגליליאו היה מתקשה כיום
לבצע מחקרים מדעיים בארה"ב".
דינגל הקשיב בנימוס, לא נבהל מהשוואתו לחוקרי האינקוויזיציה,
והזמין את השירותים החשאיים לבדוק את מסמכי המעבדה. עוד שנתיים
חלפו עד שמומחי הבולשת קבעו שמחברת המעבדה זויפה: הנייר שעליו
הודפסו תוצאות הספירה הרדיואקטיבית (זיהוי הנוגדנים התבסס על
סימונם ביוד רדיואקטיבי), שוייך בוודאות לניסויים אחרים שבוצעו
שלוש שנים לפני הניסוי השנוי במחלוקת.
בשלב זה נשבר בולטימור וביקש לבטל כליל את דו"ח המחקר הנושא את
שמו. אבל הנסיגה המאוחרת לא ביטלה את הנזק הבלתי הפיך שנגרם לקריירה
שלו, וליכולתו לגייס תקציבי מחקר ממקורות ממשלתיים וציבוריים.
העובדה שהוכח כי הוא עצמו לא נטל חלק פעיל בתרמית, וכי נכשל רק במתן
גיבוי גורף מדי לשותפתו, לא הועילה לו ומעמדו בקהילה המדעית נחלש
במידה משמעותית. עובדה זו מנעה ממנו תפקידי ניהול שונים, אך לא
הפריעה לו להמשיך במחקריו שבהם המשיך להשיג הישגים חשובים,
שלפי הערכות שונות, היו יכולים לזכות אותו בפרס נובל נוסף.
כך או כך, אימנישי-קרי נותרה לבדה בשדה המערכה. המחלקה לענייני
יושר מדעי מינתה ועדת חקירה חדשה, שממצאיה תלו בה את האחריות
ל-19 מקרי זיוף ומרמה. דו"ח הוועדה שנמשך על-פני יותר מ-300 עמודים,
קובע שללא הזיופים, לא יכלה אימנישי-קרי להציג ממצאים בעלי משמעות
למחקר בעניין התבטאות האימונוגלובולינים בעכברים הטרנסגניים.
לכאורה, אפשר היה לצפות שפסיקת הוועדה תעביר את הפרשה לתחום
העבר, אלא שלמעשה, הוועדה שהצטמצמה בחקר העובדות, לא נגעה כלל
בשאלות המרכזיות שהסעירו את הציבור ואת הקהילה המדעית: מה דחף את
אימנישי-קרי לבצע את הזיופים? מדוע העניק לה דייוויד בולטימור גיבוי
גורף כל כך? האם קיים מכנה משותף בין הפרשה הזאת לפרשות נוספות שבהן
הואשמו מדענים בזיופים ואפילו בגניבה של חומרים ורעיונות?
כדי לנסות לענות על השאלות האלה, יש להכיר את אורח החיים
שמנהלים מדענים במעבדות המחקר. "אנשים רואים את החלוקים הלבנים, את
תקציבי העתק, את טקסי הענקת הפרסים", אומר הפרופ' רוברט מרטין
מה-NIH, "הם נוטים לשכוח שהרבה לפני כל אלה, המעבדות מאוכלסות
בבני-אדם שמנהלים אורח חיים אנושי. חשבתי לעצמי שאי אפשר להביא אנשים
רבים לסיור במעבדות המחקר, ובעצם, גם סיור כזה לא ימחיש להם את אורח
החיים האמיתי במעבדות. כך הגעתי לרעיון שהדרך הטובה ביותר להציג את
העולם המדעי לפני הציבור, היא דרך התיאטרון. נעשה הצגה, שתציג את
המציאות שלנו". התיאטרון, לפי התפיסה הזאת, עשוי להציע תשובות
לשאלות הגדולות באמת, אותן שאלות ששום ועדת חקירה לא מנסה להתמודד
איתן.
פרשת בולטימור ואימנישי-קרי משמשת רק סיפור מסגרת למחזהו של
מרטין. לתוכו הוא משלב דמויות ואירועים מניסיונו האישי ומדמיונו
כאחד. קריאה פומבית ראשונה של המחזה, התקיימה בתיאטרון "אלכסנדריה"
בוושינגטון, לפני קהל שמחציתו מדענים ומחציתו אנשים "רגילים".
"חלק מהצופים נדהמו מדרך ההצגה של המדענים במחזה", אומר מרטין,
"מדענים אחדים העירו ששום טובה לא תצמח מהחשיפה הזאת, ונציגי
התקשורת התקשו לקבל את הטענה המשתמעת שלחצם להצגת ממצאים ברורים
ופשוטים דוגמת 'תרופת פלא לסרטן', היא אחד מהגורמים שעלולים להדיח
מדענים מדרך הישר". יחסי העיתונות עם העולם המדעי ממלאים תפקיד
חשוב, כמעט מרכזי במחזה. תיאוריו של מרטין בעניין הזה שואבים מידע
אישי: רעייתו, ג'ודית, עבדה כעיתונאית ב"וושינגטון פוסט", ו"רבים
מחברי הטובים ביותר, הם עיתונאים", הוא אומר. על-אף העובדה הזאת
(ואולי בגללה), הוא נמנע מלהתראיין בעיתונים אמריקאיים.
לאחר הקריאה הראשונה הציגה הלהקה שלושה שבועות בוושינגטון
ושבועיים באוניברסיטת ייל. קטע מקוצר של המחזה הוצג גם בכנס של
האגודה הישראלית למיקרוביולוגיה, במסגרת מושב מיוחד שהוקדש לדיון
בענייני אתיקה מדעית. עורכי-דין שייצגו מדענים ומוסדות מחקר בפרשיות
שונות של חשדות במרמה, זיוף וגניבת ממצאים, ביקשו לעיין בספר המחזה
ובמחזה נוסף שכתב מרטין באותו עניין, שטרם עלה על הבימה. אחדים מהם
אמרו שעיון במחזה מסייע להם להבין את הסביבה שבה פועלים מרשיהם, או
הנתבעים על ידם, הבנה שלא הצליחו להשיג בשיחות שגרתיות עם מדענים
ומנהלי מכוני מחקר.
בין התבלינים שהוסיף מרטין לתבשיל הבימתי שלו, בולטים אהבה,
מין, אפליה גזעית, כסף ושאיפה לפרסום ולתהילה. הסקרנות המדעית
כשלעצמה מונחת כאן כמובנת מאליה, כמניע עיקרי שבלעדיו לא היו גיבורי
הדרמה מגיעים למעבדות. אבל משהגיעו לשם, הסקרנות נבלעת ומוסתרת
מאחורי תכונות אנושיות חזקות ממנה בהרבה. אדם חייב להיות מדען כדי
לעסוק במחקר, אבל מדען שמבצע מחקר, חוזר ומרגיש ומתנהג כאדם. אחת
העובדות הבולטות במחזה היא הדינמיות המתמדת של מאזן האימה בין
השותפים למחקר, תלמידי המחקר ואפילו מזכירות המחלקה. שום דבר לא
קבוע, שום דבר לא מובטח, בריתות נכרתות ומופרות, תחושות משועבדות
למחשבות רציונליות, וחוזרות ופורצות אל פני השטח. הכל תלוי ברשת
האינטרסים המשתנים.
באופן פרדוקסלי, עולה מהמחזה שהדרך הכמעט יחידה שבה יכולים
מדענים לשרוד בקלחת המתמדת, היא אותה דרך שבה מצפים שילכו בה גם
במה שקשור לתכנון ולביצוע מחקרים מדעיים. במלים אחרות, אם יש משהו
שיכול להבטיח שמדען ימשיך להתקדם בנתיב הנכון, ללא סטיות, הרי זו
נכונותו (וחובתו) להטיל ספק בכל.
