"עבודת נמלים" ראה אור בהוצאת ספריית פועלים..
הימים, השבועות והחודשים שלאחר הטיול אל גורד השחקים הנטוי,
חלפו כמעט ללא אירועים מיוחדים. החורף הגיע ואנשי המחנה מיעטו ככל
האפשר ביציאות לשטח הפתוח. שבילי המחנה הוצפו והמעבר בין קוביות
הפלסטיק הצהובות היה כרוך בניתורים בין השלוליות. ואפילו כך,
הסתיים הרבה בפעמים בנעליים, גרביים וקצות מכנסיים נוטפי מים ובוץ.
הגשושיות חזרו והמריאו כרגיל, אלא שמסלולי טיסתן שוב לא עברו מעל
אמריקה. גיל, אלכס וגם סילבי השתלבו בפעילות המחקר המאומצת. הם
התראו מדי פעם, ועיקר שיחותיהם נסבו על התוכניות לימי הקיץ.
למעלה, במסלול הירח סביב הארץ, התנהלו עבודות התחזוקה בגלגל
החמישי בקצב מואץ. על-פי לוח-הזמנים המתוכנן עמדו רוב תושבי
הגלגל לחזור ולהתגורר בו עד אמצע הקיץ הקרוב. על-פניו של
כדור-הארץ ישארו אז רק כמה עשרות חוקרים ומדענים שיאיישו את תחנת
המחקר שעמדה לקום לחוף הים התיכון, סמוך למקום שבו התקיימה בעבר הלא
רחוק העיר חיפה.
הנמלים שוב לא הורשו להיכנס באופן חופשי לתחומי המחנה. זו הייתה
רק אחת המסקנות המעשיות שהוסקו בעקבות ביקורה של ססיליה במיטבח של
משפחת ברוורמן. על ה"מנה" שחטף גיל עצמו מאמו ידעו, כמובן, כל
תושבי המחנה. אלא שנימוסי החלל, שנבעו מההכרח לשהות יחד בשטח
מצומצם, מנעו מגיל את אי-הנעימות שהייתה יכולה להיות כרוכה בדיבורים
על כך. אנשי המחנה פשוט ידעו, התחשבו בו, ושתקו.
על-אף זאת, גיל המשיך להיפגש עם ססיליה כמקודם. ד"ר יוהאנסן
שהיה עכשיו האחראי הרשמי על פרויקט תק"נ (תקשורת נמלים) צייד את
ססיליה ברישיון המתאים שאיפשר לה לעבור בלא הפרעה בשערי המחנה. כן,
המחנה גודר בינתיים. כדי שאפשר יהיה לפקח ביעילות על תנועת הנמלים
בתחומו.
בחגורתם של רוב אנשי המחנה היה תלוי עכשיו המתורגמן של ד"ר
יוהאנסן. מחשב זעיר שתירגם את רטיטות מחושי הנמלים למילים ולביטויים
אנושיים. הדגמים המעודכנים של תורג'י (זה היה כינוי החיבה של
המתורגמן הממוחשב הזעיר), הכילו לא פחות משלושת אלפים מילים וביטויים
שונים, והם איפשרו לנושאיהם לנהל שיחה כמעט חופשית עם כל נמלת קציר
שנקרתה על דרכם.
בימים שבהם התפזרו העננים והשמש החורפית חיממה מעט את האדמה,
נהגו גיל וססיליה לצאת מהמחנה ולטייל באיזור הגבעות המזרחיות. גיל
היה משתרע אפרקדן על משטחי האיזוב האדומים כדם. ומניח לשמש להציף את
עיניו העצומות בעקצוצי חום נעימים. ססיליה הייתה עומדת לידו על ששת
רגליה. ממתינה בסבלנות שיקיץ ממה שנראה לה כתרדמה שלא בעתה. לעיתים
הייתה מגששת אחר פניו במחושיה ומלטפת אותם בכריות השיער שבקצותיהם.
גיל היה מצטחק. הוא היה רגיש במיוחד לדיגדוג, ונטל את המחוש בשתי
כפות ידיו, חוצץ באמצעותן בין השיער הרך לעור פניו.
הבוטניקאים במחנה זיהו את האיזוב האדום שגיל הביא להם בשובו
מהטיול כפרחי כלניות סטויים. קשה, כמעט אי-אפשר לצפות את השפעותיה
של קרינה רדיו-אקטיבית על המבנה העדין והמורכב של מולקולות
הדי-אנ-אי. האוצרות בקירבן את המידע הגנטי הנחוץ לבניית גופם של
צמחים ובעלי-חיים. הנה, למשל, בשל אותה הקרינה גדל גופן של נמלי
הקציר, ואילו הכלניות התגמדו. יכול היה לקרות ההיפך. חשב גיל.
הנמלים היו הופכות ליצורים מיקרוסקופיים, ואילו הכלניות היו צומחות
למימדי ענק. עצי כלניות. הוא העדיף, כמובן, את המצב הנוכחי. נמלים
עדיפות על כלניות. כפי שכמעט כל בעל-חיים עדיף, כחבר, על-פניו של כל
צמח.
באחד הטיולים הללו, כשכבר היו בדרכם חזרה לשטח המחנה, הכניס
גיל את כף ידו לכפפת הרשת של "תורג'י". ביד העטויה רשת הוא נטל את מחושה
הימני של ססיליה, הפנה את פניו אל מול עיניה המורכבות ואמר:
– "אנחנו חברים כבר המון זמן, ססיליה, נכון? ואני אפילו לא יודע
איפה את גרה".
ססיליה מיקדה בו את כל תאי הראייה של עינה השמאלית. המחוש שהיה
אחוז ביד העטויה רשת רטט במהירות, ומהרמקול הזעיר של "תורג'י" שהיה
תלוי בחגורתו, שמע גיל את תרגום תשובתה. בקול מתכתי, איטי, מודגש,
לא אנושי, אבל יעיל מאוד, ענייני, ללא רגש, אמר "תורג'י":
– "אבל אני הזמנתי אותך לבקר אצלי הרבה מאוד פעמים. בעבר. אתה אפילו
לא טרחת להשיב על ההזמנה".
גיל היה נדהם מכדי לומר משהו. אבל אחר-כך, אחרי שצעדו בשתיקה
כמחצית הקילומטר, הרהיב עוז, נטל את מחושה של ססיליה בידו ושאל:
– "איך הזמנת אותי? מתי?".
– "כמו שהזמנתי אותך עכשיו", אמר הרמקול של "תורג'י", שתירגם את
רטיטות מחושה של ססיליה למושגים ומילים בשפתו של גיל. "אני לא זוכרת
מתי. לא הייתה רק הזמנה אחת. היו הרבה. זה היה לפני החורף".
ברור! איך הוא לא תפס את זה קודם!?
– "אבל אז עוד לא היה לנו את "תורג'י". לא יכולתי להבין מה את
אומרת".
– "מה זאת אומרת?", שאל "תורג'י", בשמה של ססיליה.
– "מה 'מה זאת אומרת'? את רוצה לומר לי שאת לא יודעת שרק עכשיו,
בעזרתו של "תורג'י" אני יכול להבין אותך? את לא זוכרת שקודם לא
יכולנו לדבר?".
– "אתה דיברת אלי. ואני דיברתי אליך". קבעה ססיליה.
זה היה נכון כמובן.
– "אבל אני לא יכולתי להבין מה את אומרת".
– "זה חבל מאוד", אמרה ססיליה.
– "כן. אבל עכשיו, בעזרתו של 'תורג'י'", גיל החווה בידו על כפפת הנרשת
והקופסה הקטנה שהיתה תלויה מחגורת מכנסיו, "אני יכול להבין אותך,
ססיליה".
– "זה טוב". אמרה ססיליה.
הוא הרגיש מטופש במקצת.
– "אז ההזמנה עדיין בתוקף?".
– "מה זה 'בתוקף'?".
– "כלומר, האם את עדיין מזמינה אותי?".
– "כן". אמרו תורג'י-ססיליה. "מתי שאתה רוצה".
המשפט האחרון נאמר קרוב לשער המחנה. ססיליה פנתה לשטח שהוקצה
ללינת הנמלים שהחזיקו ברשותן אישורי שהייה במחנה. גיל פנה לקוביית
הפלסטיק המשפחתית. אביו חזר מהביוטק, והתגורר עכשיו יחד איתו
ועם אימו באותה קוביה.
– "אני אבקש רשות מאבא ומאמא", אמר גיל. "וגם ד"ר יוהאנסן צריך לאשר
את הביקור. אבל הוא לא יעשה בעיות".
– "בסדר", אמרה ססיליה.
– "טוב. אז לילה טוב".
– "להתראות בבוקר". השיבה ססיליה.
* * *
– "אז היא הזמינה אותך לבקר בנחיל הבית שלה?". ד"ר יוהאנסן לא הסתיר
את התרגשותו. "אנחנו מצפים להזדמנה הזו הרבה מאוד זמן". עננה קלה
העיבה על פניו. "האמת היא שקיוויתי שאני, או מדען אחר מהצוות העוסק
בתק"נ יזכה בהזמנה הראשונה. אבל אני בהחלט מוכן להסתפק בך".
ולעצמו חשב: "הייתי מסתפק בכל אחד. סוף-סוף, סוף-סוף!".
– "אני רוצה שתברר עבורנו כמה פרטים", אמר יוהאנסן לגיל. "ראשית,
כמובן, אנחנו רוצים לדעת היכן שוכן נחיל הבית של נמלי הקציר. אנחנו
יודעים שהוא נמצא לא רחוק מאיתנו. בדרום. אבל לא הצלחנו לאתר את
מקומו המדויק. אנחנו רוצים שתפקח את עיניך היטב, ותשאל את כל השאלות
שיעלו בדעתך. את התשובות שתקבל, אני מציע שתרשום בפנקס שתשא תמיד על
גופך. הנה. הכנתי לך פנקס. בתוך נרתיק צד מברזנט. במיוחד למטרה זו".
גיל בחן את הנרתיק. הוא מישש קלות את הבד הגס ואחר תלה אותו
לצידו. מהדק אותו באמצעות השרוכים שנועדו לשם כך. אל מתניו. הפנקס
עצמו היה גדול ועבה למדי. מעניין כמה מידע מקווה יוהאנסן להשיג
באמצעות ביקור חברתי אחד קצר. לצד הפנקס היו תקועים בלולאות בד
שנתפרו במיוחד, תריסר עטים כדוריים, תוצרת כדור-הארץ הישן. מוצר
שהלך והפך בהדרגה ליקר המציאות בזמן האחרון, וכאן היו תקועים להם
שנים-עשר עטים.
– "שלא תיתקע אף פעם ללא עט ונייר. עליך לרשום כל מה שאתה רואה וכל
הסבר שאתה מקבל. זה חשוב מאוד", אמר יוהאנסן. ולאחר היסוס קל המשיך,
"אני מקווה מאוד שלא יקרה לך במשימה הזו מה שקרה אז, בניסוי הראשון,
עם מצלמות הווידיאו".
גיל הסמיק. הוא זכר. ועוד איך הוא זכר.
– "זה לא יקרה שוב, ד"ר יוהאנסן", אמר. "אני ארשום הכל. אתה יכול
להיות בטוח בזה".
– "אני בטוח", אמר יוהאנסן ופרע בידו את בלוריתו של גיל. "אתה בחור
צעיר מוכשר. ויש לך גישה חיובית מאוד לנמלים. לא רק מזל גרם ךכך שאתה
זכית בהזמנה הראשונה לבקר בנחיל הבית שלהן".
– "ססיליה היא חברה שלי", אמר גיל.
– "כן. והפשטות שבה אתה אומר זאת, מוכיחה את זה, אמר יוהאנסן.
"עכשיו בוא ניכנס לחדר ההקרנה. אני רוצה להראות לך כמה דברים,
ולהציג לפניך כמה מהשאלות שאנחנו מקווים שתעזור לנו לקבל תשובות
עליהן".
– "ובכן", פתח ואמר ד"ר יוהאנסן, "ראשית, אנחנו שואלים את עצמנו איך
זה קרה שהנמלים גדלו למימדים כאלה. כלומר. לפני המלחמה הגרעינית
דיברו, פה ושם, על האפשרות שגופם של חרקים מסוימים יתפתח ויגדל אל
מעבר למידתם הרגילה. הרבה מחקרים נערכו בסוגיה זו , וכולם שללו
לחלוטין את האפשרות הזו. גופם של החרקים לא יוכל לגדול" (קולו של
יוהאנסן עלה) "מפני שאין להם שלד פנימי. ומפני ששרירי גופם לא יוכלו
לעמוד במעמסה של כמה קילוגרמים, שלא לדבר על כמה עשרות קילוגרמים,
אם נתייחס ישירות לנמלים המוכרות לנו היום.
"אנחנו מקווים שתוכל לקבל מהנמלים כמה פרטים על המבנה הפנימי של
גופן. אם תוכל לשים את ידך על פיסת כנף קרועה של זכר, או על כל חלק
אחר מגופה של נמלה מתה, אני, באופן אישי, אהיה אסיר תודה לך עד
סוף ימי".
– "חלק של נמלה מתה?".
– "כן. תבין, אנחנו מוכרחים להשיג כמה תאים מגופה של איזושהי נמלה,
כדי לבחון את הדי-אן-אי שבגרעין התא. אנחנו מבקשים לגלות את האיזור
הפגוע במולקולה הסלילונית כדי ללמוד על הדרך שבה משפיעה הקרינה
הרדיו-אקטיבית על הצופן הגנטי. ודרכו על תהליכי החיים עצמם".
גיל היה מזועזע מעט. אבל הוא השתדל לשמור על ארשת פנים רגילה
למראה. קשובה. חלק כלשהו מנמלה מתה. הוא הרגיש את קיבתו עולה
לגרונו. וד"ר יוהאנסן. שלא הבחין במתרחש. המשיך:
– "תבין, אנחנו לא יכולים לגשת סתם כך לנמלה. לתלוש ממנה רגל, או
כנף, או מחוש, להכניס אותה למעבדה ולערוך עליה את כל הניסויים
שהיינו רוצים לבצע. אנחנו לא רוצים לעורר על עצמנו את כעסן של
הנמלים. ואנחנו נזהרים מאוד שלא לעשות אף צעד שעשוי להתפרש כצעד
מלחמתי או כסתם פעולה עוינת. אנחנו מעוניינים להמשיך ולחיות איתן
בשלום. אבל אנחנו מוכרחים לדעת עליהן כמה דברים. במיוחד את הדברים
הנוגעים למבנה גופן הפנימי ולתהליכי החיים שלהן".
– "למה?", שאל גיל.
– "מפני שזו דרכו של המדע, בחור. אולי נוכל ללמוד באמצעותן משהו על
עצמנו, על מהותו של הצופן הגנטי, אני לא יודע מה. אני רק יודע שאני
מוכרח לדעת עליהן יותר".
– "אני מבין", אמר גיל, אף-על-פי שלא היה בטוח שבאמת הבין.
– "אתה בחור לעניין", אמר יוהאנסן. "אני נותן לך את הדגם המעודכן
ביותר של תורג'י. רק אתמול גמרתי לתכנת אותו. יותר מ-4,000 מילים
וביטויים. זה יעזור לך במסע. קח איתך גם מכשיר קשר אלחוטי
זעיר".
גיל בחן את הקופסה השחורה הקטנה שד"ר יוהאנסן הצמיד לחגורתו.
מכשיר הקשר נראה כמו תורג'י, אלא שבמקום הכבל שבסופו כפפת הרשת,
בלטה ממנו משושת פלסטיק קטנה.
– "יש כאן שלושה תדרים", הסביר יוהאנסן. "אחד המשדר על תדר
החירום של הגלגל החמישי, שבו קיימת האזנה מתמדת, עשרים וארבע שעות
ביממה. אל תשתמש בתחנה הזו, אלא אם כן תיקלע לצרות אמיתיות. התחנה
השנייה משדרת על התדר הראשי של המחנה, ובו יש האזנה בכל שעות היום,
אבל לא בשעות הלילה. והתחנה השלישית מכוונת על התדר האישי שלי. אני
מציע שנקבע שבכל יום, בשעה שמונה בערב, תנסה ליצור אתי קשר. בזמן זה
אני אהיה בהאזנה. המשדר מסוגל לפעול גם מעומק של מטרים אחדים מתחת
לפני הקרקע. אבל יכול להיות שמחילותיהן של נמלי הקציר מגיעות
לעומקים שבהם המכשיר לא יוכל לקלוט. במקרה כזה תצטרך לעלות עד שתמצא
מקום שממנו תוכל לשדר ביעילות".
אבא ואמא של גיל שוחחו עם ססיליה ארוכות לפני שהשניים יצאו
לדרכם. כשהנער והנמלה נעלמו מעבר לעיקול הדרך, הם שילבו את ידיהם זו
בזו.
– "אולי לא היינו צריכים להרשות לו לצאת לשם. אני דואגת". אמרה
אמא.
– "הם ידידים טובים", אמר אבא. "גיל בטוח לחלוטין בחברתה של ססיליה.
לא הייתי נותן לו לצאת אילמלא ידעתי זאת מעל לכל ספק".
– "כן. היא נשמעת אינטליגנטית ורצינית. אמרה אמא.
– "ואחראית מאוד". אמר אבא.
– "אם מישהו היה מדבר כך על נמלה לפני עשרים שנה. אמר ד"ר יוהאנסן
שניצב לידם", היו כולאים אותו בבית משוגעים".
– "כן". אמרה אמא.
– "מוזר, באיזו מהירות הסתגלנו למציאות החדשה". אמר אבא.
– "זה לא מוזר", אמר יוהאנסן. "יכולת ההסתגלות המהירה, זה בדיוק מה
שאיפשר לגזע שלנו לשרוד ולהתפתח במשך זמן רב כל כך".
כשלא נותר להם מה לומר, הם פנו וחזרו למחנה. הגשושית של שעה
שבע המריאה ברעם מנועים. העשן הלבן ממפלטיה התפזר לאיטו באוויר
הבוקר הקריר. עוד יום עבודה עמד להתחיל בעוד פחות משעה. והקיץ כבר
עמד בפתח.
* * *
גיל וססיליה התנהלו לאיטם במעלה הוואדי. השמש האדומה עמדה
לשקוע בתוך פחות משעה. וגיל תר אחר מקום מתאים ללינת הלילה. ססיליה
הניעה את ששת רגליה בקלילות. 11 שעות של טיפוס מאומץ על
מדרונות הגבעות המזרחיות לא הותירו עליה, למראית עין, כל רושם. גיל
התנשף בכבדות וגרר את רגליו. והוא הכתיב את הקצב.
לבסוף מצאו מדרגת סלע והתמקמו לרגליה. ססיליה קוששה זרדים
וגיל, לאחר שהשיב את נשימתו, הבעיר בהם אש, באמצעות מצת הלייזר שנתן
לו יוהאנסן. הוא מילא קנקן מים ושפת אותו על האש.
– "אם לא תהיה לך ברירה, תוכל להגן על עצמך באמצעות המצת", אמר
יוהאנסן. "הנה. אתה מסית את ה'זחלן' הזה, והקרן הופכת לארוכה וצרה
יותר. בעוצמה מלאה יכול המצת הזה לשרוף חור בקוטר של שני מילימטר
בפלדה בעובי עשרה סנטימטר, הניצבת במרחק 15 מטרים ממנו".
גיל לא הבין מפני מה, או מי, הוא אמור להגן על עצמו באמצעות
מצת הלייזר הזעיר. אבל יוהאנסן, משום מה, הרגיש צורך להרחיב
את הדיבור בנושא זה.
– "אתה צריך לזכור שלמכשיר הזה אין אנרגיה אין-סופית", הוא אמר. "הוא
מסוגל לספק מיליוני הצתות רגילות, למדורות או למקטרות. אבל ככל שרמת
האנרגיה לפעולה יחידה עולה. פוחת מספר הפעולות שהוא מסוגל לבצע.
בעוצמה המרבית, הוא מסוגל לספק לא יותר ממאה יריות. זכור זאת".
האש העליזה יצרה מעגל של אור. גיל השקיף מערבה, מנסה, ללא
הצלחה, לאתר את מקום הימצאו של המחנה. ממרחק 45 קילומטרים מריכוז
הקוביות הצהובות, לא היה אפילו סימן קל שבקלים לנוכחותם של בני-אדם
על-פניו של כוכב-הלכת החרוך. המים רתחו וגיל הוציא ממטענו שקית
אבקת מרק והמיס אותה בקנקן. הוא לגם לאיטו מהמרק החם, מנסה
להשכיח מעצמו את המחשבות הנוגות. ססיליה ניצבה בצד, שומרת
על מרחק בטוח מהאש. עיניה המורכבות זהרו באלפי ניצנוצים. זה היה
המראה האחרון שראה לפני שנפלה עליו התרדמה.
על-אף שססיליה נשאה, באוכף מיוחד שהכין לה ד"ר יוהאנסן, את כל
הצידה, התקשה גיל לעמוד בקצב ההליכה שלה. ביום השני למסע הם טיפסו
והגיעו אל גב ההר, לא רחוק מקו פרשת המים. שם, בעת שעסקו בהכנות
למנוחת הלילה. אמר גיל:
– "עכשיו את כבר יכולה לגלות לי לאן אנחנו הולכים?".
– "לא".
– "למה לא? מה זה משנה? הרי בסופו של דבר אני אדע היכן זה, לא?".
– "לא".
– "מה לא?".
– "לא תדע היכן הכניסה לנחיל".
גיל הרגיש שמוטב לו, בשלב זה, לוותר על המשך השיחה. השעה הייתה
קרובה לשמונה בערב. והוא שלף את משושת המשדר.
– "הכל בסדר", אמר לד"ר יוהאנסן. "אני קצת עייף, זה הכל. ססיליה לא
מדברת על מיקום הנחיל. אבל אני חושב שמחר, או לכל המאוחר מחרתיים,
נגיע אליו. ד"ש לאמא ולאבא".
– "ידעתי שאפשר לסמוך עליך, בחור. אתה תחזיק מעמד ואנחנו כאן נחזיק
לך אצבעות. הא. הא . הא. אה! רגע, שכחתי משהו. אתמול היו כאן אלכס
וסילבי. הם ביקשו למסור לך שהם מחכים לך בפינה. מה זאת אומרת?"
– "שום דבר, יוהאנסן. סתם שטויות. אם הם יבואו שוב, תמסור להם
שאמרתי שלמעגל אין פינות. להתראות".
אז סילבי ואלכס שמעו על המסע אל הנחיל, מה? הם בטח מתפקעים
מקינאה. סילבי אולי לא מקנאה כל-כך. היא מפחדת מנמלים. אבל אלכס בטח
רותח מכעס על שאפילו לא גילה לו את תוכניותיו. טוב…
גיל ציחקק לעצמו בסיפוק. ססיליה מיקדה בו את תאי הראיה הקדמיים
של שתי עיניה המורכבות. שאר התאים המשיכו לבחון בדממה את השטח.
תנועת שפתיו של גיל נראתה לה מוזרה. בלתי-מובנת. היא ראתה כבר
עוויתות דומות על פניהם של אנשים אחרים. ולא הצליחה לעמוד על
משמעותן. היא כוססה את צבתותיה באי-נוחות. אי ההבנה הציקה לה. היא
לא הייתה בנויה לתיפקוד במצבים לא מובנים.
הוא חדל לגחך. ססיליה חשה שוב כמי שצועד על קרקע בטוחה ומוכרת.
הרוח המערבית הקלילה איוושה בגבעולים היבשים. מיליוני כוכבים הבהיקו
בשמיים החשוכים. בדיוק מעל לראשם היה תלוי חצי ירח צהוב. מונח
במרכזה של הילה עגולה גדולה. מחר צפוי יום חם, חשב גיל. הוא לגם
ארוכות ממיכל המים שהכיל את מי המעיין שגילו בדרך. המים היו זכים
וקרירים. הוא בחן אותם באמצעות המונה-גיגר שהיווה את ציוד החובה של
כל אחד מאנשי המחנה. ומצא שהם נקיים לחלוטין מכל קרינה רדיו-אקטיבית
או אחרת.
למחרת. בטרם זריחה. החלו יורדים בערוץ המסולע אל המדבר המזרחי.
"מדבר יהודה" קראו לו היהודים הקדמונים. בצהריים, בעת שעקפו גבעה
לבנת עפר, לכדה ססיליה את זרועו במלקחיה ומשכה אותו לאחור. רגליו
של גיל איבדו את אחיזתן בקרקע. הוא נתלה בזרועו על הצבת השמאלי של
נמלת הקציר. התייצב שנית והסתובב לאחור בזעם.
– "מה את חושבת שאת עושה?"
ססיליה החוותה במלקחיה כלפי "תורג'י".
– "מכאן אני נושאת אותך על גבי". תופפה ססיליה במחושה בתוך כפו
הסגורה למחצה, העטויה רשת, של גיל.
– "אל תהיי טיפשה, ססיליה. למה לך לסחוב אותי על גבך?".
ססיליה לא ענתה. היא רק מיקדה בו את עיניה המורכבות, מצמצמת את
תאי הראייה הקדמיים שלה. גיל הריח באוויר את ריח העלבון. והפעם הוא
ניצב מולה לבדו, בלב מדבר יהודה. מאתיים קילומטרים או יותר מהמחנה.
– "לא התכוונתי להעליב, ססיליה. אני מצטער. למה את לוקחת כל דבר
ברצינות כזו? אין לך חוש הומור? אני בסך הכל לא מבין למה לך, בחום
הזה, להעמיס אותי על גבך. אני בהחלט יכול ללכת בעצמי. כפי שאת
בוודאי יודעת".
– "לא. "
– "מה לא?".
– "אין לי חוש הומור. מה זה חוש הומור?".
– "אוף, ססיליה. לפעמים אני ממש לא מבין איך אנחנו מבינים זה את
זו".
– "תורג'י", אמרה ססיליה.
זה היה נכון, כמובן. אבל "תורג'י" היה מתורגמן מילולי, וההבנה
שגיל חשב שיש לו עם ססיליה לא הייתה מילולית בלבד.
– "טוב", אמר. "אין לי מושג למה את מתעקשת על זה. אבל אני מחבב
אותך, ואין לי חשק להתווכח על זה באמצע המדבר. אז בסדר. מכאן
והלאה אני רוכב על גבך".
– "טוב", אמרה ססיליה. היא חפרה בקרקע במלקחיה, מעלה ענני אבק, ותוך
זמן קצר גילתה שק של אריג גס, עשוי סיבי תמר סטוי. "אתה צריך להיכנס
לכאן", תופפה במחושה.
– "מה? את צוחקת. ססיליה, אני לא רוצה להעליב, אבל זה לא נראה לי.
אולי תנסי להסביר לי בשביל מה זה טוב?".
– "אתה לא תראה את הדרך אל הנחיל".
ההבנה היכתה במוחו של גיל כברק. הם קרובים אל הכניסה לנחיל.
אנשים היו יכולים, במצב הזה, להסתפק בכיסוי עיניו. אבל ססיליה לא
ידעה, כנראה, איך הוא בוחן את סביבתו החיצונית. הייתה לה רק דרך אחת
להבטיח את סודיות הנחיל: לכסות את כל גופו. והיא ידעה, כפי שהתברר
לו אחר-כך, שאין לו סונאר. הוא היה מוכרח להודות שססיליה נהגה
בהיגיון ובהתחשבות. הוא נכנס לשק הגס. והניח לה לרכוס את פתחו
בצבתותיה. אחר כך הוא הורם באוויר. טולטל בפראות כנגד דפנות השק
הרכות. והושלך בחבטה החלטית על מצע קשה. שיריון הכיטין של הפרק
המרכזי של ססיליה. זה שאנשים נהגו לכנותו "הבטן" שלה".
השנים, או החודשים, או השעות הבאות (הוא איבד את מניין הזמן),
עברו עליו בחשיכה, כשהו נחבט ללא הרף בצלעותיו, בירכיו, ברגליו. הוא
כיסה את ראשו בידיו וכך הגן עליו מהתנגשויות עם לוח הצד של ססיליה.
כשפתח השק נפרם. לאחר שהושלך בפראות מגב הנמלה ונחת על הקרקע,
שררה סביבו חשיכה מוחלטת. הוא חילץ את זרועותיו הכואבות וגישש סביבו
בזהירות. הוא נתקל ברגלה האמצעית של ססיליה. השתמש בה כתמוכה והזדקף
לאיטו. אחר כך מצא את אוכף הצד, שלח את ידו לכיסו הפנימי ומצא
את מצת הלייזר.
לאור להבת הלייזר הזעירה, בחן גיל את קירות המחילה. אבנים,
סלעים, אדמה לבנה שניכרו בה סימני כירסום וחפירה. עבודת נמלים.
ססיליה ניצבה מאחוריו. להבת הלייזר נשתקפת בכל אחד מאלפי תאי הראייה
שלה, ומטילה ברק ארוך על שיריון הכיטין השחור המבריק. גיל כרה את
אזניו. מרחוק נשמע קול כירסום-זימזום. המחילה החשוכה השתרעה לשני
הכיוונים. אי-אפשר היה לדעת איזה הוא כיוון היציאה. ואיזה הוא
הכיוון המוליך אל תוך הנחיל.
– "לאן נלך?", שאל. ואחר-כך נזכר: היא לא יכולה לשמוע אותו. היא
קוראת תנועות שפתיים. ולשם כך היא זקוקה לאור. הוא הדליק את מצת
הלייזר. הפנה את פניו לעומתה וחזר:
– "לאן נלך?".
– "לכאן". אמר "תורג'י", מתרגם את רטיטות מחושה של ססיליה שהיה
נתון בידו של גיל שעטתה את כפפת הרשת.
הוא פנה והלך בעקבותיה, מאיר מדי פעם את קירות המחילה במצת
הלייזר הקטן. הוא מיעט להשתמש במצת כדי לחסוך אנרגיה, וכך, תוך כדי
הליכה בחושך, נחבט במצחו. הוא הבליע קללה והדליק את המצת בעוצמה
בינונית. האש ליחכה את תקרת הסלע. לעזאזל. המחילה הצטמצמה. קוטרה
מכאן ואילך הגיע לקצת פחות ממטר אחד. ססיליה, כמובן, המשיכה לצעוד
כאילו לא אירע דבר. במצבים כאלה ידע גיל לחשוב ולהחליט במהירות.
מבלי לאבד זמן, הוא כרע על ארבעותיו והמשיך לזחול בעקבות נמלת הקציר
אל עבר מרכז הנחיל.
כמה דקות לאחר מכן התנגש גיל בססיליה שעמדה, בלי כל סיבה נראית
לעין, במרכז המחילה. ההתנגשות עצמה גרמה לגיל חבטה של ממש באפו. אבל
זה באמת היה שום דבר לעומת העובדה שלאור המצת. התברר לו שססיליה
נעלמה. הוא ניצב לבדו, על ארבע, במרכז מחילה שהובילה, ככל שהדבר היה
ידוע לו, משום מקום לשום מקום, אי-שם בעומק לא ידוע, מתחת לאדמת
מדבר יהודה.
המשך יבוא – בשבוע הבא.
