ארנו פנזיאס חשב שציפורים  מחבלות בניסוי המדעי שלו – אבל בסופו של דבר זיכה אותן מהחשד – וגילה עדות מראשית קיומו של היקום

בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, פשטו קבוצות של צעירים נאצים, בכל רחבי גרמניה, על בתים, חנויות ומוסדות יהודיים בכל המדינה. הם היכו, פצעו והרגו יהודים, והרסו את רכושם. הלילה הזה כונה מאז "ליל הבדולח", בשל שברי הזכוכיות של חלונות הראווה של החנויות, וחלונות הבתים שהצטברו על המדרכות בערי גרמניה, תוצאת מעשי ההרס של הצעירים הגרמניים.

 

 

ארנו פנזיאס, רוברט וילסון והאנטנה ה"מוזרה".

היה זה צלצול השכמה מהדהד. לאחר ליל הבדולח, ביקשו יהודים רבים שחשו את הסכנה המתגברת בגרמניה, באוסטריה ובצ'כוסלובקיה, לברוח ולמצוא מקום מקלט. הסוכנות היהודית הציעה וביקשה לקלוט כמה אלפי ילדים יהודיים בארץ-ישראל, שהייתה אז תחת המנדט הבריטי, אך הבריטים – אף שקיבלו אחריות על ארץ ישראל כדי לכונן בה בית לאומי לעם היהודי – סירבו לאפשר זאת, כדי להימנע מטענות מצד הערבים. אבל, אזרחים יהודים בריטיים רבים, שהיו מזועזעים מאירועי ליל הבדולח, אילצו את ממשלתם להציע מקלט לפחות לילדים יהודיים מהאזורים שבהם שלטו באותה עת הנאצים. זו הייתה, למען האמת, הסכמה "חמוצה" למדי. לפיה, הילדים הפליטים הוגדרו כמי שלא יתחרו על מקומות בשוק העבודה עם אזרחי אנגליה, יקבלו הכשרה מקצועית – ולאחר מכן יידרשו להגר אל מחוץ לאנגליה.

על בסיס ההסכמה הזאת, ב"חלון הזמן" של פחות משנה, מאירועי ליל הבדולח ועד לפרוץ מלחמה העולם השנייה, הופרדו כ-10,000 ילדים יהודיים ממשפחותיהם, ועלו על רכבות שהובילו אותם לרוטרדם, הולנד, שם עלו על ספינות, בדרך לחוף מבטחים באנגליה. קשה לתאר את עוצמת הדרמה של מה שכונה אז "משלוח הילדים". הורים שלחו את ילדיהם אל הלא-נודע, בתחושה שייתכן שלא יתראו עוד לעולם, ובתקווה שבכך הם מצווים להם את החיים ומצילים אותם מהשמדה. ילדים עלו על רכבת, לאחר שנפרדו במבט עצוב ונפחד מהוריהם במחשבה שזו הפעם האחרונה שבה הם רואים אותם. רבים מהם ראו בכך נטישה.  למעשה, הפרידה נעשתה במרחק רחובות אחדים מהרכבת, "כדי למנוע דרמה מיותרת". מנקודת הפרידה, לוו הילדים בידי לובשי מדים שלא גילו הבנה רבה למצבם. כל ילד הורשה לקחת אתו רק מזוודה אחת, תיק אחד, עשרה רייכסמארק ותמונה אחת בלבד. אסור היה להביא ספרים וצעצועים, ודברי-ערך שנמצאו בכליהם – הוחרמו. כאשר הגיעו, אחרי כל אלה לאנגליה, שהייתה אמור להוות חוף מבטחים, נאלצו להתמודד עם מציאות חדשה: משפחות אומנות הגיעו לצפות בהם ובחרו לעצמם ילדים שאותם יארחו בבתיהם. מעשה רב חמלה זה, נעשה, עם זאת, בחוסר רגישות וחוסר הבנה באשר למצבם הנפשי של הילדים. בפועל, הילדים ה"יפים" נבחרו תוך זמן קצר, ואילו אלה שנחשבו "פחות יפים", נותרו והמתינו באכסניה הזמנית, לעתים במשך שבועות אחדים, ומי מהם שלא נמצאה לו משפחת אומנה, הועסק בעבודות שונות, ללא תמורה כלשהי. "משלוח הילדים" עמד במרכזו של סרט תיעודי, שביים מארק ג'ונתן האריס, ואשר זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 2001.

לנו, בעשורים הראשונים של המאה ה-21, נדמה שהאירוע הזה  רחוק, בלתי-אפשרי, אפילו ברברי, משהו שאולי לומדים עליו בבי-הספר, מבלי להבינו ולהפנימו באמת. אבל אם חושבים על זה, מאז ימי "משלוח הילדים" עברו רק דורות ספורים. פחות מעשרה עשורים. עובדה: לפחות אחד מהילדים שהיו על הרכבת הזאת, ארנו פנזיאס, שהיה בן שש בלבד כשנפרד מהוריו ועלה, יחד עם אחיו הקטן ממנו, על רכבת "משלוח הילדים", אחראי לאחת מהתגליות המדעיות החשובות של המדע המודרני, ואשר מעצבות את הדרך שבה אנו תופסים כיום את היקום. תגלית זו זיכתה, 40 שנים לאחר "משלוח הילדים", את ארנו פנזיאס בפרס נובל בפיסיקה לשנת 1978.

הבריטים קיוו שארצות-הברית של אמריקה תלך בעקבותיהם, ותסכים לקלוט ילדים ונערים יהודיים פליטים. אבל הקונגרס האמריקאי הצביע נגד, ודחה את ההצעה.

על-אף תעתועי הגורל, הפרידה הדרמטית ו"משלוח הילדים" הטראומטי, הצליחו הוריו של ארנו הקטן, אשר נולד בשנת 1933 במינכן, להתגבר על הקשיים הפוליטיים והביורוקרטיים, והתאחדו עמו בבריטניה. ועל-אף העובדה שארצות-הברית של אמריקה סירבה לקבל פליטים, הם עלו על ספינה שהפליגה מערבה, אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי, אל "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" (שבשביל פליטים יהודיים ההגירה אליה, כאמור, דווקא הייתה מוגבלת במידה רבה).

אלא שגם בהגיעם לנמל היעד, תלאותיהם לא באו אל סופן, והם נחתו באי אליס, שהיה באותן שנים תחנת כניסה הכרחית למהגרים שביקשו להתיישב ב"אמריקה". ב"סיפורים מאליס איילנד", ספרו התיעודי של ז'ורז' פרק (שהיה גם לסרט תיעודי בבימוי רוברט בובר), כותב פרק ש"בשבילי, האי אליס הוא המקום של הגלות, כלומר המקום של היעדר המקום, הלא-מקום, השום מקום".

עם כל הרצון הטוב וההערכה לארצות-הברית של אמריקה, אי-אפשר שלא לומר שהשלטונות האמריקאים הפעילו במקום מערכת משומנת ויעילה שכל תכליתה הייתה סלקציה: בחירתם של "בני החיים" שהורשו להיכנס בשעריה של היבשת המוזהבת, בדרך לשבועת האמונים הנכספת לדגל הפסים והכוכבים, לבין אלה שלא הורשו להיכנס, ונאלצו לחזור לארצות מוצאם, ללא התחשבות בשאלה מה מצפה להם שם, או לחפש לעצמם מקום אחר בעולם. לא בכדי כינו המהגרים את האי אליס בכינוי "אי הדמעות". עובדה, שלא מרבים לדבר בה, היא שכמה אלפי בני-אדם, מהגרים שלא הורשו להיכנס בשערי ארצות-הברית של אמריקה, התאבדו באי אליס, כדי להימנע מחזרה ל"עולם הישן".

 

לפי עדויות שמביא פרק בספר (ואשר מופיעים גם בסרט התיעודי), פקידי ההגירה האמריקאים העבירו את המהגרים במעין סרט נע כאשר המהגר עבר מתחנה לתחנה, והפקידים מסמנים על בגדיו, בגיר, אותיות שונות שסימלו את תוצאות הבדיקות, שמשמעות חלקן הייתה שלאותו מהגר לא תינתן הזכות להיכנס ל"אמריקה".  מעבר ובנוסף לבדיקות הרפואיות המדוקדקות, נשאלו המהגרים הפוטנציאליים שאלות רבות מאוד. לדוגמה: כמה כסף יש לך? איפה ואיך השגת את הכסף? תראה לי אותו. מי שילם עבור הנסיעה שלך? האם חתמת חוזה באירופה כדי לעבוד כאן? יש לך חברים כאן? יש לך כאן משפחה? יש מישהו שיכול לערוב לך? איזה סוג של עבודה אתה עושה? האם אתה אנרכיסט? ועוד ועוד. כפי שאפשר לנחש, היו מהגרים שמחקו את הסימנים מבגדיהם, וכך הצליחו להיכנס בסופו של דבר ב"שער התקווה".

בני משפחת פנזיאס צלחו את תהליך הבדיקות באי אליס, והורשו בסופו של דבר להיכנס ל"אמריקה". בשנת 1946, שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, ובהיותו בן 13 – שנת ה"בר מצווה" שלו, זכה ארנו פנזיאס להישבע אמונים למולדתו החדשה, וקיבל אזרחות אמריקאית.

בנאום שנשא לרגל קבלת פרס נובל, תיאר ארנו פנזיאס את שנותיו הראשונות ב"אמריקה", את דירת המרתף שבה התגוררה המשפחה, את עבודותיהם של הוריו כאחראים על תחזוקתם של בנייני דירות בניו-יורק, ועד לרגע שבו אביו התקבל לעבודה כנגר במוזיאון המטרופוליטן. החיים לא היו קלים, אבל משפחת פנזיאס, ובהם ארנו, חשו ששבעו נדודים, ולמעשה, ארנו כמעט שלא יצא מאז מגבולות ניו-יורק, וכאשר יצא ממנה, השתדל מאוד שלא להתרחק ממנה יותר מדי.

בשנת 1954 קיבל ארנו פנזיאס תואר ראשון מאוניברסיטת העיר ניו-יורק, ב-1958 תואר שני וב-1962, דוקטורט, שניהם מאוניברסיטת קולומביה. כל זאת, מבלי לצאת מגבולות מנהטן. אוניברסיטת קולומביה, שנוסדה בשם "מכללת המלך", היא אחד מהמוסדות האקדמיים הראשונים בארצות-הברית, ונחשבת לאחת מהאוניברסיטאות הטובות בעולם. פנזיאס הצעיר התקבל לעבודה במעבדות "בל", שלוחת המחקר של חברת הטלפון והטלגרף האמריקאית (AT&T) בניו-ג'רסי, לא רחוק מניו-יורק, והתעניין בפתרון בעיות טכנולוגיות מורכבות. בין היתר, פיתח מערכות רגישות במיוחד לגלי רדיו בטווחי המיקרו ("מיקרו-גל"), שנועדו למדידות אסטרונומיות ברדיו-טלסקופים. "מיקרו-גלים" הם גלים של קרינה אלקטרומגנטית (דוגמת קרינת אור, רדיו או רנטגן) בעלי אורך גל בטווח שבין מילימטר אחד, למטר אחד. קרינה זו משמשת בתנורי מיקרו-גל, מכ"ם, טלפונים סלולריים, רשתות אלחוטיות (Wi-Fi), תקשורת באמצעות מערכות "שן כחולה" ועוד.

בשנת 1964, עבד פנזיאס, יחד עם שותפו למחקר, רוברט וילסון, על מערכת קליטה רגישה במיוחד לגלי מיקרו, במסגרת פרויקט שנועד לבחון את אפשרויות השימוש בלווייני תקשורת. לשם כך הם בנו אנטנה ענקית בעלת מבנה חלזוני (או דמוי קרן, או "שופר") שרבים הגדירו בכינוי "מוזר". אנטנה זו קלטה קרינה חלשה מאוד, שאי-אפשר היה לאתר ולזהות את הכיוון שממנו הגיעה. למעשה, הקרינה הגיעה מכל מקום שאליו כיוונו את האנטנה – ובאותה עוצמה בדיוק.

השניים השקיעו מאמצים מרובים כדי לזהות את מקור הקרינה ה"מתמדת" וה"מטרידה". בתחילה חשבו שמקורה בעיר ניו-יורק, שמעבדות "בל" ממוקמות בסמוך אליה. לאחר מכן חשדו בכך שהגורם ל"רעש" הוא לשלשת יונים שזיהמה את אנטנת הענק שלהם. הם עבדו וטרחו כדי לנקות את האנטנה, אך לשווא. הרעש עדיין נקלט ונשמע מכל הכיוונים. לאחר כשלון כל הניסיונות האלה, קבעו וילסון ופנזיאס, בלית ברירה, כי מקור הקרינה הוא בחלל החיצון. כדי לאשר את הקביעה הזאת, ולאתר את המקור האסטרונומי של הקרינה, פנו השניים למספר קוסמולוגים מאוניברסיטת פרינסטון, בראשות רוברט דיקי. אלה קבעו, ללא כחל ושרק, שמדובר בקרינת הרקע הקוסמית, שמקורה במפץ הגדול – ברגע ההיווצרות של היקום.

לפי התיאוריה הקוסמולוגית הרווחת, נוצר היקום לפני כ 15-מיליארד שנים בתהליך שמכונה" המפץ הגדול". תיאורה זו גורסת כי היקום כולו,   על החומר והאנרגיה שבו ,היה כלוא בנקודה חסרת ממדים שמכונה "הנקודה הייחודית" (סינגולרית). בשלב כלשהו ,מסיבה לא ידועה) אולי כתוצאה מכך שמישהו ,או משהו אמרו" יהי אור"?), החל היקום להתפשט במהירות כשהחומר שבו מתפזר לכל עבר, ויוצר, עם הזמן, צבירי גלקסיות, גלקסיות, כוכבים (שמשות) ומערכות שמש בעלות כוכבי-לכת שכמה מהם דומים לכדור-הארץ שלנו.

לפי תיאוריית "המפץ הגדול" אמורה להתקיים, בכל מקום ביקום, קרינת רקע קוסמית – בדיוק כמו זו שגילו וילסון ופנזיאס. תגלית זו – שהוכיחה למעשה את נכונותה של תיאוריית "המפץ הגדול" באשר למקורו של היקום שבו אנו חיים, זיכתה את וילסון ופנזיאס בפרס נובל בפיסיקה לשנת 1978. אבל "תוצר הלוואי" הזה לא פגע במטרת המחקר המקורי של השניים, וקרינת מיקרו-גל אכן משמשת כיום בתקשורת לוויינית. הנה כי כן, הילד שעמד המום ונבעת על רציף הרכבת של "משלוח הילדים", ולא הבין את העולם שמעולל זאת לילדים כמותו, פיענח, כעבור 40 שנה, את אחד מסודותיו העמוקים ביותר של היקום כולו.

המחקר של קרינת הרקע הקוסמית המשיך להניב פירות מדעיים מסעירים גם בשנות השמונים והתשעים. התברר כי קרינה זו אחידה מאוד: עוצמתה זהה בכל כיוון. תכונה זו משקפת את תכונותיו של החומר הקדמוני זמן קצר לאחר המפץ הגדול: נראה כי החומר היה אחיד מאוד, בעל תכונות כמעט זהות בכל מקום. אולם העולם שבו אנו חיים כיום אינו אחיד כלל: כוכבים וגלקסיות מייצגים אזורים שבהם צפיפות החומר גדולה מאוד, וביניהם מפרידים חללים ריקים שבהם כמעט שאין חומר.

ההבדלים בצפיפות כיום חייבים לנבוע משינויים קטנים בצפיפות החומר הקדמון. שינויים אלה אמורים להשתקף בקרינת הרקע. לפיכך הניחו החוקרים כי חייבים להיות הבדלים, ולו קטנים מאוד, בין קרינת הרקע שמגיעה מכיוונים שונים. אם לא יימצאו שינויים כאלה, תפיסת המפץ הגדול תוטל בספק משמעותי. כדי למדוד את קרינת הרקע בדיוק רב שיגרה סוכנות החלל האמריקאית נאס"א, ב-1989, את לוויין המחקר COBE. תצפיותיו של לוויין זה, ובפרט גילויה של שונות זעירה בקרינת הרקע, באופן התואם את הניבויים של תיאוריית המפץ הגדול, נחשבות לאחד ההישגים המדעיים החשובים של סוף המאה העשרים.

 

קרינת הרקע הקוסמית

 

וזה לא המידע היחיד שאפשר לדלות מקרינת הרקע. מדידה מדויקת של שיעור השינוי האופייני של עוצמת הקרינה בין נקודות הנראות לצופה מכדור הארץ כסמוכות זו לזו בחלל, עשויה ללמד על דברים רבים נוספים. למעשה, אם מקבלים את ההנחות המקובלות על רוב הקוסמולוגים, אפשר להסיק מקרינת הרקע כמעט את כל הפרטים על מבנה היקום: צפיפות החומר והאנרגיה הממוצעת בו, הרכב החומר האופייני לו, קצב התפשטותו וצורתו הגיאומטרית. הלוויין COBE לא היה מצויד במכשירים מדויקים דיים למדידות כאלה. אולם שיפורים טכנולוגיים שנעשו מאז שיגורו מאפשרים כיום למדוד את התפלגות הקרינה המגיעה מהחלל בדיוק גדול פי עשרה ויותר.

 

 

כתיבת תגובה

כתובת הדוא"ל לא תפורסם.