בסופו של דבר (ובתחילתו), זה סיפור על שני חברים. באמצע יש מאבקי כוח, ועדות חקירה, האשמות בגניבה וסכסוך בין-לאומי מר, שנגמר (איך לא?) בהודעה על הסכם בין צרפת לארצות-הברית, ובצילום משותף של שני נשיאי המדינות, רונלד רייגן וז'אק שיראק – על מדשאת הבית הלבן. זה הסיפור על גילויו וזיהויו של נגיף ה-HIV הגורם איידס, ועל פיתוח הערכה הראשונה לאבחון התסמונת, באמצעות זיהוי נוגדנים כנגד הנגיף.
רוברט גאלו
בצד אחד של זירת הסיפור ניצב המדען-הכוכב רוברט (בוב) גאלו מהמכון האמריקאי הלאומי לבריאות, NIH. בצד האחר, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, ניצב המדען הצרפתי לוק מונטנייה ממכון פאסטר. לסיפור הזה יש כמה נקודות התחלה. אחת מהן ממוקמת ברגע שבו מונטנייה הצליח לבודד נגיף מסוים מתאי גופו של חולה שנחשד כחולה איידס (תסמונת הכשל החיסוני נחשבה אז למחלה מסתורית למדי). הוא שלח דוגמאות מהנגיף לחברו, בוב גאלו, וביקש ממנו לסייע לו במחקרו. על תעודת המשלוח של הנגיפים הוא רשם במפורש: למטרות מחקר בלבד. כלומר, אין לעשות בנגיף שנשלח, שום שימוש בעל אופי מסחרי. האמריקאים קיבלו את הנגיף, וזמן קצר לאחר מכן, הודיעו בצהלה שעלה בידיהם לבדד ולזהות נגיף (בדוגמאות שנלקחו מחולים אחדים), להוכיח שהוא הגורם לאיידס, ולפתח ערכת אבחון לזיהוי הנוגדנים שהגוף יוצר בניסיונותיו להילחם בפולש הזר. אלא שבהמשך, עלתה והתחזקה האפשרות שהנגיף ה"אמריקאי" שעליו התבסס פיתוחה של ערכת האבחון, הוא, למעשה, הנגיף הצרפתי, שכאמור נמסר "למטרת מחקר בלבד". לכאורה, מקרה של הפרת אמון, אי כיבוד הסכם, ואולי אפילו גניבה.
קו התחלה אחר, מתוח לרוחבה של שנת 1979 שבה גילה גאלו את ה"רטרו-וירוס" הראשון התוקף אדם (והגורם לוקמיה). רטרו-וירוס הוא נגיף שהמטען הגנטי שלו אצור בחומצת גרעין מסוג אר-אן-אי, ולא בדי-אן-אי. לאחר שנגיף כזה חודר לתא, הוא הופך את עורו: הוא משתמש באנזים מיוחד, הקרוי RT, המסייע בבניית מולקולת די-אן-אי על-פי התבנית של האר-אן-אי. בשלב זה יכול הדי-אן-אי הנגיפי להשתלב בחומר הגנטי המקורי של התא. רטרו-וירוסים אטיים יכולים להמתין במצב כזה זמן רב, אפילו שנים, עד שנמצאת להם הזדמנות להכריח את התא להתחיל לייצר נגיפים נוספים בצלמם. הנגיף הגורם איידס, כפי שהתברר בהמשך, הוא אכן רטרו-וירוס אטי כזה.
כשגברה ההתעניינות המדעית בחקר האיידס, בשנות ה-80 הראשונות, העריך גאלו שהמחלה נגרמת על-ידי רטרו-וירוס דומה לזה שגילה. תוך כדי מחקר בתכונותיו של הרטרו-וירוס הזה, מצא שהוא חודר לתאי דם לבנים מסוג T הממלאים תפקיד מרכזי בהפעלת המערכת החיסונית, וגורם להתרבותם. בהמשכו של אותו מחקר, גילה גם את החומר אינטרלוקין-2 המזרז את ייצור תאי ה-T. באותו זמן השתלמהבמעבדתו של גאלו מדענית צרפתייה, פרנסואז בארה-סינוסי. בסתיו 1982 חזרה בארה-סינוסי למכון פאסטר, שם עבדה במעבדתו של לוק מונטנייה.
תאים מפונקים
פרנסואז בארה-סינוסי
חודשיים לאחר מכן, קיבלה דגימת דם של מעצב אופנה פאריסאי, פרדריק ברוג'ייר, שנחשד כחולה איידס. בארה-סינוסי ניסתה לגדל את תאי ה-T שבדגימת הדם, בתרבית תאים מחוץ לגוף. הבעיה היא שהתאים האלה מפונקים במיוחד, וקשה לספק להם את התנאים הדרושים לקיומם. ברוב המקרים הם פשוט מתים, מה שבולם כל ניסיון לחקור אותם, לא כל שכן להפוך אותם לחממות לנגיפים. באותו זמן במעבדתו של גאלו, גידלו המדענים תרביות אחדות של תאי T, הודות לחומר אינטרלוקין 2-שהיה ברשותם. אבל למונטנייה ולבארה-סינוסי לא היה אינטרלוקין-2. כדי להתגבר על המחסור, הם ניסו לטפל בתאים שלהם (כלומר, של ברוג'ייר), באמצעות נוגדנים לאינטרפרון. הרעיון שמאחורי הטיפול הזה אמר, שמכיוון שידוע שאינטרפרון מדכא גידול נגיפים בתאים, הרי שאם נבלום את האינטרפרון, אולי לנגיפים יהיה יותר קל להתרבות בתאים המטופלים.
בארה-סינוסי טיפלה בתרביות "שלה" במסירות רבה. מדי שעות אחדות היא ביצעה מדידות לגילוי האנזים RT ההופך אר-אן-אי לדי-אן-אי (מציאות האנזים מעידה על הימצאותם של רטרו-וירוסים בתרבית). במידת הצורך, כשמתים תאים רבים מדי, היא מזרימה לתרבית "דם חדש" בדמותה של תגבורת תאים. באותו זמן במעבדתו של גאלו, איפשרו נוהלי המחקר מבוססי האינטרלוקין-2 למדוד את כמויות האנזים RT בתרבית, רק כעבור שלושה שבועות מתחילת הגידול. בפרק זמן זה נמדדו הכמויות הגדולות ביותר של האנזים, בתרביות
שהכילו את הרטרו-וירוס הראשון, שגילו ב1979. אבל הנגיפים הגורמים איידס שגדלו בתרביות במעבדתו של גאלו, פעלו על-פי לוח זמנים שונה, בהשוואה לקצב הפעילות של אותו רטרו-וירוס ראשון, שלא גרם איידס. ההנחה שנגיפי האיידס יתנהגו כמו הרטרו-וירוס הראשון, התגלתה בדיעבד כטעותו הגדולה הראשונה של גאלו. אילו היה מעט יותר חרד, אילו בטח פחות ביתרונות האינטרלוקין-2, ואילו בדק את שיעורי האנזים בתרבית מדי, נאמר, יומיים, הוא היה יכול לגלות ולבדד את הנגיף הגורם איידס לפני מונטנייה ובארה-סינוסי.
הסיבה לכך היא, שהנגיף הגורם איידס מהיר ואלים בהרבה מהרטרו-וירוס תוקף האדם שהם הכירו באותו זמן. לאחר שלושה שבועות בתרבית, הוא כבר חדר לתאים והחל להרוס את רובם, כך ששיעור הימצאותו של האנזים המסגיר את קיומו בתרבית, כבר נמצא בירידה. וכך, בפברואר 1983 הצליחה בארה-סינוסי, "הגננת המסורה", לבודד לראשונה כמות קטנה של נגיפים מתוך תאי ה-T של ברוג'ייר. כעבור חודשים אחדים, הצליחה להדביק בנגיפים האלה תאים אחרים. התהליך הזה קרוי "בידוד נגיף", והקרדיט עליו מגיע, לכל הדעות, לבארה-סינוסי ולמונטנייה שהנחה אותה בעבודתה.
"אבל", אמר מונטנייה, "באותו זמן היה בידינו נגיף, שלא ידענו אם וכיצד הוא קשור לאיידס". הוכחת הקשר הסיבתי – מונח שנשמע כלקוח מעולם המשפט הפלילי – מתבצעת, כאשר מדביקים בנגיף המבודד בעל-חיים בריא, וגורמים לו לחלות במחלה. ברור שבמקרה של הנגיף הגורם איידס אי-אפשר לבצע את התהליך הזה בבני-אדם, ולפיכך יש צורך בהוכחה אחרת.
לוק מונטנייה
הדרך המקובלת לעשות זאת, מבוססת על ההנחה שהדבקת תאי דם בנגיפים גורמי איידס, תכניס לפעולה את המערכת החיסונית של הגוף, שתייצר נוגדנים נגד הנגיפים האלה. הנוגדנים נקשרים למבנים מולקולריים המצויים על מעטפת הנגיף, המתאימים להם התאמה מבנית פיסית (כמו ההתאמה שבין מפתח למנעול). בשלב זה מבודדים נוגדנים המצויים רק בדמם של חולי איידס, והחשודים כנוגדנים לנגיפים גורמי איידס. כאשר יוצרים מגע בין דם המכיל נוגדנים חשודים לבין דוגמה של נגיפים חשודים, הם נקשרים אלה לאלה, מה שמהווה הוכחה עקיפה לקשר שבין הנגיף למחלה.
הבעיה היא, שלצורך הפעלת השיטה הזאת, יש צורך בכמויות גדולות למדי של נגיפים. וכאמור, גידול הנגיפים בתרביות הרקמה השונות לא היה קל ופשוט לביצוע. בקטע זה של המחקר, בילו גאלו, מונטנייה ועמיתיהם כמעט שנתיים. בנוסף לכך, היה צורך לבדוק אם הצרפתים לא בידדו פעם נוספת את הרטרו-וירוס הראשון התוקף אדם, שגילה גאלו (אשר לא נחשד כגורם לאיידס). למטרה זו שלח להם גאלו דוגמאות מהנגיף "שלו". תוצאות ההשוואה היו שליליות. כלומר, מדובר בנגיף אחר. לנוכח הגילוי הזה,
שמשמעותו הייתה שייתכן שהנגיף "הצרפתי" הוא הגורם איידס, כתבו מונטנייה ובארה-סינוסי מאמר) ד"וח מחקר (שאותו הציעו לכתב-העת המדעי "סיינס". כמקובל, עורכי כתב-העת העבירו את המאמר ל"מעריכים" אחדים, ובהם גאלו. גאלו המליץ לקבל את המאמר (שבאותה עת לא כלל "אבסטרקט" – תקציר מקדים). כש"סיינס" הודיע שהוא מתעתד לפרסם את המאמר, ביקש מונטנייה מגאלו לכתוב את התקציר המקדים. גאלו נענה לו, וציין בתקציר, בין היתר, שהנגיף ה"צרפתי" הוא "קרוב משפחה" של הרטרו-וירוס הראשון התוקף אדם, שהוא גילה. לימים טענו נגדו שלא כתב שם שמדובר בנגיף חדש. רק מעטים, ובהם מונטנייה, מבינים שבאותו זמן אי-אפשר היה לקבוע שמדובר בנגיף חדש. מונטנייה עצמו אומר כי שמע ואישר את הנאמר בתקציר, טרם שגאלו העבירו ל"סיינס".
המירוץ בעיצומו
כל החברות המופגנת הזאת, לא הפריעה לשניים לנהל מירוץ קדחתני אחר הוכחת הקשר שבין הנגיף שהתגלה, לבין תסמונת הכשל החיסוני – איידס. וההוכחה, כאמור, חייבה גידול כמויות ניכרות של הנגיף. לימים התברר שבאותו זמן (חודשים אחדים אחרי שפורסם מאמרם של מונטנייה ובארה-סינוסי בכתב העת המדעי "סיינס"), היו במעבדתו של גאלו תרביות אחדות שהכילו נגיפים גורמי איידס, אלא שבשל המדידה המאוחרת של האנזים RT בתרבית, הם לא זוהו בוודאות ככאלה. הצרפתים, לעומת זאת, המשיכו להתבסס על הנגיפים שגדלו בתרבית מדמו של ברוג'ייר.
בסתיו 1983, הפיקה המעבדה של גאלו נגיפים בשצף קצף. המדענים במעבדה פיתחו "שושלות תאים" שבהם גדלו סוגים שונים של רטרו-וירוסים תוקפי אדם. "שושלות התאים", אשר שימשו מעין בתי-חרושת לנגיפים, התבססו על תאי אדם – תאי דם לבנים מסוג T – שחיו בתרבית כבר שנים רבות. אלה הם תאים שחלו בהם שינויים שמאפשרים להם להמשיך ולהתחלק ולהתרבות ללא הרף. תאים מסדרת ה"ייצור" הזאת נפוצים גם כיום במעבדות מחקר רבות בכל העולם. מיקה פופוביץ, אחד החוקרים הבכירים במעבדתו של גאלו, פיתח על בסיס ה"שושלת" הזאת, שושלת תאים משלו, שהוא כינה אותה H-9 . על העובדה הזאת ניטשה מלחמה בהמשך.
כעבור זמן קצר התגלה בתאים האלה רטרו-וירוס חדש התוקף אדם, שונה מאלה שהיו מוכרים קודם לכן לאנשי המעבדה. הוא כונה HTLV-3. זהו נגיף גורם איידס, והוא בודד חודשים אחדים לאחר שבארה-סינוסי בידדה את הנגיף ה"צרפתי". אבל גאלו, כמו מונטנייה, עדיין לא ידע אם הנגיף קשור לאיידס, ובאיזה אופן.
בנקודה הזאת, פחות או יותר, התחילו שושלות התאים הכמעט תעשייתיות של האמריקאים להעניק לבעליהם יתרונות. אבל, גאלו ניסה לגדל נגיפים גם בשיטה ה"צרפתית" שאותה למדה בארה-סינוסי, בין היתר, אצלו. כך הורכבו במעבדתו של גאלו כמה תרביות תאים שלא טופלו באינטרלוקין-2. לתרביות ניתנו "שמות" לפי ראשי תיבות של החולים שמהם נלקחו דגימות הדם. בנוסף לכך, הורכבה תרבית אחת – B-3, מתערובת של דגימות דם שהתקבלו מחולים אחדים מאזור ניו-יורק. כל התרביות שטופלו בשיטה זו עלו יפה, והפיקו נגיפים רבים. ומכיוון שהמדענים בדקו בהן לעתים קרובות את שיעורו של האנזים RT, זוהו בהן הנגיפים החשודים.
בספטמבר 1983 שלח מונטנייה לגאלו דוגמת דם המכילה את הנגיפים שגדלו בתאי ה-T של ברוג'ייר ("למטרות מחקר בלבד"). בה בעת הוא הגיש בקשה לרישום פטנט על השיטה לבידוד הנגיף (לא על מערכת לאבחנת הנוגדנים נגדו, שעדיין לא הייתה בידו). גאלו ניסה לגדל את הנגיף ה"צרפתי" כדי להשוותו לנגיפים הרבים שגדלו במעבדתו, והצליח בכך, חלקית. בינתיים הגיעה תעשיית הנגיפים בשושלות התאים השונות של גאלו ל"מאסה קריטית", והוא היה מוכן לבצע את הניסוי הקובע. השאלה הייתה, באילו נגיפים, מאיזו תרבית, להשתמש בניסוי הזה. מיקה פופוביץ המליץ על נגיפים שגדלו בתרבית מתאיו של אדם, תושב האיטי, שראשי התיבות של שמו הן RF. גאלו התעקש על הנגיפים שגדלו בתרבית הניו-יורקית המעורבת הקרויה B-3.
זו הייתה טעותו הפטאלית השנייה של גאלו. אילו ביסס את הניסוי על נגיפים מתרבית RF, או מכל תרבית אחרת למעט B-3 – לא הייתה מתחוללת כל הפרשה. בכל אופן, על בסיס הנגיפים שגדלו בתרבית המעורבת, B-3, הצליח גאלו לפתח את מערכת האבחון, והראה שהנגיף אכן קשור לאיידס. ניסיונות דומים של הצרפתים בתחום זה לא הוכתרו בהצלחה (המערכת שלהם הצליחה לאבחן את הימצאות הנוגדנים לנגיף בדם רק בכשליש מהמקרים, לערך). הצרפתים ניסו גם לגדל את הנגיף "שלהם" בשושלות תאים ששלח להם גאלו, אך לשווא. בשלב זה (אפריל 1984), שנה אחרי שהצרפתים בידדו את הנגיף, וחצי שנה אחרי שמונטנייה הגיש בקשה לרישום פטנט, הגיש גאלו בקשה לרישום פטנט משלו (לזכות המכון האמריקאי הלאומי לבריאות – NIH).
הבקשה הצרפתית לרישום פטנט על השיטה לבידוד הנגיף, נדחתה. הסיבה: הם הגדירו את הנגיף כ"בלתי ניתן לגידול בתרביות תאים", מה שהופרך לחלוטין בניסיונותיו המוצלחים של גאלו. הם גם לא פירטו כמתחייב את פרטי הטכנולוגיה המעורבים בתהליך. למעשה, הם הדגישו בבקשה שחלבוני המעטפת של הנגיף "אינם דיאגנוסטיים". כלומר, אי-אפשר לאבחן על-פיהם את הנגיף. גם טענה זו נסתרה בניסיונותיו של גאלו, ויתרה מזו, הבקשה לרישום פטנט שהגיש המכון האמריקאי הלאומי לבריאות (מעסיקו של גאלו), התייחסה במפורש לשיטות לגידול הנגיף בתרביות תאים, ולמערכת אבחון המבוססת על קשירת נוגדנים לחלבוני המעטפת של הנגיף. כלומר, לא לנגיף עצמו, ולא לדרך בידודו, שבוצע לראשונה על-ידי מונטנייה.
במלים אחרות, כל אחד הגיש בקשה לרישום פטנט על קטע אחר מהמחקר, שעליו יש לו זכות ראשונים שאיש אינו מערער עליה. שני מדענים אומנם אוחזים בנגיף, אבל שניהם טוענים "חלקו שלי", ומתייחסים לחלקים שונים. כלומר, בניגוד לרושם שהתקבל לימים בציבור, קבלת הבקשה האמריקאית אינה קשורה, ולא באה על חשבון דחיית הבקשה הצרפתית.
מונטנייה עצמו אמר כי "גאלו ואנשיו גידלו, ללא ספק, נגיפים רבים משלהם. הם פיתחו את שושלות התאים לגידול הנגיפים, הרבה לפנינו. אנחנו גם החמצנו את הבנת חשיבותם של חלבוני המעטפת של הנגיף. הבכורה בעניין הזה שמורה כולה לגאלו".
מחול שדים
החשד הראשון שלא הכל בסדר בסיפורה של התרבית B-3 ששימשה בסיס לבקשת הפטנט האמריקאית, הועלה על-ידי גאלו עצמו. הוא בחן את הרצף הגנטי של הנגיפים השונים מהתרביות הרבות שהיו לו, ומצא שהדמיון הגנטי בין הנגיף הצרפתי לנגיפים שגדלו בתרבית הניו-יורקית המעורבת, B-3, גדול מכדי שיוכל להיות מקרי. כלומר, ייתכן שהתרבית ששימשה בסיס לניסוי המכריע, ובהמשך לבקשת הפטנט, "הזדהמה" במעט חומר שהכיל את הנגיף ה"צרפתי". כאן התחיל מחול השדים. אם אכן היה "זיהום" כזה, ייתכן שהפטנט האמריקאי שנרשם, פותח למעשה על בסיס דגימות חומר שנלקחו מנגיפים "צרפתיים". העובדה שבמעבדתו של גאלו היו באותה עת לא מעט תרביות אחרות שהכילו נגיפים גורמי איידס "אמריקאיים" למהדרין וללא עוררין (שנלקחו מאזרחים אמריקאיים מזוהים); ושהוא בחר בתרבית B-3 בדרך מקרה, לא הועילה. מה ששלהם – שלהם.
הצרפתים פנו לבית-המשפט ותבעו את ממשלת ארה"ב, מעסיקתו של גאלו. בכתב התביעה נרמז שגאלו השתמש שלא כדין בנגיפים שמונטנייה מסר לו למטרות מחקר בלבד. בשלב זה נעשה המאבק דומה יותר ויותר למשיכת חבל. מאחורי מונטנייה ניצבו העם, התקשורת והממשלה הצרפתית. מאחורי גאלו ניצבו העם, התקשורת והממשלה האמריקאית. המצב המביך הזה, שלווה השמצות הדדיות ועשיית נפשות קדחתנית בעולם המדע, שגם הוא נחלק לשני מחנות, נמשך עד השליש הראשון של שנת 1987. הגיעו הדברים לידי כך שנשיא צרפת (אז), ז'אק שיראק, ונשיא ארה"ב (אז) רונלד רייגן, התייצבו מול זרקורי התקשורת על מדשאת הבית-הלבן, והכריזו ש"שתי האומות הגיעו להסכם בעניין גילוי הנגיף הגורם איידס". ההסכם דמה במידה רבה למשפט שלמה: גזרו את הילד החי לשנים. כלומר, זכויות הגילוי, לרבות הזכויות על פיתוח ערכת האבחון, יתחלקו בין גאלו ומונטנייה. ורוב הכסף ישמש למימון מחקרי המשך עד למציאת דרך לבלימת המגיפה. לא מעט הערות סרקסטיות נשמעו כאשר הידיעה על ההסכם התפרסמה בעמודו הראשון של הניו-יורק טיימס (מאת לורנס אלטמן), דווקא ב-1 באפריל 1987, יום המהתלות.
אבל סיפורים טובים, כידוע, לא מתים (לפחות לא בקלות). העיתון "שיקאגו טריביון" פירסם תחקיר ענק ובו הועלה חשד שגאלו גנב את הנגיף של מונטנייה, ונישל את עמיתו ממחצית זכויותיו. המאמר עורר את עניינו של חבר הקונגרס ג'ון דינגל, והוא ביקש לברר את העניין במכון האמריקאי הלאומי לבריאות. בעקבות זאת, מינה המכון ועדת בירור פנימית, שבה היו חברים ארבעה מדענים ומשפטן אחד. בראש הוועדה עמדה סוזן האדלי. הוועדה ביקשה, קיבלה ובחנה את כל מחברות המעבדה, המסמכים והנתונים הממוחשבים ממעבדתו של גאלו. גאלו עצמו נחקר על-ידי חברי הוועדה 25 פעמים. כל חקירה כזאת נמשכה בין שלוש לשמונה שעות.
הוועדה הגיעה למסקנה ש"במעבדתו של גאלו בודדו בתקופה הנחקרת כמה קבוצות של נגיפים גורמי איידס, בתרביות שונות, ממקורות שונים. מכאן, שגאלו לא גנב את הנגיף הצרפתי, ולמעשה, לא היה לו באותה עת מניע לעשות זאת. אותה ועדה גם ציינה כמה מקרים שבהם גאלו) הידוע כאדם קצר רוח, חריף ביטוי וחם מזג במיוחד), פגע בעמיתיו. כדי לא ליצור מצב שבו מכון הבריאות חוקר את עצמו ואת עובדיו, מונתה לאחר מכן ועדת יועצים חיצונית שכללה כמה מדענים בכירים, חברי האקדמיה האמריקאית למדעים, ומשפטן. הוועדה הזאת לא נפגשה עם גאלו מעולם. בסיכום הדו"ח שלה היא אומרת, שעל-פי הנתונים הקיימים, סיכומי הוועדה הפנימית מקובלים עליה. "אבל, אם רוצים לברר את הפרטים בדיוק רב יותר, אפשר לחקור ולעשות זאת". כך חזר הכדור לוועדה בראשותה של סוזן האדלי, אלא שהפעם כבר ניתנה להם הסמכות להורות על הרצה חוזרת של ניסויים, לבצע שיחזור תנאים, ועוד.
כאן התחוללה מהומה אדירה, שהוזנה בשמועות ש"גאלו גנב את הנגיף". אבל העובדה היא, שלמעשה, ועדת החקירה נועדה לברר אירועים שלא הייתה להם שום נגיעה ליחסיו של גאלו עם החוקרים הצרפתים. מדובר בטענה שעוזרו הבכיר של גאלו, מיקה פופוביץ, לא נהג כשורה כאשר לא פרסם את מקור "שושלת התאים" שממנה פותחה תרבית התאים B-3, שעל הנגיפים שגדלו בה בוססה ערכת האבחון הראשונה (שושלות תאים שפותחו על-ידי חוקרי המכון הלאומי לבריאות מוגדרות "רכוש הציבור", כך שלא מדובר על זכויות יוצרים ממש, אלא על מתן "קרדיט" בלבד). הוועדה מצאה שפופוביץ אכן נהג שלא בהגינות בעניין זה, וכן בעניינן של אי התאמות מסוימות שנמצאו ברישומי המעבדה שרשם.
פופוביץ טען שחלק מאי ההתאמות האלה נובע מקשיי השפה שלו (הוא יליד צ'כיה), ושהשאר הן אי הבנות פשוטות. כך למשל הוא החליף בין רישום של 10% לרישום "מעט מאוד". המשמעות המעשית של שני הרישומים האלה היא "אין קשר", ולפיכך הוא סבר שהם שווים בערכם. הוועדה קבעה שהוא טועה.
מיקה, אתה מטורף?!
הוועדה בחנה גם את טיוטת המאמר שהכין פופוביץ בעניין פיתוח מבחן הדם. שם נכתב כי המבחן פותח על בסיס הנגיף "הצרפתי". המשפט הזה נמחק על-ידי גאלו, שרשם על הטיוטה הערה לפופוביץ בכתב ידו: "מיקה, אתה מטורף?!". משפט זה פורש בתקשורת הלא מדעית, כראייה ברורה לכוונת זיוף וגניבה. אבל בבדיקה התברר שבאותה עת רבים מהחוקרים במעבדתו של גאלו (שכללה באותה עת כ-70 אנשי צוות), כינו את כל הרטרו-וירוסים החשודים כנגיפים גורמי איידס שגדלו במעבדה בכינוי "וירוס צרפתי", או "כמו צרפתי". זאת, על-אף שכאמור היו בידיהם נגיפים רבים ממוצא אמריקאי מתועד היטב. כלומר הביטוי "וירוס צרפתי" לא העיד על ייחוס שייכות אלא היה מעין "כינוי פולקלוריסטי". לאחר בדיקה קפדנית, קיבלה הוועדה ללא הסתייגויות את ההסבר הזה.
החקירה המפורטת העלתה גם שורה של ממצאים לא צפויים. כך למשל התברר, לתדהמת הכל, שהנגיף "הצרפתי" ששלח מונטנייה לגאלו, היה למעשה "מזוהם" (לא בידיעתו (בנגיף גורם איידס אחר. מכאן אפשר אולי ללמוד, שזיהומים מסוג זה מתרחשים במעבדות לעתים קרובות, כך שלא מדובר באירוע חריג שאפשר להסבירו רק במעשה גניבה. אם זה קרה למונטנייה, בבלי דעת, וללא מניע כלשהו שאפשר לייחס לו, כי אז זה יכול היה לקרות גם לגאלו. הוועדה בדקה גם את מאמריו של גאלו מאותה תקופה, והתמקדה במיוחד במשפט שנכלל בפרק הדיון של אחד מהם, שבו מצטט גאלו את החוקרים הצרפתיים שאמרו ש"טרם נמצאה דרך לגדל את הנגיף הצרפתי בתרבית תאים". כאשר נדפסו הדברים האלה, כבר ידע גאלו שהוא מצליח לגדל את הנגיף בתרבית. העובדה שלא פרסם זאת, יכלה לכאורה להטעות את עמיתיו. גאלו טוען שהמשפט נועד "ליצור גשר" למאמר נוסף, שבו ביקש לפרסם את שיטת הגידול של הנגיף בשושלות התאים. הכנת "גשרים" כאלה היא פעולה כמעט שגרתית, ואכן, גם במקרה הזה קיבלה הוועדה את הסבריו.
התברר גם שבמאמר אחד שהוצע לכתב-עת מדעי, נכללו תוצאות שהתקבלו, כביכול, חודשיים לאחר תאריך ההגשה. גאלו הסביר שמדובר בנתונים משלימים שהוכנסו ביודעין באופן טנטטיבי, כדי לא לעכב את הפרסום. בהכירו את ה"דד-ליין" של כתב-העת, הוא ידע שיוכל להחליף את הנתונים הטנטטיביים בתוצאות אמת, לפני הפרסום, כפי שאכן עשה (כלומר, הפרסום בפועל תאם את המציאות). גאלו יכול היה, כמובן, לחכות למועד יציאתו של הגיליון הבא של כתב-העת, אבל הוא לא רצה לחכות. הוא היה נתון בתחרות, וניסה – כדרכו – לנצח בה. שאפתנות, דחף תחרותי עז, ויעילות רבה בכל מה שקשור בהפקת פרסומים, אינם עבירה על החוק. מצד שני, רישום מוקדם של "תוצאות מקוות", נחשב בקהילה המדעית, חריגה אתית ברורה.
בשלב זה התגלה כי יו"ר הוועדה, סוזן האדלי, מדווחת באופן שוטף, ובסתר, לחבר הקונגרס ג'ון דינגל. האדלי הודחה (מאוחר יותר עבדה בשירותו של דינגל וטענה שדו"ח הוועדה "שופץ" לטובת גאלו). חברים אחרים בוועדה טענו בתגובה, שהדו"ח כולו הוא מעשה ידיה הבלעדי של האדלי, ושהם עצמם בקושי הורשו לקרוא בו. מכל מקום, מנהלת המכון הלאומי לבריאות באותה עת, ברנרדין הילי, בחנה בעצמה את הממצאים, וקבעה ש"יש לעשות מאמץ ניכר לשיקום תדמיתו של גאלו". הילי גם גילתה, שבחלק מחקירותיו של גאלו, שהתבצעו בין היתר לפי חוק חופש המידע האמריקאי, לא נשמרו זכויותיו החוקיות של הנחקר עצמו, שלעתים אפילו לא ידע שהוא נחקר.
בשלב הזה הוקמה ועדת חקירה עליונה, מטעם שרותי הבריאות הלאומיים של ארה"ב, (הממונים על המכון הלאומי לבריאות). ועדה זו, שלא כללה אף מדען, לא נפגשה עם גאלו וסירבה גם לקבל ממנו תזכירים בכתב. היא קבעה שאי-אפשר להרשיע את פופוביץ בהתנהגות לא הוגנת, ובאותה עת לזכות את גאלו, שהיה האחראי לעבודתו. כך נקבע שגאלו אשם בהתנהגות לא הוגנת – בהקשר של ניהול מחברות המעבדה של עוזרו, המהגר מצ'כיה.
הסכם בין-מדינתי – רונלד רייגן וז'אק שיראק
הפוליטיקה יכולה לייאש
גאלו, שקביעת הוועדה אומנם חמורה מאוד מבחינתו, יכול בכל זאת לטעון שההר הוליד עכבר מעבדה קטן למדי. מהאשמות בגניבת נגיף, ובזיוף מחקרים, הגיעו הדברים לידי האשמה "מיניסטריאלית" ברישומים בעלי משמעות כפולה במחברתו של אדם ששפת האם שלו אינה אנגלית. אבל גאלו לא רצה לטעון שום דבר. הגיבורים, כמאמר השיר, כבר היו עייפים. כשהתבקש לסכם את "הפרשה", ענה במשפט אחד: "הפוליטיקה שמסביב למחקר המדעי יכולה לפעמים לייאש".
כך קרה שמכל האנשים בעולם, דווקא מונטנייה הבין ללבו של גאלו. דווקא הוא זכר – וזוכר – לו את תרומותיו הגדולות למחקר, ודווקא הוא האדם הכמעט יחיד בעולם, שיודע ואומר (לכל מי שרק מוכן לשמוע) שגאלו לא גנב את הנגיף, שהוא פיתח ראשון את מבחן הדם, וש"לעולם, לעולם, אי-אפשר יהיה להעריך במדויק את חלוקת הזכויות ביניהם". "זו דרכו של המדע", אמר מונטנייה, "אני מניח לבנה, מישהו אחר מניח לבנה על הלבנה שלי, ואז אני בא ומניח עוד לבנה על הלבנה שלו. אנחנו שותפים, לא אויבים". לאחר מחשבה, הוסיף: "היה לנו ויכוח כספי, לא מדעי, ובוודאי שלא אישי, והוא הסתיים. מבחינתי העניין סגור. עכשיו צריך רק להסתכל קדימה ולחפש פתרון טוב יותר למגיפת האיידס".
אלא שאחרי המאבק הסנסציוני, המאמרים, הכותרות, הנהלים החדשים וטפסי הדיווח התקופתיים ש"פותחו" לאחר האירועים האלה במכון הלאומי לבריאות, שלפיהם נדרשו מקבלי מענקי מחקר לדווח או להצהיר על קיומה או אי-קיומה של "אי הגינות מדעית", מעט קשה להתעלם מהעבר ולהסתפק במבט אל העתיד. אם לא די בזה, פרנסואז בארה-סינוסי עזבה את מונטנייה (שלא "פירגן" לה מספיק, לדעתה), ועברה לאוניברסיטת מארסיי. בשנת 2002 היא מונתה לנשיאת הארגון העולמי למאבק באיידס.
השמש חזרה וזרחה, בכל זאת, כאשר בשנת 2008 זכו מונטנייה ובארה-סינוסי בפרס נובל לרפואה או פיסיולוגיה, על גילוי נגיף ה-HIV הגורם איידס. הם זכו במשותף במחצית הפרס (רבע לכל אחד), בעוד שבמחצית השנייה זכה הרלד צור האוזן על גילוי הקשר בין וירוס הפפילומה לבין סרטן צוואר הרחם. בהרצאת הנובל שנשא, תיאר מונטנייה את הדרך הארוכה והמפותלת (כמאמר השיר), שהובילה לתגלית, תוך אזכור שמו של גאלו רק בהקשר של גילוי רטרו-וירוסים אחרים התוקפים אדם (HTLV).
שנה לאחר מכן, ב-2009, זכה רוברט גאלו בפרס דן דוד מטעם אוניברסיטת תל-אביב ("על תרומתו לבריאות בציבור בממד העתיד"). בשנת 2016 הוכתר מונטנייה בתואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן. זמן קצר לאחר מכן הסכים לקבל מעמד של מרצה אורח קבוע באוניברסיטה זו.
