לפני ימים לא רבים, באירוע משפחתי-חברתי, הסתובבו
להם רוב הקרואים על הדשא, כוסות משקה בידיהם, ובאוויר נישאו צליליה
של תזמורת. שלווה ונעימות היו נסוכים על האירוע, עד שברגע אחד,
התקדרו השמים והאווירה הטובה כמעט נשלחה לעזאזל. זאטוט אחד, בנו של
קוזין א"היכה בפניו של זאטוט אחר, בנו של קוזין ב'. ההורים משני
הצדדים נזעקו למקום וחשפו שיניים אלה לעומת אלה, בעווית שבכלל לא
הייתה דומה לחיוך. הקהל כמעט נחצה לשני מחנות. אילו היה הצלם מנציח
ברגעים אלה את פני ההורים, משני הצדדים, היו מתקבלים פורטרטים עזי
הבעה ורגש במיוחד. נחישות ונכונות לקרב מצד אחד, עלבון ושאיפת נקם
מצד שני.
אבל מה כבר יכולים לעשות הורים שילד אחר היכה את ילדם, או
העליב אותו, או חטף ממנו צעצוע ושבר אותו. הקוד החברתי הרווח בחלק
זה של העולם אוסר עליהם לחלוק לזאטוט התוקפן סטירת לחי. בעצם, במקרה
כזה, הם עומדים כמעט חסרי אונים. הדם רותח, הידיים "מדגדגות" – ואין
מה לעשות. כך מגיעים אנשים לא מעטים לפתרון הסובלימטיבי של שיחת
טלפון עם הוריו של התוקפן הקטן. הבעיה היא שבשיחות טלפון כאלה קשה
להגיע להסכמה, בעיקר מפני שכל הילדים הם ילדים טובים – בעיני
אמהותיהם. "הילד שלי הוא עדין ושקט. הוא לא היה עושה מעשה כזה ללא
סיבה".
עד כמה התשובה הזאת היא אוניברסלית? כיצד תופסות אמהות בנות
לאומים שונים ותרבויות שונות, את תוקפנותם של ילדיהן? על כך נועד
לענות מחקר שהשווה את הדרך שבה אמהות בישראל וביפן תופסות את
תוקפנותם של ילדים.
במדגם המחקר נכללו 60 אמהות יפניות שרכשו השכלה בקולג 'של שנתיים,
שבו לומדים בעיקר מקצועות הקשורים לניהול משק בית וגידול ילדים – ולאחר
שילדו את ילדיהן לא פיתחו קריירות עצמאיות, אלא התמקדו בגידול
הילדים במסגרת המשפחתית. האבות במשפחות שנבחרו, עבדו במקצועות
הנדסיים שונים במפעלים של החברות הגדולות. מעמד בינוני מובהק.
60 האמהות הישראליות שנכללו במדגם, היו בעיקר נשותיהם של קציני צבא
קבע. אמהות עובדות, אך לא נשות קריירה.
המחקר התמקד באמהות לילדים בגיל חמש שנים, גיל גן הילדים.
תצפיות מקדמיות בגני הילדים שנבחרו, בישראל וביפן, העלתה שמספר
התקריות התוקפניות בגני הילדים הישראליים, רבות לאין שיעור מאלה
המתרחשות בגני הילדים היפניים. כלומר, הילדים הישראליים תוקפנים
בהרבה מהילדים היפניים. לאחר מכן, נשאלו האמהות: האם ילדך מתקוטט
לפעמים עם ילדים אחרים? האם הוא מגלה התנהגות תוקפנית? 98% מהאמהות
היפניות ענו על השאלה הזאת בחיוב, לעומת 60% בלבד מהאמהות
הישראליות. כלומר, הילדים היפנים פחות תוקפנים, אבל אמהותיהם
סבורות שהם תוקפנים מאוד, ואילו הילדים הישראלים התוקפניים מהם,
נתפסים על-ידי אמותיהם כפחות תוקפנים.
הניגוד הזה שבין המציאות לבין הדרך שבה האמהות תופסות אותה, יכול
לנבוע מהגדרה שונה של תוקפנות. ייתכן שאם יפנית שבנה כינה את חברו
"בקה" ("טיפש"), תראה בזה מעשה תוקפנות, ואילו אם ישראלית שבנה
הנחית מכה אחת על ילד אחר, מבלי שהתפתחה כתוצאה מכך תגרה
ממשית, תעריך ש"לא קרה דבר, לא הייתה תוקפנות".
בהמשך, נשאלו האמהות, האם לפעמים הן מרוצות מהעובדה שבניהן
מגלים התנהגות תוקפנית. נמצא שהאמהות הישראליות שמחות יותר לראות את
בנן מבצע תוקפנות נגד ילדים אחרים (83%), בהשוואה לאמהות היפניות,
ש-68% מהן אמרו שהן מרוצות לפעמים מתוקפנות ילדיהן. 62% מהאמהות
הישראליות אמרו שהן "מוכנות לקבל" את התנהגותו התוקפנית של בנן בן
החמש, אם התוקפנות באה כתגובה למעשה של ילד אחר. השאלה המרכזית כאן,
היא אותה שאלה העומדת ברומו של גן הילדים: מי התחיל. לעומת זאת, רק
20% מהאמהות היפניות, היו מוכנות להיתלות בנימוק זה כדי להצדיק את
התנהגותו התוקפנית של בנן.
האמהות היפניות אולי לא מאושרות לראות את בניהן כתוקפנים,
אבל לפחות חלקן מוכנות להבין אותם, כל עוד התוקפנות אינה עוברת גבול
מסוים, שבדרך-כלל תואר כגבול הכלים. כלומר, תגרת ידיים מותרת, אבל
הרמת מקל, או זריקת אבן, הם כבר מעבר לגבול. התוקפנות, לפי התפיסה
היפנית הרווחת, היא תופעה טבעית שאינה חיובית או שלילית. התפיסה
הישראלית הרווחת, נוטה יותר להתחסדות, ולפיה התוקפנות בקרב ילדים
היא רע הכרחי: "הלוואי שלא היה צורך בזה, אבל זה העולם שבו אנחנו
חיים".
מדוע בכלל הילדים תוקפנים? 28% מהאמהות היפניות שהתבקשו לענות
על השאלה הזאת, שנשאלה בהקשר של התנהגות ילדן שלהן, ענו ש"הילד
כועס. מרגיזים אותו, והוא לא שולט בעצמו". 50% מהאמהות הישראליות
ייחסו את התוקפנות של ילדיהן לכעס, או לתגובה רגשית אחרת, כמו פגיעה
בערך העצמי שלו, ועוד. כלומר, אמהות ישראליות, יותר מאמהות יפניות,
רואות את התוקפנות כפעולת הגנה הכרחית הנובעת ממניעים רגשיים: "הילד
חייב ללמוד להגן על עצמו ולא לתת שיעליבו אותו או יפגעו בכבודו".
ההבדל המובהק ביותר בין האמהות הישראליות ליפניות, התגלה
בתשובתן לשאלה, היכן הן מעדיפות שבניהן יבצעו את מעשיהם התוקפניים,
בתוך הבית, כלפי בני המשפחה – או מחוץ לבית, כלפי אנשים זרים. הרוב
הגדול של האמהות הישראליות היו מאוחדות בדעה ש"התנהגות תוקפנית
בבית, בקרב המשפחה, היא פחות רצויה מהתנהגות תוקפנית בסביבה
החיצונית". רוב היפאניות סבורות ההיפך, כלומר, שהתנהגות תוקפנית
בחוץ, היא פחות רצויה מהתנהגות תוקפנית בבית.
במילים אחרות, הישראלים מעדיפים ששכניהם יסבלו מתוקפנות ילדיהם
("הילד שלי הוא ילד טוב. הילד שלך בוודאי 'התחיל' אתו'"). ואילו
היפנים אינם חוסכים כל מאמץ, ומעדיפים לספוג בעצמם את תוקפנות
הילדים, ובלבד ששום דבר מזה לא יצא לרשות הרבים. מדוע זה כך?
אף ששאלה זו אינה כלולה במסגרת המחקר, נראה שהיפאני הרגיל
מייחס חשיבות רבה מאוד לקשריו וליחסיו בקהילה, ואינו מוכן להסתכן
בפגיעה במידת מקובלותו החברתית. מצד שני, הקשרים בין בני המשפחה
הם, לדעתו, מספיק חזקים כדי לעמוד גם בהתקפותיו של הילד התוקפן ביותר.
הישראלי הרגיל, לעומת זאת, דואג קודם כל לו עצמו, ולמשפחתו.
קשרי המשפחה הרגילים בישראל, כמו בארצות מערביות רבות, אינם כה
חזקים, ומעשי תוקפנות בתוך הבית והמשפחה, עלולים לגרום חילוקי דעות,
שבמצבים קיצוניים עלולים אפילו להסלים עד כדי סיכון היציבות
המשפחתית. החברה החיצונית נתפסת בעיני הישראלי הרגיל כבעלת מבנה
וארגון חזק, שעושים אותה מתאימה יותר להתמודדות עם תוקפנותם של
יחידים.
מן ההסבר הזה, אפשר אולי להבין מדוע הורים ישראלים לא מעטים
נמנעים מלהתמודד עם תוקפנותם של ילדיהם, ומצפים שהגננות והמורים
בבתי-הספר יעשו זאת בשבילם. מצד אחד הם משדרים לבניהם :צא והוצא
את דחפיך התוקפניים מחוץ לבית. מצד שני, בשיחות סלון, הם מתלוננים
על מערכת החינוך: "הילדים משתוללים בבית-הספר, והמורים לא מחנכים
אותם (ובשביל זה משלמים להם, לא?)". ובתווך, בפער שנפער בין התפיסות
האלה, בין הבית לבית-הספר ולסביבה, מתפתחת בקרב הילדים ובני-הנוער
בישראל, נורמה של תוקפנות מעוטת מעצורים, שבמקרים לא מעטים גולשת
והופכת לאלימות של ממש.
