בבוקר שאחרי הקרנת סרט הווידיאו שהחזירה הגשושית, התעורר גיל
בשעה מאוחרת מהרגיל. גשושית הבוקר תמריא, כנראה, עוד רגע. גיל התחפר
מתחת לשמיכה וכיסה את אזניו בידיו, מתכונן להגן על עור התוף מפני
הדף האוויר. חלפה דקה, עוד דקה, עוד דקה, ושום דבר לא הפריע את
שלוות הבוקר. תיקתוק עמום, מרוחק, של מזגן-אוויר כולשהו, שהגיע
מאיזור החממות, הוא לבדו הפר את הדממה העמוקה ששררה מסביב.
יכול להיות שהוא מאחר כל כך ?הוא קפץ מהמיטה בזריזות ואז
נזכר שבעצם, אין לו שום סיבה למהר. השעה היתה כבר אחרי שמונה,
אלא שהגשושיות לא ימריאו היום. גיל לא ידע אם עליו לשמוח על השקט
שחזר והשתלט על הבוקר, או שעליו להיות מודאג בשל הסיבות שגרמו לכך.
המבוגרים היו מודאגים. את זה הוא ידע ללא ספק. אמש, כשעלו
האורות באולם ההקרנה, הזכירו לו הבעותיהם את מראה פניהם באסיפות
החירום שכונסו בגלגל החמישי בימים שלאחר סופת האש הגדולה שהתחוללה
על הארץ.
הוא גירש את המחשבות העגומות ממוחו. אין שום טעם לדאוג בשל
דברים שאינך יכול להשפיע עליהם, נכון ?וחוץ מזה, אין רע בלי טוב.
הנה הוא, למשל, יכול עכשיו להרשות לעצמו להתעורר בבוקר בשעה מאוחרת,
הוא לא צריך לרוץ ללוח המודעות כדי לראות היכן עליו להתייצב, ואיזו
מלאכה הוא נדרש לבצע היום. היום, הוא זימרר לעצמו, הוא משובץ לבילוי
במחלקת הבטלה.
בערך באותו זמן הוא שמע לראשונה את השריטה בדלת. ססיליה. הוא
כמעט שכח אותה. הוא זינק אל הדלת ופתח אתה לרווחה. ססיליה עמדה שם,
לסתותיה מכוססות את משקוף הפלאסטיק הצהוב. גיל התבונן בדאגה בחריצים
שחצו את המשקוף לרוחבו. אמא לא תהיה מרוצה מזה כשתחזור הביתה, וזה
עוד בלשון המעטה. אבל הם אמרו שהבתים בנויים מפלאסטיק משוריין,
ועכשיו מתברר שנמלה בינונית, לא עצבנית ולא תוקפנית מסוגלת בשעה של
שיעמום לחסל כמעט את המשקוף". הם "היו אנשי מחלקת הנדסת החומרים של
הגלגל החמישי, אלה שלא ירדו לארץ והיט טרודים עכשיו בעבודות
תחזוקה שונות בתחנה הריקה שהסתובבה על צירה באיזור ל, 5-בחלל,
במסלול הירח סביב הארץ . גיל הפנה את מבטו לאיזור שבו ציפה למצוא את
מולדתו הסובבת בחלל, אלא שבאותו זמן בדיוק נמצאה שם השמש וזו שילחה
כידוני אור אדמדמים אל עיניו. הוא הפנה את מבטו במהירות. בימים
שלפני סופת האש, לפני שהאבק כיסה את עין השמש, מבט ישיר כזה במאור
הגדול היה יכול לגרום לעיוורון. עכשיו הסתכם העניין באי-נוחות
מזערית.
– "היי, ססיליה", אמא גיל, "בוקר טוב. אני מצטער שהיה עלייך להמתין
לי, אבל רק עכשיו התעורתי. היום לא מתקיים סידור עבודה, את יודעת,
הסרט הזה שהגשושית החזירה אתמול מאמריקה מדאיג את המבוגרים עד מוות.
הם ביטלו את כל הפעילויות הרגילות וכינסו אסיפת חירום כדי לדון
במצב. בקיצור, היום אנחנו חופשיים כציפורים". עננה קלה חלפה על
פניוכשנזכר ביצורים שלא היו קיימים עוד. ססיליה מיקדה בוא את כמה
אלפי תאים שהיוו חלק מעיניה המורכבות. כמה אלפי תאים נוספים המשיכו
לבחון את העולם בשלווה. ססיליה ראתה הכל.
– "בואי תיכנסי", אמר גיל. אמא לא הרשתה לו לארח את ססיליה בביתם,
אבל עכשיו אמא הייתה באסיפת חירום שלא תסתיים, כנראה, אלא בשעות
הערב. גיל היה בטוח שלא ייגרם כל נזק מכך שיגלה אותות של חיבה
ונימוס כלפי הנמלה הבינונית. זה יראה טוב, מבחינתה, במיוחד על רקע
החיכוכים ואי-ההבנות שאירעו ביניהם באחרונה. ססיליה קיבלה את ההזמנה
וטופפה בעקבותיו על ששת רגליה הפרוקות.
הוא הוביל אותה למיטבח, והגיש לה צנים מרוח בריבה. בעוד ססיליה
בוחנת את התקרובת, הפעיל גיל בנקישה את הקנקן החשמלי וחלט לעצמו
תחליף קפה. תחליף הקפה, הצנימים והריבה היו חלק מהמזון המרוכז שאנשי
הגלגל החמישי הביאו איתם אל הארץ מתחנת החלל. היה אולי משהו מוזר
בעובדה שמקור המזון הזה היה בצמחים שהתקיימו על כדור-הארץ עוד לפני
שהוא יצא לאוויר העולם, אבל גיל, שישב במיטבח בחברתה של נמלה שהגיעה
כמעט לגובה מתניו, לא הוטרד ממוזרויות.
ססיליה אהבה את טעמו של הצנים בריבה. היא חיסלה אותו עד הפירור
האחרון ועתה מיקדה בגיל מספר שיא של תאי ראייה מצולעים, מבהיקים.
– "טעים, הא?" אמר גיל ומרח לה עוד צנים. ססיליה לא המתינה עד שיניח
את התקרובת לפניה. היא שלחה את לסתותיה החזקות וחטפה את המעדן מבין
אצבעותיו.
– "היי! לאט לך! יכולת לפצוע אותי בכלי המשחית האלה שלך".
ססיליה מיקדה בו כמה תאי ראייה, אלה שלא היו נחוצים לה לאיתור
הפירורים האובדים מהצנים, וגיל נזכר שהוא הזמין אותה פנימה מתוך
כוונה להפגין לפניה את נימוסיו הטובים.
– "בסדר, בסדר", אמר. "לא קרה שום דבר, לא נורא, נעזוב את זה". אבל
לעצמו הוסיף בשקט: "אבל בפעם הבאה תיזהרי יותר, אה?".
– "גיל!".
זה היה אלכס, שם בחוץ. גיל דחף את כיסאו לאחור וניגש לדלת. זה
היה אלכס, ואיתו סילבי, נערה בת גילו של גיל, בת להורים צרפתיים,
שניהם פסיכולוגים, שהגיעו לגלגל החמישי כדי לערוך מחקר כלשהו,
חודשיים בלבד לפני שפרצה המלחמה הגרעינית על הארץ. אמא של גיל אמרה
שמזלם שיחק להם. אלכס היה סבור שהמזל ששיחק כאן היה דווקא מזלו שלו.
לא פלא שהוא חשב כך, בהתחשב בעובדה שהוא היה מאוהב בסילבי עד למעלה
מאזניו. אבל גיל לא חיבב את סילבי. היה בה משהו מתחנחן, כאילו ביקשה
כל הזמן שהאחרים יכירו ביופיה. היא יפה, הודה בינו לבינו, אבל אין
זה נאה לעשות מזה עניין כל כך גדול.
שניהם חייכו. אליו. גיל שם לב לעובדה שזרועו של אלכס כרוכה
סביב כתפיה של סילבי, וחש מדקרות של כעס בליבו. החדשה הזו, רק באה
וכבר משנה סדרים. אבל כלפי חוץ הוא לא הראה דבר. שאלכס לא יחשוב
שהוא מקנא בו, או משהו כזה, על המציאה שנפלה בחלקו. שיתחבקו להם כמה
שהם רוצים. הוא, גיל, לא יעמוד בדרכם.
– "אנחנו הולכים לגורד השחקים הנטוי", אמר אלכס, "חשבנו שתרצה
להצטרף".
גורד השחקים הנטוי! גיל הצטער שהרעיון לא על קודם לכן במוחו
שלו. ברור שהוא רוצה להצטרף. הוא היה מעדיף לצאת לשם עם ססיליה
ואלכס, בלי הבלונדינית המתחנחנת הזו, סילבי, אבל לא תמיד אנחנו
מקבלים את מה שאנחנו רוצים, נכון? צריך לדעת להתפשר. ובקול רם אמר:
– "כן. בטח שאני בא. חכו לי רק רגע. אני רק מסדר את המטבח וקורא
לססיליה".
סידור המיטבח היה עסק הרבה יותר מסובך מכפי שיכול היה להעלות
בדעתו. ססיליה לא ביזבזה זמן. הדקות הספורות שהספיקו לגיל אלכס
וסילבי לסכם את תוכנית היום, הספיקו גם לססיליה, אלא שהיא ניצלה את
הזמן ביעילות רבה יותר.
גיל עמד נטוע במקומו בפתח המיטבח, מסרב להאמין במה שעיניו
רואות. על הריצפה כולה היו מפוזרות עטיפות נייר-כסף שהכילו רק לפני
כמה רגעים חבילות צנימים. ביניהן היו פזורות קופסאות שימורים
מחוצות, ובין השברים טיפטפה ריבה אדמדמה. באותו רגע נאבקה ססיליה
בקופסת שימורים נוספת שהיתה אחוזה בצבת לסתותיה. ססיליה הגבירה
בהדרגה את הלחץ. המתכת נקרעה והריבה ניתזה ממנה, מנמרת את קיר
הפלאסטיק הצהוב של המיטבח הקטן בנקודות אדומות בגדלים משתנים.
– "מה את עושה!", צעק גיל, "תפסיקי את זה מייד!". הוא נכנס למיטבח,
התייצב מול ססיליה, וחטף מצבתותיה את קופסת הריבה המעוכה. הנמלה
סקרה אותו בעיון, אבל הזעם כיסה הפעם על חששו מפניה.
– "אני לא מפחד ממך!", צעק. "למה עשית את זה?! מה אני אגיד עכשיו
לאמא?!" והוא התיישב ביאוש על הכיסא ולא הבחין בכתם האדום שהלך
והתפשט על אחורי מכנסיו.
– "אלוהים". אמרה סילבי", מה זה?".
– "בואו ניגש לעבודה. אנחנו חייבים לסדר את זה לפני שאמא של גיל
תחזוא מאסיפת החירום", אמר אלכס.
אלכס תמיד היה מעשי כזה, אחראי. היה נשאר קר רוח גם במצבי
חירום. גיל זכר כיצד עזר לילדים הקטנים ממנו במסע המילוט לאורך
)עומק ?גובה (?חישור החינוך מספר שלוש, בעת השריפה הגדולה שפרצה
בתחום המרכז. הם נכנסו פנימה כששמעו אותו צועק על ססיליה, ועכשיו
אלכס תפס את הפיקוד.
– "ססיליה, צאי. אל תפריעי לנו לסדר", אמר אלכס, מחווה בידו לעבר
הדלת. וססיליה יצאה, ללא התנגדות, קופסת השימורים האחרונה תלויה על
אחד הזיזים הפנימיים בלסתותיה הגדולות. בעצם, הבחין גיל, היא נראית
מרוצה למדי מהמצב.
– "גיל, גש תביא שקית פלאסטיק לאיסוף פסולת. סילבי, קחי מטלית לחה,
אני רואה אחת מונחת ליד הכיור, ותתחילי לנגב את הקירות מכתמי
הריבה". אלכס פעל ביעילות. כרגיל. גיל חש את הביטחון העצמי חוזר
אליו אט אט. העניין יסתדר. אולי שלושתם יחד יצליחו להסתיר את עקבות
ההרס שססיליה גרמה בכוחות עצמה.
אחרי שעתיים וחצי של טחינת אשפה, שטיפת כלים וניגוב קירות, חזר
המיטבח ונראה במתכונתו המקורית, אלא שהמזווה הכיל את מחצית כמות
הצנימים והריבה שהכיל בבוקר, אבל לזה אי-אפשר היה למצוא תרופה. אולי
ישחק לגיל המזל ואימו לא תבחין מיד בחסרונן של חבילות המזון שירדו
לטימיון.
– "פוף, חתיכת סיפור", אמרה סילבי. שלושתם ישבו על המדרגות לפני
קוביית הפלאסטיק הצהובה שהיוותה את ביתו של גיל. לפניהם עמדה
ססיליה, מדשדשת במקום בששת רגליה.
גיל ואלכס הנהנו בראשם לאות הסכמה. חתיכת סיפור, אין מה לדבר.
– "איזה יצור מוזר", המשיכה סילבי, "איך אפשר בכלל לדעת איזה מחשבות
מסתתרות מאחורי העיניים המורכבות האלה? מפחיד, ממש מפחיד".
בדרך כלל היה גיל עונה לה בכעס על הדברים הללו, אבל עכשיו,
אחרי שהיא עבדה במרץ וללא תלונות, בניקוי המטבח, הוא הרגיש שיש לה
זכות לומר דבר או שניים בגנותה של ססיליה.
– "באמת ססיליה", אמר, "מה מתרוצץ לך מאחורי העיניים האלה? היית
חייבת לנסות לפתוח את כל החבילות שבמזווה? אני מסובב את ראשי לרגע
ואת כבר גורמת נזקים. אם אמא הייתה יודעת על זה, היא הייתה אומרת שזו
הסיבה שבגללה היא אוסרת עלי להכניסך הביתה".
– "אז הולכים לגורד השחקים הנטוי או לא הולכים?". זה היה אלכס ששינה
את הנושא והוכיח פעם נוספת את מעשיותו. "אין מה לדבר יותר על מה
שהיה", אמר. "עכשיו, או שאנחנו מבזבזים את יום החופש, או שאנחנו
מנצלים את מה שנותר ממנו. מה אתם אומרים?".
השעה הייתה קרובה לצהריים כשגיל, סילבי ואלכס יצאו בדרכם אל
גורד השחקים הנטוי. ססיליה טופפה בעקבותיהם אבל שמרה על מרחק רב
מהרגיל. אולי חשה משהו דומה לרגשי אשמה. בכל אופן, היא לא ויתרה על
הבילוי המשותף. זה היה ברור.
הזמן שנותר עד לשקיעה לא היה רב, ואלכס הכתיב קצב הליכה מהיר.
בין ההתנשפויות המאומצות, הם החליפו ביניהם מילים מעטות בלבד. היזהר
מהשיח הקוצני הזה, האבן הזו אינה יציבה, ועוד.
– "ראית את הסרט ממצלמת הגחון של הגשושית, אתמול?" שאל גיל את סילבי
בעת שעצרו למנוחה קצרה בצילו של אלון סטוי) הם לא ידעו אם העץ הוא
אכן צאצא של אלון, אבל צורת העלים הייתה כה דומה לדוגמה המודפסת
במדריך הצמחים תחת ההגדרה "אלון", עד שאיש כמעט לא הטיל ספק בזהותו
של הצמח הקוצני הרב-גזעי הגבוה. לימים התברר שהצמח אינו אלא צאצא
סטוי של אספרגוס, אבל אפילו אז, הכינוי "אלון סטוי" עדיין דבק בו).
– "ראיתי". אמרה סילבי. "מוזר, לא?".
גיל חשב על הסרט. במיוחד על חלקו האחרון. המצלמה הייתה מאוזנת
במצב מקביל לגחון הגשושית, וצילמה קדימה, בכיוון התנועה. הקרקע לא
נראתה במצב כזה, רוב המסך היה צבוע כחול, כצבע השמיים. רק מרחוק,
בשוליו התחתונים של המסך, נראו פסגותיהם של הרים רחוקים, צחיחים, אם
לשפוט לפי צבעם החום-צהבהב. ואז, ללא התראה מוקדמת, כוסה המסך כולו
באריג גס כלשהו. רגע לאחר מכן חשכה התמונה, אבל בשבריר השנייה שלפני
ההתנגשות, יכול היה גיל להישבע כי מבעד לאריג הפרימיטיבי נשקפו אליו
כמה זוגות של לסתות אדומות, גדולות מכל הלסתות שראה מעולם.
– "כן". אמר. "מוזר. מה יש לבעלי לסתות ענק כאלה לחפש בשמיים,
בגובה של יותר משני קילומטרים?".
– "ומה שיותר חשוב", אמר אלכס, "זו התשובה לשאלות כמו, למשל, כיצד הם
הגיעו לגובה הזה? מה הוא האריג שהגשושית קרעה? והכי חשוב, מי הם
בעלי הלסתות?".
סילבי וגיל לטשו בו את עיניהם.
– "ו…" אמרו כאיש אחד.
– "מה ו… ?".
– "ומה התשובות לכל השאלות הללו?".
אלכס צחק.
– "אם הייתי יודע את התשובות, אתם חושבים שהייתי עכשיו כאן? אילו
הייתה בידי תשובה לשאלה אחת מתוך השלוש, הייתי ניצב עכשיו באולם
ההתכנסות, והייתי זוכה שם לכבוד רב, אם לא להערצה ממש".
– "בחייך", אמר גיל.
– "אל תצחיק". אמרה סילבי.
– "לא להצחיק? מה לדעתכם עושים עכשיו המבוגרים באולם
ההתכנסות?".
– "מה זה קשור לעניין?". אמר גיל.
– "מאין לי לדעת מה הם עושים שם? וחוץ מזה זה בכלל לא מעניין אותי,
וחוץ מזה, גיל צודק, מה זה קשור לעניין?". אמרה סילבי.
אלכס לפת בתשובה את רקותיו ואת מצחו.
– "מה זה קשור לעניין", אמר, "מה זה קשור לעניין. לך תסביר להם מה
זה קשור לעניין".
– "תפסיק לעשות הצגות ותגיד מה שיש לך להגיד, אם יש לך מה להגיד".
אמרה סילבי. גיל שתק.
– "טוב", אמר אלכס, "תראו, עד עכשיו היינו בטוחים שלא נותרו
בעלי-חיים כלשהם על-פני כדור-הארץ, פרט לנחיל אחד של נמלי קציר
שחורות סטויות, הוא הנחיל של ססיליה, הממוקם איפושהו בקרבת ים-המלח.
זאת אחת הסיבות לכך שנחתנו דווקא באיזור שנקרא בעבר 'ארץ-ישראל'.
רצינו להיות קרובים לנחיל, ועם זאת, לא קרובים מדי, כדי שלא ליצור
אצל הנמלים תחושה מוטעית שאנחנו מאיימים באופן כלשהו על קיומן".
– "ועכשיו מתברר שבאמריקה מתקיים עוד נחיל של נמלים סטויות. אמר
גיל.
– "כן". אמר אלכס. "לא סתם עוד נחיל. לפני שהלכתי לישון, אמש,
עברתי בסרטייה וצפיתי בכמה סרטים שתיארו את אורח חייהן של נמלים
שונות". אם גיל היה נדהם מהעובדה שמישהו יכול ללכת מרצונו, בשעותיו
הפנויות, אל הסרטייה, פניו לא הראו זאת.
– "וגילת שם ש…". אמרה סילבי.
– "כן". המשיך אלכס. "וגיליתי שם שהצבתות האדוצות הגדולות שראינו
כולנו בסרט, שייכות, ככל הנראה לנמלים ממשפחת "לוכדות העבדים
האדומות".
– "לוכדות העבדים האדומות?".
– "זה כינוי בלבד, כמובן. השם הרישמי שלהן הוא אחר, אני לא זוכר
אותו כרגע, אבל מה שחשוב הוא, שאם אלה באמת לוכדות העבדים האדומות,
אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בצרה לא קטנה".
– "בחייך". אמר גיל. "אל תתחיל פתאום להיות שונא נמלים. מה יש לך
נגדן?".
– "אתה לא מבין", אמר אלכס. "הכינוי הזה לא ניתן להן סתם. אלה נמלים
מזן גדול וחזק במיוחד, אלה נמלים לוחמות המסוגלות לחצות יבשות
במסעות המלחמה שלהן. לא מדובר כאן בנמלי קציר חביבות ולא מזיקות כמו
ססיליה. ועכשיו, בצורתן הסטויה הן חזקות פי כמה. לפי גודל הלסת, אני
מניח שכל 'לוכדת עבדים אדומה' מגיעה לגובה כפול מגובהה של ססיליה,
ומשקלה עולה לפחות בחמישים אחוז על משקלה של נמלת קציר".
– "פחד". אמרה סילבי.
– "שטויות". אמר גיל. "בעבר הן נלחמו על שטחי המחייה שלהן. עכשיו,
כשהשטחים מצויים בשפע כל-כך לא רגיל, למה להן להילחם? מה, הן
מטומטמות?".
– "זה מה שהמבוגרים מנסים לברר ממש ברגע זה", אמר אלכס. "קודם כל,
צריך לזכור שלא הוכח עדיין שמדובר בלוכדות העבדים האדומות, וחוץ
מזה, עדיין נשאלת השאלה הגדולה מכולן, כיצד הן הגיעו למסלול
הגשושית, אלפיים ומשהו מטרים מעל לפני הקרקע?".
– "אולי הן למדו לבנות מטוסים". אמרה סילבי.
– "מטוסים אולי לא", אמר גיל מהורהר, "אבל האריג הזה שכיסה את המסך
רגע לפני ההתנגשות יכול להיות חלק מכדור-פורח או ספינת-אוויר".
– "ואז אנחנו שקועים באמת בצרות", אמר אלכס. "לך תתמודד עם עשרות
אלפי יצורים, המסוגלים להרים משאות במשקל העולה פי שלוש או ארבע על
משקל גופם, שאותו אני מעריך במשהו כמו מאה קילוגרם".
– "אני חושב שאתה עושה מזה עניין גדול מדי. גילינו עוד קן של נמלים
סטויות. בינתיים זה הכל".
– "כן", אמרה סילבי, "גילינו את אמריקה, ביג-דיל".
– "גילינו את אמריקה", אמר אלכס, "וכדאי לנו מאוד לקוות שהיא לא
תגלה אותנו… טוב, בואו נזוז".
השלושה קמו, ניקו את בגדיהם, אלכס הכתיף את התרמיל שהכיל את
החבל הפלאסטי ואת הפנסים החשמליים שהביא.
– "ססיליה", קרא גיל, "ססיליה! ססיליה? מישהו יודע איפה ססיליה?".
איש לא ידע היכן ססיליה.
– "נעלבה והלכה", אמרה סילבי, "לא פלא. אני במקומה הייתי עושה אותו
דבר".
גיל היה מוטרד מעט. הפעם האחרונה שבה נעלבה ססיליה לא נעלמה
מזכרונו. הוא לא רצה עניינים עם שום נמלת קציר, אבל ברגע זה הוא
לא יכול היה להבהיר את העניין. ססיליה פשוט נעלמה. הוא הכתיף את
תרמילו באנחה והלך בעקבות סילבי ואלכס.
צילו המטושטש של גורד השחקים הנטוי נפל עליהם מקץ מחצית השעה
של הליכה מאומצת. השעה היתה קרוב לארבע אחר-הצהריים והשמש הנמוכה
שלחה את קרניה אל מול פניהם, מותירה את צד הבניין הפונה אליהם בצל.
למרות זאת הבחינו השלושה בגוף השחור המטפס מבחוץ על כתלי גורד
השחקים הנטוי.
– "מה זה?" שאלה סילבי.
– "זה נראה כמו…". פתח אלכס.
– "ססיליה!" קרא גיל.
ססיליה טיילה על הקיר הנטוי במרומי הקומה השלושים, שהזדקרה
לגובה של חמש-עשרה קומות בלבד מעל לגבעות החול שהקיפו את הבניין.
יותר מארבעים מטרים מעל לפני הקרקע, והיא טיילה לה שם כאילו הייתה
פוסעת בשביל היורד אל המחנה. מדי פעם עצרה ובחנה במלקחיה את אחד
החלונות, כלומר, את מה שנמצא מאחוריו.
השלושה היו נדהמים מכדי לומר משהו ברגעים הראשונים. הם התבוננו
בססיליה המשטה בכוח הכבידה, מבטיהם אומרים תערובת של פליאה,
הערצה ודאגה. גיל התעשת הראשון.
– "הי! ססיליה!" קרא, "את שומעת?" ואז הוא נזכר שססיליה אינה יכולה
לשמוע אותו, וממרחק כזה, ספק אם היא יכולה לקרוא את תנועות שפתיו.
– "איך היא עושה זאת?" אמרה סילבי.
– "רגליה מצויידות בכריות נדבקות", אמ ר אלכס, "אבל לא תיארתי לי שהן
מסוגלות לכך גם במימדיהן החדשים. נדמה לי שאנחנו האנשים הראשונים
הצופים במבצע כזה. מדהים".
– "היא מטפסת על הקירות החשופים באותה טבעיות שבה אנחנו משכנו את
עצמו בכוח הידיים בלבד במעלה חישור שלוש, בגלגל החמישי.
– "כן, אבל שם משקלנו לא עלה על שלושה, לכל היותר ארבעה קילוגרם",
הזכיר לו אלכס.
– "היא פשוט נמצאת בבית. הארץ היא המולדת האמיתית שלה. גופה מתאים
לחיים על פניו של כוכב-הלכת הזה, כפי שגופנו מתאים לתנועה בין
חישורי הגלגל החמישי".
– "אני נולדתי על הארץ", הזכירה להם סילבי, "ואני לא מסוגלת לטפס
כמוה על הקירות החשופים".
ססיליה הבחינה בהם והחלה יורדת לקראתם, ראשה תלוי כלפי מטה.
היא הושיטה לגיל את מחושה הימני והוא אחז בו בעדינות בידו האחת,
וליטף את הגבשושית השעירה שבקצה המחוש, בידו האחרת. הם השלימו. זה
היה ברור לכל מי שהתבונן בהם.
– "טוב", אמר אלכס, "לא נשאר לנו עוד הרבה זמן. עוד מעט יחשיך
ונצטרך להתחיל לחזור למחנה".
הוא הוציא את כבל הפלאסטיק מתרמילו, כרך אותו סביב מתניו,
והורה לגיל ולסילבי להעביר את החבל בחגורות מכנסיהם.
– "ליתר ביטחון", אמר בתשובה למבטיהם השואלים.
ססיליה סירבה להצטרף אליהם. נראה היה כי היא נרתעת מהמעבר
בחלון הזכוכית והאלומיניום השבור.
– "טוב", אמר גיל, "אבל חכי לנו כאן. אל תיעלמי לי כמו קודם".
ססיליה הניחה לו להחליק בידו על מחושיה עד לבליטה הקטנה במצחה
שהיוותה את שורשי המחושים. סימן מובהק של חיבה ואימון. אלכס נכנס
ראשון אל הבניין ההרוס, אחריו צעדה סילבי. גיל סגר את השורה מאחור.
החלון שבעדו הם חדרו לבניין, פנה לחדר לא גדול ששימש לפנים,
ככל הנראה, כמשרד. רהיטי המתכת החלודים הצטופפו בפינת החדר התחתונה,
לשם החליקו כתוצאה מנטייתו של הבניין על צידו.
גרם המדרגות היה חסום למחצה בערימות חול, אבל למרות זאת ניתן
היה לעבור בו ללא מאמץ מיוחד. בגובה שלוש קומות מעל לפני הקרקע היו
המסדרונות נקיים לחלוטין. מסלול העלייה שהתפתל סביב מרכז הבניין,
עלה וירד חליפות, בשל נטייתו של גורד-השחקים, אבל בסופו של דבר
העליות היו ארוכות מהירידות, והם טיפסו אט אט, מקומה לקומה.
המשרדים והחדרים לאורך המסדרון היו, פחות או יותר, דומים לחדר
הראשון, שדרך חלונו חדרו לבניין. פה ושם היו זרוקים על הריצפה,
בפינות שנטו כלפי מטה, גרוטאות מחשבים ישנים, גופם עשוי פלאסטיק
מסוג ירוד, או סגסוגת מתכת קלה וחלשה. המעגלים הפנימיים היו
משוייפים עד דק, תוצאת הרוחות נושאות החול. סילבי וגיל נשמו לרווחה
כשיצאו אל גג הבניין מבלי שנתקלו אפילו בגוויה אחת.
במערב, לא רחוק, נשקף אליהם הים התיכון. במזרח הכחילו הרי
יהודה, מהדרום ועד לצפון נמשך מישור החוף בירקות הכהה של הצמחייה
שהייתה מנומרת בכתמים לא גדולים של אדמה חשופה. השמש הייתה תלויה שתי
אצבעות מעל לים, וגיל היה בטוח שמעולם לא ראה משהו אדום יותר ממנה.
הטיפוס כלפי מטה היה חדגוני ומשעמם. גם כאן היו, בשל נטיית
הבניין, עלייות ומורדות, אלא שהפעם היו הירידות ארוכות מהעליות, כך
שבסופו של דבר הם ירדו והלכו. כשהגיע לגובה פני הקרקע, האיר אלכס
בפנסו את גרם המדרגות היורד אל הקומות התחתונות. הוא היה חסום
לחלוטין בחול ובחצץ, שנוצר, כנראה, מקיר שהתמוטט באחד משלבי ההרס
שעברו על הבניין.
– "אי אפשר להיכנס לשם", אמר אלכס.
– "אי-אפשר וגם לא צריך", אמרה סילבי, "יש שם בדיוק מה שמצאנו
בקומות שמעל לקרקע. סתם אוסף של גרוטאות חסרות עניין. חבל על הזמן
ועל המאמץ".
– "בואו נצא מכאן", אמר גיל, "ססיליה מחכה לנו בחוץ, וחוץ מזה במחנה
עלולים להתחיל לדאוג לנו".
המשך יבוא – בשבוע הבא.
