מה אפשר לומר על רגש שהאנציקלופדיה העברית מגדירה כ"כוח אדיר המניע ומכוון מעשי אדם, מחשבותיו ושאיפותיו". אנליזות מדעיות נועדו לפרק לגורמים תופעות מסוימות, מתוך תקווה ואמונה שמתוך השברים אפשר יהיה לחזור ולהרכיב את התמונה השלמה. המדע פועל במקרים האלה כמו ילד שמפרק שעון מתוך ניסיון להבין את דרך פעולתו. אלא שלרוע המזל, לא תמיד הילד מצליח אחר כך להרכיב בחזרה את השעון, ואז, לא ברור אם מה שהצליח להבין, הוא, אכן, האמת. אולי בגלל זה קובע ארתור ריבר, בלקסיקון שלו למונחי הפסיכולוגיה, שהפסיכולוגים היו מיטיבים לעשות אילו הסתלקו מהאחריות לניתוח מונח זה, והשאירו אותו למשוררים. מכל מקום, המדענים שלא קיבלו את עצתו של ריבר, מגדירים את האהבה כרגש עז של חיבה והתאוות לדבר מה, או לאדם מסוים, תוך רצון להבטיח את אושרו וסיפוקו המיני
והלא מיני כאחד.
מנקודת ראותה של האבולוציה, האהבה אינה אלא תכסיס שנועד לקרב זכרים ונקבות אלה לאלה ולגרום להם לבצע את תהליכי ההתרבות והעברת הגנים אל הדור הבא. כאן כמובן אפשר לשאול, אם הטבע כל כך חכם, מדוע הכניס את עצמו למצב שבו עליו לטרוח "לשכנע" שני אורגניזמים לשתף פעולה כדי להבטיח המשכיות גנטית. תהליך ההתרבות הזוגי מצטיין גם בביזבוז רב מבחינתו של האורגניזם הבודד. אם, למשל, היינו יכולים להתרבות בדרך של חלוקה ויצירת העתקים גנטיים, לא היינו צריכים "טובות" מאף אחד, והיינו מעבירים לדור הבא את כל הגנים שלנו. במצב הנוכחי, לעומת זאת, אנחנו חייבים להתרוצץ ולהתאמץ כדי למצוא שותפים למעשה ההתרבות, ואחרי כל המאמץ הזה, רק מחצית מהגנים שלנו מצליחים לקנות להם שביתה
במאגר הגנטי של הדור הבא. יש לא מעט הסברים מפותלים למדי למצב העניינים הזה, וחוט השני העובר בהם אומר, פחות או יותר, שבדרך זו האורגניזמים מבטיחים שלפחות אחדים מצאצאיהם יצליחו לשרוד בעולם העתידי, גם אם יחולו בו שינויים סביבתיים מקיפים.
אפשר לקבל או לא לקבל את ההסברים האלה, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שברובו המכריע של עולם החי והצומח, ההתרבות מתבצעת בתהליך שמתחיל בזיווג מיני. והאהבה היא אחד הכוחות הבולטים והעיקריים המובילים לאותו זיווג. באותה מידה אפשר לראות את חזותם ה"חמודה" של תינוקות וגורי בעלי-חיים שונים, כמעין "תכסיס" אבולוציוני שבאמצעותו
מכריחים ה"קטנים" את ה"גדולים" לאהוב אותם ולטפל בהם עד שהם עצמם מפתחים יכולת להבטיח את קיומם ושרידתם שלהם.
אבל בכל אלה אין כדי להגדיר ולהבין את תופעת האהבה במלואה. בנוסף לדחף ליצור המשכיות גנטית, פועל בכל אדם צורך ראשוני להתקשר לאדם אחר, לחוש ולהעניק חום אנושי, קרבה, אינטימיות ומגע אוהב. ללא סיפוקו של הצורך הראשוני הזה, אין לנו קיום, גם אם נקבל את כל
החלב שבעולם. יותר מזה: ללא אהבה, מערכת העצבים שלנו לא תצמח בכיוונים נכונים, החיוניים להתפתחותם של קשרים שמאפשרים קיום בחברה. ניסויים המאששים את התפיסה הזאת בוצעו בגורי קופים שהורחקו ובודדו מחברת בני מינם, והוזנו על-ידי פסלי קופים שאחזו בקבוקי חלב. התוצאה: לכשבגרו, לא ידעו הקופים האלה לתקשר כראוי עם בני מינם. הם
לא היו מסוגלים לקרוא או לשדר סימנים ואותות של קשר תקין. ניסיונות חיזור, למשל, נראו להם כתוקפנות שיש להתגונן מפניה בכל האמצעים. ברור שפרט שמתאפיין בהתנהגות אנטי-חברתית כזאת, מתקשה לחיות בטבע, ומסכל בכך את רוב סיכוייו להעביר גנים אל הדור הבא. וכך, מבחינה אקולוגית ואבולוציונית, הוא אינו אלא כישלון חרוץ. מכאן אפשר להסיק
שהילדות, על אהבת האם שהיא אחד ממרכיביה העיקריים, משמשת מעין חממת גידול עצבית ו"מחנה אימונים" רגשי המכין את האורגניזם לקראת חייו כבוגר בחברה. בוגר גם נדרש לגדל צאצאים צעירים, ומי שלא ידע אהבת הורים בצעירותו, יתקשה להעניק אותה לצאצאיו, בבגרותו. במובן זה, היכולת או אי היכולת לאהוב, שהיא תכונה נרכשת, עוברת מדור לדור
בדומה לתכונה גנטית. זהו, אם כן, תהליך רב דורי מתמשך, שבו חסרי האהבה מקימים אחריהם דורות לקויים, ומאבדים יתרונות אבולוציוניים.
אהבה היא אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על התפתחותה הפיסית של מערכת העצבים, במהלך גדילתו של האורגניזם. האירועים והמפגשים שחווה האורגניזם במהלך התפתחותו, יוצרים קשרים עצביים המעצבים את מבנה רשתות העצבים הצומחות בגופו. כך, למעשה, התלות הזאת שבין חוויה רגשית להתפתחות עצבית, פותרת את הוויכוח הישן באשר לתכונות האדם ולגורם הקובע אותן, תורשה או סביבה, ונראה שהן מתעצבות בתהליך של השלמה ושיווי משקל בין המטען הגנטי המולד, לבין תנאי הסביבה שבה הוא מתפתח. כלומר, אהבה, תחושה שמשתתפים בצערו, שמחים בשמחתו, מתעניינים בו ומבינים אותו, מעניקה לאורגניזם המתפתח
ביטחון עצמי, ומפתחת בו את תחושת העצמי, יחד עם כישורים התנהגותיים, הנקבעים ברמת מבנה מערכת העצבים. חבלה בתהליך הזה – בדרך של מניעת אהבה – כמוה כחבלה ביכולת ההישרדות של האורגניזם וביכולתו למלא את תפקידו העיקרי מבחינתה של האבולוציה – העברת גנים אל הדור הבא.
תהליך זה של צמיחה רגשית והתפתחות מערכת העצבים, אינו מסתיים בתקופת הילדות. הוא יכול להימשך גם בבגרותו של האורגניזם – אם הוא מוצא בן או בת זוג אהובים, שיחד איתו אפשר לבנות מערכת יחסים הדדית, ששני השותפים בה יכולים לעזור זה לזו להמשיך ולצמוח. קשר כזה הוא, למעשה, קשר של אהבה בין איש לאישה. לכן אהבת בן או בת זוג היא האהבה החזקה ביותר שאנו יכולים לחוות, ולמענה, בהרבה מקרים, אנו מוכנים לוותר על סוגים אחרים של אהבה. כדי לפתח אהבה בוגרת, חייבים האיש והאישה להיות מסוגלים להתנתק ממקור האהבה הראשונית שלהם, אהבת האם והאב, ולהעדיף את אהבת בן או בת הזוג, שאיתם הם מבקשים להקים מערכת זוגית או משפחתית חדשה. לזה מכוון הכתוב בספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ד: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
זוגות אוהבים מנהלים, במובן ידוע, "בנק משותף" של צרכים, עידוד וביטחון, מה שמעניק להם "עומק תגובה אסטרטגי", המתבטא ביתרונות אבולוציוניים לא מבוטלים, על פניהם של האנשים הבודדים, חסרי האהבה. זו לא מליצה פואטית, אלא עובדה ביולוגית אבולוציונית מוכחת. אנשים החיים בהרמוניה עם בן או בת זוג, חיים יותר, מצליחים יותר, ונהנים יותר מיציבות. לכן, בין היתר, בארגונים כלכליים לא מעטים, מעדיפים לקבל לעבודה אנשים נשואים ונמנעים מלקבל רווקים ורווקות מבוגרים, שמצבם משדר חולשה יחסית. אבל באותה מידה, יש מחקרים שמורים כי ארגונים רבים נרתעים מלקבל לעבודה אנשים בעלי עודף משקל גבוה, שלא לדבר על השמנה. נכון, זו אפליה, ונכון, במדינות מתוקנות זה אפילו לא חוקי. אבל ההיצע בשוק העבודה הוא כל-כך גדול, ומה אפשר לעשות למנהל שהעדיף מישהו אחר על-פניך (כל עוד המישהו האחר הזה הוא אדם ראוי ומתאים)? בקיצור, במקרה הזה, בפרפראזה על סיסמת הפרסומת הידועה, מוטב להיות חכם (בריא ורזה), ולא צודק (כועס ובעל משקל). מצד שני, מכיוון שאדם קרוב אצל עצמו, ומכיוון שמצב העניינים הזה יכול להכעיס, ואפילו להכעיס מאוד, נחוצה כאן יד אוהבת שתרגיע ותנווט לפתרון החכם. במלים אחרות, נחוצה אהבה.
השאלה הפתוחה בעניין זה היא, כמובן, מדוע אוהבים אדם זה ולא אחר. כללית, אדם עשוי להימשך בחוזקה גם לאדם הניחן בתכונות ריח, מגע, מבט, אופי, שלמד להכירן בהתנסויות חיוביות בילדותו, אבל הוא גם יחפש את השונה והחדש. מכיוון שהצירוף של חוויות חדשות ומוכרות הוא אין-סופי, קשה לנבא מי יאהב את מי. לכן, גם אם נכון שלכל סיר יש מכסה, עדיין קשה מאוד, לפעמים, למצוא מכסים לסירים מסוימים. קשה, אבל לא בלתי אפשרי.
במקרים רבים אהבה מתחילה במצב של "מאוהבות" המתאפיין בריגוש קיצוני עקב נוכחותם של בן או בת זוג חדשים. לעתים זהו מצב כמעט פסיכוטי, המתאפיין באיבוד חלקי של כוח השיפוט. לא נעים להגיד את זה, אבל אדם המאוהב באדם אחר, אוהב למעשה את עצמו, או ליתר דיוק, את בבואת האישיות שלו, הנשקפת מבעד לאישיותו של הזולת הנאהב. כאשר אנחנו תרים אחר אהבה, אנו דומים לאדם הנכנס לחדר המראות העקומות, ונודד ממראה למראה, עד שהוא מוצא את זו שמשקפת את בבואתו שלו בדרך המוצאת חן בעיניו והמתאימה לו. במובן ידוע, אפשר לומר שזוהי אהבה בגוף ראשון. למזלנו, אולי, ברוב המקרים זהו מצב זמני, ואפשר לראותו כמעין תחבולת שדכנות של הטבע, הדוחף שני אורגניזמים למצב של קרבה מרבית, מתוך תקווה שאולי כתוצאה מכך הם יתפתחו וייצרו יחד זוג שאהבה אמיתית שורה במעונו.
