בית חרושת לגאונים. דיוויד פלוטץ. כתר / עברית. 287 עמודים
ההבדל בין פרעוש לאדם, אמר פעם ישעיהו ליבוביץ, קטן מהדמיון ביניהם. הנה פרשנות אפשרית לאמירה מרימת-גבות זו: קחו אדם, פרעוש ואבן. מי יוצא הדופן מבין השלושה? התשובה המזדקרת אכן יוצרת שיתוף ושוויון מסוימים בין כל הברואים החיים. ואם, אכן, ההבדל בין פרעוש לאדם קטן מהדמיון ביניהם, צאו וחשבו מה קטן הבדל בין אדם חכם לאדם לא-כל-כך חכם. הספר הזה מתאר הרפתקה פוליטית-כלכלית-דמוגרפית-רפואית של אדם שהעלה על נס את ההבדל הקטן הזה, בבחינת "יחי ההבדל הקטן", וניסה למשוך חלקים גדולים ככל האפשר של השמיכה לצדם של האנשים החכמים יותר.
שיפור גנטי של המין האנושי אינו רעיון חדש, ובניגוד לדעה הרווחת, לא תמיד הוא מתקשר למשטרים אפלים. סוקרטס הציע לזווג את הטובות בנשים עם הטובים שבגברים. מפקד ישראלי נערץ, שהיה לימים לנשיא המדינה קידם את הרעיון הזה צעד וחצי קדימה כשהגדיר מי בדיוק הם "הטובים שבגברים". אבל רוברט גראהם היה, ככל הידוע, האדם הראשון שניסה לשלב את השאיפה למצוינות גנטית עם חוקי השוק החופשי והכלכלה הקפיטליסטית. הקידמה המדעית-רפואית אפשרה לו להקים את "בנק הזרע של חתני פרס נובל", שם שמבהיר ללא צל של ספק את כוונותיו.
אפשר אולי לנהל דיון נוקב בשאלה "מיהו חכם", האם הגנים של מי שזכה בפרס אכן טובים יותר מאלה של אדם חכם במיוחד שלא זכה בו. אבל הדיון מתייתר לחלוטין לנוכח המציאות המתבררת מהספר הזה, שלפיה גראהם לא היה אלא נוכל ורשלן, שכן ה"בנק" שלו כמעט שלא הכיל תרומות זרע של חתני פרס נובל, ושרוב תכולתו נתרמה על-ידי כל מי שידבנו לבו.
תיעוד עלייתו ונפילתו של בנק הזרע של חתני פרס נובל יכול היה לשמש בסיס לבחינת הרעיון האאוגני בכללותו. אפשר היה, למשל, לבצע סקר כולל של כל הבנים הידועים של חתני פרס נובל, ולבדוק האם התפלגות האינטליגנציה, או ההישגים שלהם שונה מההתפלגות הנורמלית בציבור הכללי. קשה, למשל, להיזכר בחתן פרס נובל שאביו היה חתן פרס נובל. אפשר בקלות להיזכר בכמה מהזוכים הבולטים בפרס שנולדו למשפחות עניות בחומר וברוח. אבל דיוויד פלוטץ, עיתונאי המכהן כסגן עורך המגזין המקוון "סלייט", בחר ללכת בתלם החרוש היטב של "תחקיר" ביוגרפי המלווה בהערות פוליטיקלי-קורקטיות ובפרץ של שמחה לאיד בכל פעם שמתגלה כי תרומת זרע של אדם חכם הולידה צאצא רגיל. "הוא היה בן חמישים בערך, גבוה וכחוש במידה מדאיגה. כשרכן והתיישב במושב הנהג נראה כמו גמל שלמה. היה לו קול צורמני ורועד שעיבן אותי מיד… גיליתי שהמוניטין של מייקל עלוב למדי. לא הצלחתי לברר אם יש לו פרנסה". (עמוד 61). באנחת רווחה ניכרת הוא מגלה, אחרי כמאתיים עמודים, שלילדים יש שני הורים, וכי המאגר הגנטי שלהם ניזון משניהם, בתוספת כמה שינויים לא צפויים. "ג'וי היא ילדה חכמה בהחלט, אבל האם היא גאון או ילדת-על? מסופקני… בג'וי יש הרבה מבת (אמה)". אנחת הרווחה משתחררת סופית כשבעמוד 223 הוא אומר: "יש לי הרגשה שגם אם סמנטה הייתה מקבלת זרע מהשחקן הכי אידיוט בקבוצה הכי גרועה של ליגת הפוטבול, היא עדיין הייתה מגדלת ילד מבריק".
בשורה התחתונה, פלוטץ לא מצליח להתרומם מעל לרמת התחקיר העיתונאי השגרתי. הסיפור של "בנק הזרע של חתני פרס נובל" היה יכול למצוא את מקומו הראוי בהחלט בכתבת תחקיר גדולה ויפה במוסף הארץ. בשבוע שלאחר פרסום הכתבה אפשר היה להביא עמוד או שניים של תגובות הקוראים. אבל זה לא מספיק בשביל "לסגור" ספר. מצוקתו של הכותב ניכרת היטב כשהוא גולש לפירוט רחב ולא נחוץ בכל פעם שמרואיין תמים מוכן לדבר איתו. תיאורי שגרה רודפים הגיגים שאינם ממין העניין. אין כאן תהליך של ברירה בין עיקר לטפל. אין בקרה אמיתית של התקדמות העלילה והשגת או אי-השגת המטרות. חסרונו של עורך ניכר גם ברמה הלשונית (מדוע לא מצוין שמו של המתרגם?). כך למשל מסופר כי מנהל בנק הזרע בחן נתונים של "מדענים תותחים" (עמוד 124), וכי טום "הבריז" מהעבודה (עמוד 237). אין מנוס מהתחושה כי איש לא טרח להגן על האינטרס של הקורא, וגם לא התייחס בכבוד מיוחד לזמנו. אנחנו פשוט מקבלים, על השולחן, את כל התיק.
במונחים שלמדנו במלחמות האחרונות בגבול הצפון, הספר הזה נכתב במסלול של "פצצה טיפשה" שאינה יודעת לתקן את מסלולה ולא משכילה להתביית על המטרה. "שגר ושכח". כשמדובר בפצצה שמוטלת עליך, אתה מעדיף שהיא תהיה טיפשה. כשמדובר בספר, נכון יותר לצפות למשהו אחר.
