לפניו המבול – בני אפרת מציע שנישיר מבט אל המציאות, ונגיד יפה שלום לשלום

.
חוכמת המשא-ומתן (בהנחה שהוא מתנהל בתום-לב ומתוך כוונת
אמת להגיע להסכמה כלשהי), היא לדעת מראש את גבולות המעטפת,
לא לבקש את מה שאי-אפשר לקבל. אם חוכמת המשא-ומתן מתגבשת
לאטה, תוך כדי תנועה, מתקבל מצג של "קריסת ציפיות". למשל,
מ"ותשקוט הארץ ארבעים שנה", מגיעים לתקווה שהשקט יישמר אולי
אפילו ארבע שנים תמימות – אבל מוכנים להסתפק גם בפחות מזה.
מהתקווה של דור תש"ח ש"ילדינו לא ידעו עוד מלחמה ולא יאלצו
להתגייס לצבא", מגיעים לכך שנכדיהם, ששירתו בעצמם בצבא ונלחמו
במלחמות, מבטאים את אותה תקווה עצמה באשר לילדיהם – אבל
יודעים בלבם שהסיכויים שהתקווה הזאת תתגשם, קלושים.
.
התקווה היא אחד ממנופי העוצמה של המין האנושי. כל תוכניות החיסכון
והפנסיה, כל פוליסות הביטוח, כל האסטרטגיות העסקיות, כל המאבקים
הפוליטיים, והגלובליים, כולם מונעים, בעומק, על-ידי השאיפה להבטיח
את התגשמות תקוותינו לעתיד, לבצר את יכולתנו להמשיך ולהתקיים.
בני אפרת, באופן עקבי, מחבל בתקווה שלנו ואומר לנו: תקשיבו טוב,
חברים, לא יהיה טוב. יהיה רע לתפארת. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא
לְפָנַי–כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ…. וַאֲנִי,
הִנְנִי מֵבִיא אֶת-הַמַּבּוּל מַיִם עַל-הָאָרֶץ, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים,
מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: כֹּל אֲשֶׁר-בָּאָרֶץ, יִגְוָע. בראשית ו'.
28 שנים חלפו מאז שאפרת הוביל ברחובות ליון שבצרפת שיירת סוסים.
כל סוס נשא על אוכפו צג טלוויזיה. במסכים שהיטלטלו מצד לצד נשקפו
המוני בני-אדם עקורים מאזורי אסון, רעב ומלחמה כשהם מקווים, לשווא,
למצוא חוף מבטחים. המיצב-מיצג הזה נשא את הכותרת "אררט אקספרס,
סתיו, 2034".
.
.
בין "שלום וביטחון", לסתם "ניצחון".

.
במיצב "היונה, קיץ 2026" – המוצג בגלריה "קונטמפוררי בי גולקונדה",
חוזר אפרת למערכת הסמלים של פרשת המבול. דגם של מטוס אף-16
המרחף בזווית תקיפה כמעט אנכית, "אוחז בחרטומו" דגם עשוי עופרת של
עלה זית. מעליו מופיעות אותיות מעופרת יצוקה היוצרות טקסט שממנו
עולה התובנה כי היונה שאותה ראה נוח הייתה, למעשה, ניצולה מקטסטרופה
עולמית, וכי היא בישרה על כך שעץ הזית הצליח להביס את המבול.
"היונה עם עלה הזית", אומר אפרת, "אינה סמל לשלום, אלא סמל לניצחון".
.
.
1

.
.
מהקוקפיט של האף-16 התוקף, נראה היטב החלק הגדול של המיצב:
המלה "שלום" החצובה בגושי קרח ענקיים, הניצבים בלב בריכת אגירה
צנועה במרכז הגלריה. מעבר לקור שה"שלום" משיב על פני מי שמשחרים
לפתחו, אי-אפשר שלא לראות שזמנו של השלום קצוב. לא ארבעים שנה,
ולא ארבע שנות "שקט". אולי ארבעה ימים. אבל גם זה משהו. היה מי
שהציע ממלכה תמורת סוס. ויש מי שמוכנים לתת לא מעט בעד ארבעה
ימים של "שלום". גם אם הוא קפוא. גם אם הוא ממש נוזל לנו בין האצבעות.
גם אם הוא חומק ונעלם ונמהל בבריכת המים הזורמים להם, באמצעות
משאבה חשמלית קטנה, אל תוך הביוב התל-אביבי.
.
.
2

.
.
אז מה? יהיה שלום? או ביטחון? או רק ניצחון?
.
.
3

.
בני אפרת בבריכת ההמסה של ה"שלום"
.
.
בני אפרת

.
בני אפרת היגר לישראל מלבנון בשנת 1947. גדל והתחנך בקיבוץ יגור.
ב-1965 סיים את לימודיו במכון אבני בתל-אביב. לאחר מכן עבר ללונדון
ולמד ב"סן מרטין". ב-1975 דילג לניו-יורק. משם, ב-1982 עבר לפריס
שם העניק לו מרכז פומפידו, סטודיו. כעבור שנתיים העתיק את מגוריו
לאמסטרדם, שם חי ויצר, עד שבשנת 1988 עבר לאנטוורפן. ב-2009
שב לישראל.
.
.

.

כתיבת תגובה

כתובת האימייל שלך לא תפורסם.