הספר "עבודת נמלים" ראה אור בספריית פועלים.
המחוש הדק התרפק בחיבה על ירכו. גיל ברוורמן, (13), השפיל את
מבטו אל ססיליה וחייך. ססיליה, כדרכה, לטשה בו מבט חקרני מתוך גוש
התאים המצולעים שהיוו את אברי הראיה שלה. לסתותיה נעו בתנועת כינוס
מתמדת בעוד מוחה מעבד את נתוני המראה שלפניה. ססיליה הייתה מודעת
למשמעותם של האותות החזותיים עבור בני האדם. היא חיבבה את גיל. הוא
היה משוכנע בכך למרות שהיא, מעולם, לא אמרה זאת מפורשות. בעצם, אם
להודות על האמת, ססיליה מעולם לא אמרה דבר כלשהו. למעשה לא התקיימה
ביניהם תקשורת מסודרת. ססיליה הייתה נמלה בינונית. גובהה לא עלה על
זה של כלב לברדור ממוצע. והיא לא הייתה היא. היא הייתה פועלת
פשוטה, שחורה, חסרת מין, חסרת כנפיים. גיל ידע זאת, כמובן,
ואף-על-פי-כן, לא עלה בידו לאלץ את עצמו לחשוב עליה כעל "זה".
ססיליה לא הייתה "זה". היא הייתה נבונה, סקרנית, רגישה. מבחינתו של
גיל ברוורמן, היא הייתה ההוכחה היחידה לקיומם של חיים על פני
כדור-הארץ – בתקופה שלפני סופת האש הגדולה.
גיל ישב במקומו הקבוע, על סלע הגיר בקצה אזור הניסויים
החקלאיים, והתבונן בשמש האדומה-סגולה הצונחת לאיטה אל האופק. לפנים,
כך אמרו תושבי המחנה המבוגרים, הייתה השמש צהובה ולוהטת. בצהרי היום
נאלצו אז האנשים להגן על עיניהם מפניה באמצעות משקפיים מקוטבים, כמו
אלה של טכנאי החוץ ב ל-5-עכשיו, מכל מקום, אפשר להביט היישר בעינה
היחידה של סול בלי כל חשש. ענני הפיח הגרעיני שריחפו בשכבות
העליונות של האטמוספירה, עימעמו את אורה. סופת האש הגדולה גזזה את
מחלפותיה של השמש. גיל הירהר בכך . הוא פלט, מבלי משים, אנחה
קולנית, מתמשכת, וזכה למבט מהיר נוסף מאשכולות עיניה של ססיליה.
-אה, אמר, אל תשימי לב אלי. הוא הניח את ידו על ראשה, בין
בסיסיהם של שני מחושיה. אני קצת מתגעגע אל הבית, זה הכל. החיים כאן
שונים כל-כך, את יודעת. האויר חופשי, אין סכנה של ירידת לחץ
פתאומית, המשקל קבוע. זה הדבר הכי גרוע, המשקל. שם, בבית, בתחנת
החלל, היה משקלי פחות מחמישית משקלי על הארץ. כשזחלתי במעלה אחד
החישורים אל תחום מרכז הגלגל, יכולתי לרחף שעות בחוסר משקל מוחלט.
אוף. את זוכרת איך בקושי הלכתי בימים הראשונים לאחר הנחיתה ?וזה
עוד שום דבר לעומת אלכס. הוא לא הצליח כלל לעמוד על רגליו. אלכס
המסכן. הוא נאלץ לבלות את השבועות הראשונים על האדמה כשהוא צמוד
למתקני ייצוב ותרגול. לך אף-פעם לא היו בעיות מסוג זה, נכון? את
בקעת מביצתך כאן, היישר לתוך הכבידה הנוראה הזו. מן הסתם הרגשת כמו
בבית מן הרגע הראשון. לפעמים אני שוכח כי את מעולם לא עזבת את
כוכב-הלכת הזה. אפילו לא ליום, או יומיים. מבחינות רבות, כדור-הארץ
הוא ביתך, כפי ש ל-5 היא ביתי. את יודעת, בינינו לבין עצמנו, אני
חושב שמה שעוזר לך להסתדר כאן טוב כל-כך, זו העובדה שיש לך שש
רגליים. זה היתרון המשמעותי ביותר שיש לך עלי. משקל גופך מתחלק על
שטח גדול, יחסית. מה אני אגיד לך, אין ספק שאת בנויה בצורה הרבה
יותר הגיונית ממני, בכל מה שקשור לתנאי החיים על פניו של
כדור-הארץ.
ססיליה היטתה את ראשה הצידה. היא נראתה כמאזינה ברוב קשב, אף
שלמעשה לא קלטה דבר. נמלי הקציר הסטויות אינן מסוגלות לפענח גלי קול
בטווח התדרים המופקים על ידי מיתרי הקול של בני-האדם. גיל ידע זאת,
כמובן, אבל הדבר לא מנע ממנו את התענוג שבהרצאת טענותיו בפני
ססיליה. הוא אהב לשוחח איתה. אהדתה הייתה נתונה לו מראש, ומבטיה
נראו מבינים כל-כך, צופני סוד. בתחנת החלל ל-5 לא היו נמלים. היו שם
כבשים, תרנגולות, דגים, שני תוכים בכלוב וחתול אחד. נכון לעכשיו, הם
היוו את אוסף בעלי-החיים העשיר ביותר בעולם. זה כל מה שנותר מעשרות
אלפי מיני בעלי-החיים שהתקיימו בעבר על פני האדמה. בכדור-הארץ עצמו
לא נותר דבר בחיים מלבד כמה צמחים סטויים ונמלי קציר שחורות שגדלו
למימדי ענק. הקרינה הראדיו-אקטיבית שיחקה במערך הגנטי שלהן, אבל
לא המיתה אותן כפי שעשתה לכל השאר. נמלי קציר שחורות הן יצורים
קשוחים. כדי למחות אותן מעל לבמת החיים תזדקק למשהו חזק בהרבה ממטח
של פצצות גרעין רגילות.
זהו זה. השמש האדומה נעלמה לה מאחורי הגבעה המרוחקת. קרניה
האחרונות עוד האירו את העננים הלבנים, ששייטו בגובה רב בשמיים
הכחולים-סגולים. גיל קם, טפח על מכנסיו לנקותם, ופנה לשוב לכיוון
המחנה. ססיליה הסתובבה מוכנית וטופפה על ששת כרעיה בעקבותיו, שני
משושיה הדקים מתנופפים בעדינות לפנים ולאחור, לסירוגין. שם יפה,
ססיליה. הוא הלם אותה להפליא. רק חבל שהיא לא ידעה כלל שזהו שמה.
גיל זכר את פגישתם הראשונה, כשירד, יחד עם כל האחרים, מהמקפת
שהובילה אותם מתחנת החלל אל פניו של כוכב-הלכת. זה היה בעיצומו של
קייץ. הכל מסביב נראה חום, יבש, מת. ססיליה וכמה מחברותיה שנאספו
בסקרנות כדי לחזות בנחיתתו של כלי התעופה המוזר, היו הדבר היחיד שזז
בשטח. גיל לא שיער מעולם שישמח כל-כך לפגוש נמלה. בעצם, זו הייתה
פגישתו הראשונה עם חרק כלשהו. בתחנת החלל נמצאו החרקים בספרי וסרטי
הלימוד בלבד. גיל מצא שבחיים הנמלים הן יצורים מצודדים בהרבה ממה
שנראה בספרים. הן היו נבונות, חקרניות ובלתי-מזיקות לחלוטין. הן
הלכו אחריך לכל מקום רק מתוך תקווה שאולי תוכלנה ללמוד ממך משהו.
טוב היה לחוש שיש עוד מישהו חי לידך על כוכב-הלכת השומם. אלף ומאה
תושבי ל 5-היו פזורים עכשיו על פני שטחיהם הנרחבים של שדות ומטעי
השיקום. רבים העדיפו ללון בשטח ולא חזרו אל המחנה אלא בימי המנוחה
של סוף השבוע. יכולת בקלות לבלות כמה ימים מבלי לפגוש איש מהם.
בתנאים הללו, סייעו לך נמלי הקציר להתגבר על הבדידות. הן תמיד היו
מוכנות להאזין. הן תמיד נמצאו בסביבה כשנזקקת להן. המבוגרים נרתעו
מהן בתחילה, אבל גיל וחבריו, ילידי ל-5, שמחו על חברתן מן הרגע
הראשון. נמלי הענק היו עבורם, בפשטות, שותפות לחיים, ידידותיו
הטובות ביותר של האדם.
הם צעדו בשביל החולי לעבר המחנה. משני עברי הדרך השתרגו
גבעוליהם הרכים, הסגלגלים, של עצי התפוז הסטויים שחיפשו – לשוא-
גזע יציב כלשהו לאחוז בו בקנוקנותיהם. הצמחים היחידים ששרדו בחיים
לאחר סופת האש הגרעינית לא דמו כלל למה שהיו לפניה. הקרינה
הראדיו-אקטיבית הסיטה כמה שלבים בסולמות המפותלים של המערך התורשתי
שלהם. עצי התפוז שוב לא זכרו מי הם, לאן הם הולכים, ומה תכלית
קיומם עלי אדמות. למעשה, הם נראו כאילו עסקו בניסויים תורשתיים
פרטיים משל עצמם. אשכולות של תפוזים זעירים כענבים תלו על ענפיהם
הדקיקים שכרעו ונשברו תחת העומס. הבוטניקאים מל-5 עשו מאמצים
נואשים כדי להחזיר לצמחים הסטויים את תכונותיהם הקודמות, המקוריות.
למען השגת המטרה הזו, ירדו אנשי תחנת החלל מן המחסה הבטוח שלהם
במסלול הירח סביב הארץ, אל פניו החרוכים של כוכב-הלכת.
גיל זכר את הויכוחים והמאבקים הציבוריים שקדמו להחלטה בדבר
הנחיתה. האסיפות הכלליות בחדר-האוכל המרכזי של התחנה דמו אז לתחרות
של צעקות יותר מאשר לכל דבר אחר. ברגעים מסויימים נדמה היה לגיל כי
רגע הכתרתו של אלוף העולם בצעקות הולך וקרב. אלף ומאה תושביה של
תחנת החלל נאלצו להתמודד עם הידיעה המרה כי הם, למעשה, שרידיה
האחרונים של האנושות כולה. סערת הרגשות איימה לשנות את אורח מחשבתם
מן הקצה אל הקצה. טכנאים ואנשי מחקר שלא טרחו בעבר לתת את דעתם על
ענינים שמעבר לפרטי הניסוי שבו עסקו באותו רגע ממש, מצאו את עצמם,
ללא כל הכנה מוקדמת, חושבים במונחים של הישרדות הגזע, משמעות
החיים וכיוצא באלה, הפשטות פילוסופיות שונות.
כמה מהם סברו כי חובתם המוסרית העליונה היא לרדת, ללא דיחוי,
אל פני כוכב-הלכת החרוך, ולהציל, כל מה שעדיין ניתן להציל. הם סברו
כי הנדסה גנטית, ברמה שהם היו מסוגלים להפעיל באותה עת, תוכל להחזיר
את הצמחים לקדמותם. כנגדם קמו אנשים אחרים שכינו את עצמם בשם
השורדים. אלה טענו כי חובתם העליונה של תושבי תחנת החלל היא,
לאור ההתרחשויות האחרונות, פשוטה בתכלית :עליהם להישאר בחיים. זה
הכל. מכיוון שהם שרידיו האחרונים של הגזע, עליהם, בראש ובראשונה,
להבטיח את המשך קיומה של האנושות. עליהם להבטיח לעצמם את תנאי החיים
הטובים ביותר שיוכלו להשיג, ואלה היו מצויים, לכל הדעות, בין כתלי
המתכת של הגלגל החמישי, ולא על פני כדור-הארץ החרוך שהאטמוספירה שלו
ספוגה כמויות אדירות של נשורת רדיו-אקטיבית, ושעל פניו מתהלכות להן
באין מפריע, בריות אומללות שהוגדרו בפי השורדים כמפלצות גנטיות
סטויות.
גיל זכר היטב את הביטוי הזה. מפלצות גנטיות סטויות. הוא זכר,
שאז, לא הבין על מה בדיוק הם מדברים. אבל עכשיו, כשססיליה מדשדשת
בעקבותיו בשביל שבין פרדסי ההדרים הסטויים, לא יכול היה להימנע
מלחייך. מפלצות גנטיות סטויות. מצחיק. ססיליה הייתה היצור הכי
פחות מפלצתי שיכול היה להעלות בדעתו. מכל מקום, בסופו של דבר לא
הוכרע הויכוח בידי המתוכחים. המציאות כפתה עליהם את הפתרון היחיד
שיכול היה לבוא בחשבון.
קרול ש. מהנדס התחזוקה הראשי של התחנה, קם יום אחד והודיע,
בשקט האופייני לו, כי מסיבות טכניות, אי אפשר יהיה לבנות את עתיד
האנושות על בסיס תחנת החלל ל-5 (למעשה, נקראה התחנה בשם "הגלגל
החמישי". ל-5 היה שמו של איזור שיווי המשקל הכבידתי, במסלול הירח
סביב כדור-הארץ, שבו הוצבה התחנה. בסופו של דבר, אכן מילא הגלגל
החמישי את תפקידו של גלגל ההצלה הרזרבי החמישי, מה שמוכיח,
אולי, ששמות יכולים להיות בעלי משמעות רבה משנהוג לחשוב). מכל
מקום, קרול הודיע כי התחנה אינה בנויה לקיום עצמאי בן מאות שנים
בחלל , וכי אחת לתקופת זמן מסויימת, יש לבצע בה בדיקה יסודית של כל
מערכות החיים והאנרגיה. בעת ביצוע הבדיקות והטיפולים הללו, חייבת
התחנה להיות ריקה לחלוטין מאדם ומבהמה. ובכן, עם הודעתו זו, נפל
הפור והוכרע הויכוח. אם ירצו או לא ירצו, בעוד עשר שנים, לכל
היותר, יאלצו תושבי התחנה לרדת אל פני האדמה, כדי לאפשר לטכנאים
לטפל כראוי בגלגל החמישי.
גיל הודה על כך למזלו הטוב. ללא האילוצים הטכניים, הוא ידע זאת
היטב, היו שני המחנות ממשיכים להתוכח עד עצם היום הזה , ובינתיים,
היו הדברים ממשיכים להתנהל במסלולם הרגיל, כלומר, במסלול הירח סביב
הארץ. גיל נולד בתחנת החלל, שלוש שנים לפני המלחמה הגרעינית. המבט
הראשון ששלח אל עולם הבית, לא היה מלהיב במיוחד, אם להתבטא בלשון
המעטה. מה כבר אפשר לראות מגובה שלוש מאות שמונים וחמישה אלף
קילומטרים. המושגים עיר סואנת, חול זהוב וים כחול, לא אמרו לו
דבר. לעומת זאת, הוא ידע היטב מה הם מינעל האויר, חישור ואיזור
ההיקף. הוא ובני גילו נשאו על כתפיהם את כל תקוותיו של המין
האנושי. בהם, ובהם בלבד, הייתה תלויה שאלת המשך קיומו של הגזע.
בהתחשב בעובדה זו, היה זה מרגיז שכל ההחלטות החשובות לגבי העתיד,
התקבלו באסיפת החברים המבוגרים, ללא נוכחותם של גיל וחבריו, ומבלי
שאיש טרח לשאול לדעתם.
ההחלטה לרדת אל פני האדמה ולנסות לשקם את הניתן לשיקום התקבלה
בעת שגיל היה בן חמש שנים, שנתיים לאחר סופות האש הגרעיניות
שהתחוללו על הארץ. שש שנים נוספות חלפו עד שהתפזרו ענני הנשורת
הראדיו-אקטיבית ואפשר היה לאתר אזור נחיתה מתאים שרמת הקרינה סביבו
לא עלתה אל מעבר לגבול הסיכון הסביר. השנים הללו הוקדשו, בעיקר,
לחישול גופם של תושבי התחנה. ילידי החלל הורגלו לתיפקוד שוטף בחוסר
משקל. כוח המשיכה האדיר של כדור-הארץ, עמד להטיל עליהם עומס כבד.
הדבר הוסבר להם, באריכות, עשרות פעמים. אבל למרות זאת, התירגול
בקרוסלת הכבידה באיזור ההיקף של התחנה היה שנוא על גיל. בעת שנאלץ
להרחיב את צעדיו על גבי רצועת ההליכה שהתגלגלה במהירות הולכת וגוברת
בכיוון הנגדי, הרגיש את עצמו כבד כל-כך, איטי, מסורבל. והוא הזיע.
אפילו האויר היבש, הממוזג, שמילא את חללו של הגלגל החמישי, לא ספג
לקירבו את הרטיבות במלואה. הזיעה נותרה איפה על גופו של גיל, במצבה
הגולמי, הנוזלי. בפעמים הראשונות זה כל-כך הגעיל אותו עד שלא יכול
היה להתאפק מלצרוח.
משקלו הרגיל עמד על כשבעה קילוגרמים. מונה הכבידה בקרוסלה הראה
כי בשעת שיא התרגול על משקלו לכדי ארבעים וחמישה קג! רופאי התחנה
אמרו שזה, בדיוק, יהיה משקלו הטבעי, הקבוע על פני האדמה, וכי מוטב
לו להתחיל להתרגל לכך, מראש. גיל לא האמין לדבריהם. הוא הכיר יפה,
על פה, את כל החישובים והנוסחאות שהוכיחו זאת, אבל מוחו סירב לעכל
הרעיון שאלפי דורות של בני-אדם נולדו, חיו והלכו לעולמם, בעודם
נושאים משקל עצמי נורא שכזה. בסופו של דבר, נאלץ להודות בינו לבינו,
כי את עובדת הסתגלותו המהירה לכוח הכבידה של הארץ, הוא חייב לאותן
שעות של תירגול גופני מפרך באיזור ההיקף של התחנה. כך או כך, חודשים
ספורים לאחר שנחת גיל לראשונה על הארץ, הוא כבר צעד בשביליה כאילו
בילה על פניה את כל חייו.
הם ירדו בשביל החולי המוליך אל המחנה ועקפו את גורד השחקים
הנטוי שביצבץ מן החול הלבן, הרך. שברי חלונות הזכוכית שהותכו בחומה
של סופת האש הגרעינית, החזירו את אורן של קרני השמש האחרונות.
המבוגרים נהגו לספר על ערי ענק וגורדי שחקים שהגיעו לגבהים של עשרות
קומות. גיל התייחס לסיפורים הללו בספקנות מחוייכת. היו ערים, היו
גורדי שחקים, זה ברור, אבל מימדיהם לא יכלו להיות כאלה שתוארו בפי
המבוגרים. הצער והכאב על אובדנה של התרבות העירונית, והזמן שחלף מאז
המלחמה הגרעינית, סייעו, ללא ספק, להתפתחותן של אגדות מוגזמות בדבר
פארן וגודלן של ערי האדם.
גורד השחקים הנטוי, מכל מקום, בלט מעל פני האדמה לגובה של
עשרים וחמש קומות בלבד. ייתכן שחלק ממנו שקוע מתחת לחול הלבן. באחד
הימים, הירהר גיל, אצא עם ססיליה לבחון את פנימו של הבנין. מי יודע,
אפשר שימצאו שם דברים בעלי ערך. בשעה שהירהר בזאת, הגיעו לגבול
המחנה. קוביות של פלאסטיק משורין צהוב, ששימשו למגורי התושבים,
ניצבו על משטח העפר הכבוש, סדורות בשורות ישרות, מדויקות. פנסי
השבילים כבר דלקו. המחנה לא הוקף גדר. איש לא שמר על הכניסה אליו.
לאנשי המחנה לא היו אויבים שהיה עליהם לחשוש מפניהם. לא היו להם גם
ידידים שאפשר היה לצפות לביקורם. סופת האש הותירה אותם בבדידות
מטרידה, מעיקה. ליד הכניסה לקובית המגורים שלו, נפרד גיל מססיליה.
הוא אחז בידו את אחד ממחושיה.
-להתראות ססיליה. אמר.
היא הפנתה אליו מספר רב של תאי ראיה, ואחר, חילצה בעדינות את המחוש
מתוך ידו, הסתובבה והתרחקה ממנו, חלק מתאי הראיה המצולעים שלה נוטים
לאחור, ממוקדים עדיין בדמותו. גיל התבונן, מוקסם, בתיאום המופלא שבו
הפעילה את ששת רגליה. אמא לא הרשתה לו לארח את נמלת הקציר בביתם,
אבל הוא ידע שמחר בבוקר, עם צאתו לעבודה בחוות הניסויים החקלאיים,
תמתין לו ססיליה במקום המפגש הקבוע, ליד קובית האפסנאות. הוא נכנס
הביתה בחיוך על שפתיו.
בעוד ימים אחדים יפורסם הפרק השני.
