ננו – בניית העולם מולקולה אחר מולקולה. אד רג'יס. תרגום: עמנואל לוטם. זמורה ביתן. 327 עמודים.
.
אין דבר ממכר יותר מרעיון יצירתי. הספר הזה, שלמראית עין נועד להציג תיאוריה מדעית חדשה, מספר, למעשה,
את סיפור התמכרותו של אדם מוכשר לרעיון שעלה במוחו. למעשה, בין שורותיו של הספר הזה מסתתר אחד
הספרים הטובים ביותר שנכתבו מעולם על ניהול קריירה. רק שהוא כתוב בלשון "מה-לא-לעשות". הטקסט הגלוי,
לעומת זאת, מתאר טרגדיה אישית ומדעית שאיש לא יכול היה לחזות, ומצד שני, איש לא הצליח לבלום.
אריק דרקסלר, גיבור הספר, היה נער מוכשר וכריזמטי. בשלב מסוים היה ברור לכל כי הקריירה שלו בתחום מדעי
החלל תנסוק לשמים ותהפוך אותו לכוכב. בשעות הפנאי שלו הוא פתר – כמעט כלאחר יד – בעיות בסיסיות בתחום
מדעי המחשב, דבר שיכול היה להפנות את הקריירה שלו לעבר טורי המערכת של הוול סטריט ג'ורנל. אבל דרקסלר
לא רצה להסתפק במה שאלוהים העניק לו. הוא רצה יותר. הוא רצה להמציא מדע חדש. לא פחות. וצודק מי שחושב
שהסיפור הזה מתחיל להישמע לו מוכר.
יום אחד, כך מספר דרקסלר למחבר הספר הזה, אד רג'יס, ישבתי במעון הסטודנטים שלי במכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס
(MIT), וחשבתי. חשבתי, שאם בהנדסה גנטית אפשר לבנות חלבונים לפי הזמנה, אז למה שלא נוכל לבנות, ממש מאפס,
כל דבר אחר? למשל מולקולות לא חלבוניות. למשל, מבנים הבנויים ממולקולות רבות ושונות, למשל, מחשב, למשל
מכונית, למשל כל דבר. מזון, תרופות, הכל. הרעיון הזה כבש את דרקסלר באחת. במבט לאחור, נראה שזה הרגע
שבו אווריפידס היה עשוי להתחיל ולגלות עניין בסיפור חייו של אריק דרקסלר.
דרקסלר החל לפתח את הרעיון. הוא החל לדבר על בניית מכונות מולקולריות, רובוטים זעירים שיפטרלו בזרם הדם וינקו
את עורקינו משכבות השומן המצטברות, ועוד. הוא דיבר על מכונות שייבנו מכונות אחרות, ולא התעלם מהאפשרות שיהיה
מי שירצה לעשות שימוש מלחמתי במכונות המולקולריות הבלתי נראות (למשל, אפשר לשלוח לשדות האויב מכונות
שמפרקות כל דבר – אבל כל דבר – למרק אפור של חומר צמיגי). אלה רעיונות מלהיבים ואוניברסיטאות העילית בארה"ב
מלאות בסטודנטים שיודעים להעריץ מרצים כריזמטיים שיודעים לספר סיפורים בעלי מעוף. כך נישא אריק דרקסלר במשך
זמן מה על גלי ההערצה ולרגעים נדמה היה לו שהקריירה שלו נוסקת, אלא שלאמיתו של דבר, באותם רגעים עצמם
הוא כבר היה מצוי בעיצומה של צלילת סלאלום לעבר קרקע המציאות.
בקרקע המציאות נמצא מאמר שכתב הפיסיקאי ריצ'ארד פיינמן עשרים שנה לפני זמנו של דרקסלר. ובמאמר הזה – מה
לעשות – תיאר פיינמן את אותם רעיונות עצמם. כך מצא את עצמו דרקסלר במצבו של מי שהמציא את הגלגל מחדש. טוב.
להמציא משהו מחדש זה לא פשע. זה קורה בעולם המדע לא מעט. זה לא נעים, לפעמים זה אפילו כואב, אבל בדרך
כלל זה לא קטלני. בדרך כלל, השאלה הנשאלת במקרה כזה היא כמה זמן וכמה מאמץ נדרשים לך כדי לקום ולהתחיל
מחדש. אבל השאלה הזאת לא מתאימה למקרה של דרקסלר, שלא קם ולא הצליח להתחיל מחדש. הוא נכנס לסחרור
סביב עצמו ושם – לפי המתואר בספר שלפנינו – הוא נמצא עד עצם היום הזה.
עכשיו אולי כדאי להבין משהו על ההבדל שבין מדענים תיאורטיקנים לבין מדענים ניסיונאים. התיאורטיקנים מעלים רעיונות,
מחשבים חישובים ומציעים דרכים לבחון את הרעיונות האלה באמצעות ניסויים. הניסיונאים מציעים, מתכננים ומבצעים
ניסויים כאשר לעתים הם נעזרים בתיאורטיקאים בתהליך ניתוח הממצאים והסקת המסקנות. פיינמן היה תיאורטיקאי.
הוא העלה את רעיון הנאנו-טכנולוגיה, תיאר את האפשרויות הנובעות ממנו והציג את האתגר למדענים הניסיונאים ולאנשי
המו"פ. דרקסלר בא ללמוד ב- MIT הנחשב לאחד מהמוסדות הטובים בעולם בתחום ההנדסה וה"הוצאה לפועל" של
רעיונות מדעיים, ובמיוחד כאלה שבמבט ראשון נראים "מדעיים-בדיוניים". במלים אחרות, הוא יכול היה לבחור – טבעי
היה שיבחר – לממש את הבטחות הנאנו-טכנולוגיה. אם היה מצליח לעשות זאת, היה זוכה לתהילת עולם שהייתה
מעמידה בצל את העובדה שהרעיון התיאורטי הועלה פעם, מזמן, על-ידי פיינמן.
אבל דרקסלר, כאמור, לא רצה להסתפק במה שאלוהים רצה לתת לו. הוא לא רצה לממש רעיון של מישהו אחר. הוא רצה
להמציא את הרעיון. את אותו רעיון שברור היה לכל שמישהו אחר המציא אותו לפניו. 20 שנה לפניו. וכאן נכנסה הטרגדיה
לפיתול הנואל והלא-ייאמן שלה: דרקסלר החל להסתובב ולנסות לתרץ תירוצים, לספר סיפורים ולסבך סיבוכים, בניסיון
לשכנע כי הוא – ולא פיינמן – המציא באמת את רעיון הנאנו-טכנולוגיה. הספר הזה הוא, בסך הכל, אחד מאותם ניסיונות.
האמת היא, שאם היה הדבר עולה בידו, הייתה מגיעה לו תהילת עולם לא על המצאת הנאנו-טכנולוגיה, כי אם על
המצאת מכונת זמן.
האם דרקסלר – שהוא ללא ספק אחד האנשים האינטליגנטיים ביותר שחיו מעולם על פני כדור-הארץ – מודע למצבו
הטראגי? קשה לדעת. אבל עובדה היא שאד רג'יס, שכתב את הספר הזה מפיו של דרקסלר, בחר (במודע או שלא
במודע) לפתוח את הספר במוטו הקובע ש"המדע מתקדם מלוויה ללוויה". מי אמר זאת? "אלמוני". מראי מקום, כפי
שכבר הודגם כאן, הם לא הצד החזק של הספר הזה.
