משפחה? עיר? מדינה? – משלוש יוצאת אחת. מחשבות ליום המשפחה

.
קליפורד סימאק בספרו "עיר", מתאר עולם עתידני ללא ערים.
במידה מסוימת, הוא קרוב מאוד לתאר עולם ללא אדם. האדם,
לפי סימאק, עבר מהעולם לעולמות אחרים. על הארץ נותרו רק
חוות ענק מאוישות בדלילות, ועיר אחת, ז'נבה, שבה נשמרים ערכי
האנושות, במאגרי זיכרון ממוחשבים. אבל אפילו מפעילי המחשבים
כבר עייפים, והם פשוט ישנים בתרדמת קיפאון וממתינים לעתיד
שמהותו אינה ידועה, ולא ברור אם בכלל יגיע.
.
לעומתו, אייזיק אסימוב מהלך עלינו אימים בחזון אפור-מתכתי
על כרכי ענק תת-קרקעיים, צפופים, מלוכלכים, אלימים, שבהם
מתגוררים בני-אדם שפופים, חסרי תקווה. שני החזונות המנוגדים
הללו מבעיתים אותנו באותה מידה. נראה שאנחנו מוכנים לקבל הרבה
חזונות עתידיים, הכרוכים בלא מעט חידושים חברתיים וטכנולוגיים,
אבל על דבר אחד לא נוותר: על העיר. לא ניתן לחסל אותה, ולא
נניח להפוך אותה לכרך מפלצתי. העיר היא חלק כמעט בלתי נפרד
מהווייתו הבסיסית של האדם. עד כאן. את העיר לא ניתן. היא ואנחנו
הולכים שלובי זרוע אל האופק.
.
השאלה היא רק איפה האופק, ומה מסתתר מעבר לו עתידנים לא מעטים
מאוחדים באמונה שעיר-מדינה, או לפחות עיר-נסיכות, תהווה את
המוסד השלטוני העיקרי בעתיד. יכול להיות שבמקומות מסוימים
בעולם עדיין לא מרגישים זאת, אבל ייתכן שהמדינה, כפי שלמדנו להכיר
אותה, אותו מוסד שלטוני כמעט-כל-יכול, מתקרבת לסוף דרכה.
מיעוטים בכל העולם קמים ודורשים הכרה בזכותם להגדרה עצמית.
עמים ועמעמים שעד לפני שנים מעטות לא שמענו כלל את שמם,
קמים ואוחזים בנשק. למות או לכבוש לעצמם עצמאות. כמה עמעמים
כאלה יכולים למצוא את מקומם בעיר אחת, לא גדולה במיוחד.
.
עצמאות, בדלנות, אלה מלות המפתח לפוליטיקה החברתית של העתיד.
לא עוד פדרציות ענק הלוחצות על אזרחיהן במעין "חישוקים של אחדות".
במקומן יקומו איחודים רופפים יותר, לוחצים פחות, נוחים הרבה יותר.
ברית-המועצות הלכה לעולמה. יוגוסלוויה התרסקה לרסיסים. ארה"ב עושה
קולות של ספינה במשבר. אירופה המאוחדת משרטטת עקרונות חדשים למשמעות
האיחוד: איחוד רק במקום שבו יש יתרון לאיחוד: הפחתת מכסים, הקלת
הסדרי תנועה ממקום למקום. במילים אחרות, הגבולות נפרצים, מיטשטשים,
מאבדים את משמעותם כגורם שמגדיר זהות: עד כאן "אנחנו", מכאן והלאה
– "הם". המדינה מחפשת את עצמה, מחפשת דרך להמציא את עצמה מחדש.
אבל הערים נשארות ויישארו. הרי האנשים עדיין יהיו חייבים לחיות
במקום מסודר. הם יזדקקו לשירותים שונים, כמו אספקת מים, אנרגיה
לחימום ולבישול, תקשורת, ביוב, סילוק ומיחזור אשפה, חינוך, בידור ועוד.
המדינה אינה נחוצה להבטחת השירותים האלה. לכן היא תמות. העיר
היא הכוח המניע מאחורי השירותים האלה. לכן היא תעלה ותפרח.
.
עורו החיפאים
.
אינטרסים מקומיים כמו משיכת תיירות, עסקים והבטחת איכות של
שירותים שונים, יהפכו את תושבי העיר לקבוצת אינטרס אחת, טבעית,
הגיונית. העמים, לעומת זאת, כמו המדינות, ישקעו וילכו, יהפכו לדבר
מה הקשור לפולקלור, למסורת, משהו שאין לו נגיעה למציאות
החברתית-כלכלית, או הפוליטית. החיפאים, למשל, יהיו קודם כל חיפאים.
והם ינהלו מאבקים כלכליים, כדי למשוך את התיירים לעירם. לירושלמים,
לעומת זאת, יהיה כמובן, אינטרס הפוך. העובדה שהירושלמים והחיפאים,
שניהם יהודים, תיבלע אי-שם ברקע הכללי של המציאות, כמו העובדה
ששניהם בני-אדם.
.
האדם העירוני החדש ("הומו-פוליטיקוס"?) יהיה טיפוס מחושב עד
מאוד. הוא יאמץ לעצמו מנהגים שישפרו את חייו, וישיל מעליו, ללא
היסוס, את דפוסי ההתנהגות הישנים, שהוליכו את אביו וסבו למלחמות,
עוני ורעב. הטכנולוגיה המתקדמת והעובדה שיחידת השלטון הצטמצמה
לגודל מוחשי, עיר במקום מדינה, תאפשר לו לחזור ולהפעיל את הדמוקרטיה
בגירסתה המקורית.
.
שובה של הדמוקרטיה
.
מחשבי היד הסלולריים מאפשרים לכל תושב "להיות בקשר" עם השלטונות העירוניים,
ולהשתתף במלאכת ההיגוי. בכל רגע שבו עולה הצורך בהכרעה כלשהי, מוכרזת
הצבעה, הנתונים מוזרמים, האזרחים מביעים את דעתם, מצביעים, וממשיכים בשגרת
יומם. קל, פשוט, נוח, שקוף והוגן.
.
דמוקרטיה ישירה, אמיתית, תחליף את הדמוקרטיה הייצוגית המהווה קרקע פורייה
לצמיחת שחיתות. נבחרי הציבור, חברי מועצת העיר, יעלמו מהנוף העירוני.
לא יהיה בהם צורך, שכן כל התושבים בעלי זכות הבחירה יהוו מעין מועצת
עיר גדולה וזמינה.
.
יום המשפחה
.
לא רק המדינה תיחלש ותיעלם. גם המשפחה העתידית לא תהיה מה
שהייתה פעם, ואפילו לא מה שהיא היום. למעשה, המשפחה מתפרקת והולכת
לנגד עינינו ממש ברגעים אלה. המוסד החברתי החשוב הזה, משנה את
דמותו ללא הכר. אין זה אלא סופו של תהליך שהחל עוד בימי המהפכה התעשייתית
הראשונה. באותה עת חיו בני-האדם במשפחות גדולות, רב-דוריות,
שמנו כמה עשרות, ולפעמים יותר ממאה אנשים: דודים, גיסים, סבים, ילדים, וכו'.
המשפחה הגדולה כולה עבדה בחקלאות בצוותא, כיחידת ייצור כלכלית אחת.
הכורח הקיומי החזיק אותם יחד: קבוצות קטנות יותר לא יכלו לשרוד,
כיוון שלא יכלו לתפקד מבחינה כלכלית.
.
כאשר הפעילות הכלכלית עברה מהשדה לבית-החרושת, נוצרו מערכות
יחסים חדשות בתוך המשפחה, על רקע של חלוקת עבודה, ביחס לחלוקת
המשאבים. המשפחה הגדולה שוב לא היוותה יחידה כלכלית אחת. היא
גם לא הייתה ניידת, כדרישת המציאות החדשה, והיא נקרעה לכמה משפחות
גרעיניות.
.
המשפחה הגרעינית של המאה שעברה, המונה אם, אב וכמה ילדים, מותאמת
למציאות של המהפכה התעשייתית הראשונ, כמו שהמשפחה המורחבת
התאימה לחיים בעידן החקלאות. אלא שבינתיים התרחשה מהפכה תעשייתית
נוספת. תוצאותיה של המהפכה הזאת ניכרים היטב בספרי הרישום של
נישואין וגירושין בכל העולם. עובדה שכבר כיום רוב בני-האדם אינם
חיים במשפחות גרעיניות. העתיד, מתברר, שייך ליחידים. אנשים מבקשים להם
קריירות עצמאיות, הם רוצים להיות ניידים. והם יכולים להרשות זאת
לעצמם: הכלכלה החדשה, המבוססת על טכנולוגיה מתקדמת, מאפשרת
ליחידים לשרוד ואפילו להתקדם, מה שלא היה אפשרי לפני מאה שנה,
ובוודאי שלא לפני 300 שנה.
.
משלוש יוצאת אחת
.
אלווין טופלר (הגל השלישי), מספר על מחקר חברתי שנערך בשכונה
אחת בשיקאגו. שם נמצאו לא פחות מ-86 צירופים משפחתיים שונים:
אמא-סבתא, אמא-דודה, אמא-אב חורג, אמא והחבר שלה, ועוד. יותר
ויותר אנשים מעדיפים שלא להיות הורים. והמגמה הזאת תתרחב
ותלך בעתיד. גידול ילדים הוא מלאכה קשה, ואנשים רבים אינם מוכנים
להקריב את הקריירה שלהם, או את הנאותיהם, על מזבח גידולו וחינוכו
של דור העתיד. העתיד הוא עכשיו, יגידו אנשי העתיד – וינהגו בהתאם.
.
שינויים אלה במבני המשפחות, משנים את השירותים העירוניים שנדרשים
ונצרכים על-ידי התושבים. אבל חשוב מכך, הם מחזקים ומעמיקים את הקשר, שלא
לומר הברית, בין האדם לעיר. אנשים, בסופו של דבר, רוצים להיות חלק ממשהו
"יותר גדול". משהו שהוא מוסד חברתי-כלכלי-פוליטי חדש. במילים אחרות:
עיר-מדינה-משפחה. זה המוסד האחד והיחיד שיקרין וישפיע וישלוט
באורחות חייו של האדם בעתיד המתהווה.
.