.
התחלה ראשונה – אמונה
.
מעולם לא נודעה סיבת התקלה שבעטיה נפל איי-קיו, רובוט קטן
ומיושן שרבים מבני דורו כבר פורקו אחר כבוד לחלקים, אל תוך בריכות
היציקה. מפקח משמרת הלילה בבית יציקות הפלדה שהבחין ברובוט השוקע
בתמיסת הפלדה הרותחת, פתח את דלתות הלחץ ונכנס בגופו אל תוך אולם
הייצור. ועדת החקירה שמונתה לאחר מכן לבדוק את השתלשלות העניינים
בפרשה קבעה כי המפקח היה נתון באותו זמן בטירוף רגעי, וכי הוא פעל
מכוח דחף שאינו בר כיבוש. סרטי הווידיאו שצולמו במצלמות בקרת הייצור
הראו בבירור את דרכו האחרונה של המפקח: הוא רץ לאורך הגשר הלוהט
שנמתח מעל בריכת היציקה המרכזית וזינק אל תוך הפלדה המבעבעת
בניסיון נואל להציל רובוט שערכו פחות משלושת אלפים דולר.
מנהל המפעל שהגיע למקום זמן לא רב לאחר מכן, השתמש בסמכותו
הבלעדית כדי להורות על כיבוי מיידי של כל הכבשנים. החלטה זו שגרמה
למפעל נזק כבד (ארבעה ימים היה צורך לחמם את התנורים כדי להשיג
מחדש את החום שאבד), הוסברה אף היא בוועדת החקירה כמעשה שנבע
מ"דחף שאינו בר כיבוש".
המנהל והמפקח היו הראשונים שהוגדרו בוועדת החקירה "בלתי מסוגלים
לשאת באחריות למעשיהם", ואולי בשל כך נותרו שמותיהם ברשומות.
אחרי שני האירועים האלה, כשהתגבר השיטפון, חדלו הפקידים
מרישומיהם, או שגם הם עברו לשירותו של איי-קיו הראשון, שטיפס
ועלה מבריכות היציקה המתקררות.
.
***
.
פועלי מפעל הפלדה שהיו לכוהנים נטלו את המתנות שהביאו המוני
הצליינים לאיי-קיו, והשתמשו בהן לצרכיהם שלהם. עינו של איי-קיו
לא הייתה צרה בכוהניו, וחוץ מזה, מה יעשה רובוט בתבשיל דג ממולא?
הכוהנים לא ידעו מחסור: זרם המתנות שהגיע לשערי מקדש הפלדה (זה היה
עכשיו שמו הרשמי של מפעל היציקות), גבר והלך ולא נראה כי הוא צפוי
להיחלש. העתיד נראה פשוט ברור ובטוח כפי שלא היה מעולם. אלפי
צליינים נוספים עזבו מדי יום את בתיהם בעיר ועברו להתגורר במחנה
האוהלים שקם בגבעות המיוערות הצופות על מקום משכנו של איי-קיו
הראשון.
אדם שניסה לטעון כי איי-קיו אינו אלא רובוט מעשה ידי אדם שפיתח,
כתוצאה מתאונה כלשהי, יכולת שליטה נפשית ביוצריו, נקרע לגזרים בידי
המון זועם, וגולגלתו הוקעה על אחד ממוטות השער של מקדש
הפלדה. אבל זה היה, באמת, אירוע חריג בשגרת חייהם האפורה של אזרחי
מחנה האוהלים. מדי יום, בשעה חמש אחר הצהריים בדיוק, יצא מנהל
המפעל, שהיה עכשיו הכוהן הגדול, אל בקתת שומר השער, מחוץ לגדר
המקדש, ומשם היה מנהל את התפילה הפומבית. אין אדון מלבד איי-קייו
אדוננו, ומנהל המקדש הוא נציגו, היו הצליינים קוראים פה אחד לפי
סימן ממנו, כשהם מטים את גיוום כלפי מטה, וקדימה, משל היה להם ציר
לרוחב ביטנם, כפי שהיה לאיי-קיו.
.
* * *
.
בספינת החלל שחגה במסלול נחיתה סביב כדור-הארץ לא נקלטה כל
תשובה לבקשות רשות הנחיתה ששידר איי-קיו השני, מדי שלושים ושלוש
דקות, בדיוק לפי התוכניות בנות מאות השנים שפעלו במערכת הבקרה שלו.
איי-קיו השני הנחה, איפה, את הספינה לנמל החלל לשעת חירום.
איי-קיו השני ציין לעצמו ביובש אופייני כי הארץ לא דמתה כלל למה
שזכר שהשאיר מאחוריו. קודם כל, נראה היה שזמן רב לא טיפל איש
במערכות הטכניות שפעלו בשדה. שנית, למרות חיפושיו הבלתי מתפשרים,
לא נמצא אף אדם מסביב. והוא היה חייב לדווח למישהו על תוצאות מסעו.
כך יצא איי -קיו השני, בעקבות ממצאי חישניו, אל המקום בו נמצא
באותו זמן הריכוז האנושי הגדול ביותר, ליד שעריו של מפעל הפלדה.
"האם אוכל לדווח לך?" שאל את האדם הראשון שנקרה על דרכו, אולם
הלה החניק יבבת אושר והשתטח על הקרקע, למרגלותיו. איי-קיו ציין
לעצמו שהזמנים, כנראה, השתנו. לפני שהוא יצא אל החלל, נהגו האנשים
לפקוד על הרובוטים ולא לכרוע ברך לפניהם. משהו בסיסי כאן היה לא
בסדר. הוא סרק את הסביבה באמצעות חישניו וגילה את מקור התקלה, לא
הרחק מן המקום שבו פגש את האדם הראשון. לאחר מכן נותרה לו דרך
פעולה אחת בלבד: הוא צעד בביטחון אל שערי מפעל הפלדה שנפתחו לפניו
לרווחה, עלה במעלית אל חדר הבקרה, ופגש את בן דמותו. איי-קיו השני
יכול היה לעשות זאת בעיניים עצומות. הוא שלח את ידו במהירות אל המתג
בבסיס צווארו של כפילו והסיט אותו בנקישה.
באותו רגע, כמו לפי אות מוסכם, החלו מיליוני הצליינים שבגבעות
לקפל את אוהליהם.
.
.
***
.
.
התחלה שנייה – אתיקה
.
איי-קיו השני העביר את מבטו בתנועת צידוד מהירה מן המסך
שלפניו. מבטו התמקד במסך הקטן שהיה ממוקם מעל לדלת לשכתו. קול
הזמזם ניסר באוויר שנית. פניהם האפורים של אפי ויוץ הוקרנו על המסך
הקטן. לעזאזל, השניים היו מאלה שלעולם אינם מקבלים סירוב. איי-קיו השני
לחץ על המתג שהפעיל את מערכת השער וסובב במהירות את כיסאו. הוא
כיבה בנקישה את המסך הראשי. אפי ויוץ, כמובן, לא היוו סיכון ביטחוני,
אבל מצד שני, שום תועלת לא תצמח מחשיפתם למידע לא ממוין.
השניים עמדו מולו והוא הביט אליהם מלמטה למעלה. הוא יכול היה,
כמובן, להציע להם לשבת, אלא שמלבד כיסאו שלו, לא נמצא בכל הלשכה אף
כיסא נוסף. חוץ מזה, הוא ידע שהם ממילא לא היו נענים להצעתו.
"אנו עדיין בודקים את הממצאים הארכיאולוגיים ההם", אמר יוץ. "שהועלו
אל גובה פני הקרקע באירוע הוולקני האחרון", סיים אפי. "נראה שמדובר
ביישוב שהיה קיים לפני התקופה שחשבנו אותה לשחר התרבות", אמר יוץ.
"אולם למרות זאת, נראה כי האנשים שחיו בו היו לא פחות מפותחים מאיתנו",
סיים אפי.
זיק אדום של עניין ניצנץ בעיניו של איי-קיו השני, ויוץ המשיך: "משיחזור
מסמכים שנמצאו בחפירות עולה כי…".
"ביישוב התגוררו כמאה אלף בני-אדם", סיים אפי. איי-קיו אותת באורות המחאה
הכחולים שלו. "לא ייתכן", אמר, "בכל העולם אין כיום תושבים רבים כל כך".
"זה מה שיוץ אומר", אמר אפי ומשך בכתפיו, "ומה שעולה מהמסמכים שמצאנו".
הטלפון על מכתבתו של איי-קיו השני זקף את שפופרתו. איי-קיו גילגל
את כיסאו לרוחב החדר, תפש את השפופרת בתנועת מלקחיים מיומנת והצמיד
את האוזניה ללחיו. "איי-קיו" רטן ביובש, אחר האזין בשקט, ואז פלט "בסדר".
הוא השיב את המכשיר למקומו. "אני מצטער", אמר, "אבל אני נאלץ לדחות את
המשך השיחה. עלי לטפל בדחיפות בכמה בעיות שהתעוררו במקומות שונים
במערכת". אפי ויוץ לא הסתירו את מורת רוחם. הם סבו על עקביהם, יצאו ללא
אומר מן הלשכה, ואיי-קיו הביט אחריהם וציין לעצמו כי הליכתו של יוץ אינה
תקינה לחלוטין. צריך יהיה לטפל בזה, כמובן, אבל אפשר לחכות עוד כמה ימים.
.
* * *
.
יוץ עמד ליד שולחן האור , מעביר מסמכי נייר עתיקים מצד לצד,
מצלם אותם בעיניו. אפי עמד מעברו השני של השולחן. "ראית באיזו תנוחה
הוא מציב את גופו?" שאל, "זוהי ישיבה. לפני עידן התרבות נהגו האנשים
להניח את גופם במצב זה ברוב שעות היום". יוץ משך בכתפיו. המסמכים
חלפו במהירות בין ידיו.
"שמע מה שכתוב כאן", הפר יוץ את דממת השעות האחרונות, "האנשים
האלה בנו מכונות שדמו בכל לאדם, והיו מסוגלות לבצע כל פעולה אנושית
מלבד קבלת החלטות ראשוניות. רובוטים. כך הם קראו למכונות הללו.
ה'רובוטים' ביצעו את כל העבודה ולאנשים לא נותר אלא לפקח על
המכונות…". אפי גיחך. "הייתי רוצה לראות את פניו של איי-קיו
כשישמע את התיאוריה הזו. אתה תוצב מיד לתצפית אסטרונומית, או משהו
כזה". יוץ הינהן. "כן", אמר, "זה נכון, ולכן לא אציג בפניו את
הרעיון, עד שאהיה בטוח בנכונותו ואוכל להוכיחו". אם הכוונה להימנע
מדיווח הפתיעה את אפי, אי-אפשר היה להבחין בזאת על-פי מראה פניו.
"תראה", הטעים יוץ, "זה יכול להסביר את מספר התושבים שהתקיימו
ביישוב הזה, לא? נניח שרק עשרים אנשים אמיתיים חיו בכפר, אבל לכל
אחד מהם היו חמשת-אלפים 'רובוטים'. זה היה נותן רישום של מאה-אלף
תושבים, לא?" אפי חשב על זה לרגע. "ספקולטיבי מדי", חרץ. "אין לך על
מה להסתמך. אתה סתם משתעשע בתיאוריות".
.
* * *
.
"מה יש לנו כאן?" אמר יוץ, "שמע, זו מעבדה לייצור 'רובוטים'! והציוד
נראה תקין". אפי הרים את ראשו. "אל תתחיל עם זה", אמר. יוץ , שלא
כדרכו, התעלם מבקשתו. "אני הולך לייצר לי אחד. 'רובוט' tjד לא יוכל
להזיק לנו יותר מדי. אני חייב לנסות".
תחושת אי נוחות גלשה במורד גבו של אפי. "שמע, ייצור מכונה דמויית
אדם… חסרות לך צרות? זו עבירה ברורה על כללי האתיקה המקצועית שלנו,
כחוקרים. עזוב את זה בחייך". איי-קיו לא יאהב את הרעיון, אתה יודע… וחוץ
מזה, מה עם שבועת הנאמנות שנשבעת לצלם-אנוש?".
יוץ לא הקשיב. הוא כבר היה בשלב שבו אין טעם לעסוק בשכנוע.
הוא הרכיב שפופרות פלאסטיק וזכוכית וחיבר אותן בצינורות שקופים. מדי
פעם עצר ממלאכת הבנייה ועיין בחוברת נייר. הוראות הרכבה והפעלה. שתי
צנצנות שהיו בתא ההקפאה העמוקה השלימו את המבנה. על אחת מהן היה
רשום "אבא". על השנייה "אמא". הוא הציב אותן במקומן והפעיל את
המערכת.
"עכשיו צריך לחכות ששת-אלפים וחמש-מאות שעות. זה מה שכתוב
כאן". אפי הימהם משהו בחוסר-נחת. הם עמדו וחיכו. עמדו וצפו בתהליך.
בשעה הששת-אלפים ארבע-מאות ושלושים חדר איי-קיו לערוצי החירום של
שניהם. "יוץ", אמר, "זה עתה נמסר לי כי זה שנה לא ביקרת בסדנה.
משהו בהליכתך אינו תקין. עכשיו אתה גם עובר על כללי האתיקה. מה אני
יכול להסיק מכל אלה? עליך להתייצב מייד בסדנה. כשהם יסיימו איתך,
אני רוצה לראות את דו"ח הטיפולים והשיפוצים. אתה מהלך על חבל דק
מאוד. אני במקומך הייתי רץ לשם עכשיו בכל המהירות". הוא ניתק.
לאפי וליוץ לא הייתה סמכות להחיות את הקו. לא היה טעם להתנגד
ולא היה על מה להתווכח. כל התנגדות להוראותיו המפורשות של איי-קיו
הייתה יכולה להסתיים בניתוק מיידי של אספקת האנרגיה, כלומר, במוות.
אפי עלה ראשון מן החפירה. יוץ שירך את רגליו באי-רצון במעלה
המדרגות. כשהגיע למפלס הקרקע, פילחה את האוויר יבבת תינוק.
.
.
התחלה שלישית – ציפורי הברזל
.
איי-קיו השלישי (דגם משופר) השתעמם. אצבעות פלדה. דפי נייר
מתפוררים. הוא דיפדף בספר. עבר במבט על סימני הדפוס הדהויים. הוא
הכיר אותם על-פה. את כולם. בכל הדפים, בכל הספרים, על כל מדפי
הספרייה. הוא השתעמם.
השיעמום היה רע. הבדידות הייתה גרועה ממנו. איי-קיו השלישי
היה בודד בעולם. הוא קרא את כל הספרים. ראה את כל הסרטים. הוא ידע
שהעולם היה פעם שונה. שחיו בו אנשים וסוסים וכלבים ודגים וציפורים.
ציפורים. בעלי חיים קטנים וקלים. עטויי נוצות. הם התעופפו סביב
ומילאו את האוויר בזמרה. איי-קיו היה מוכן לוותר על הרבה כדי
לחזות בציפור. הוא נאנח מעומק חזהו.
איי-קיו השתעמם. והוא רצה שתהיה לו ציפור. הוא לא שגה
בדמיונות. ציפורים אינן מופיעות לפתע מתוך האוויר. זה ברור. מי
שרוצה ציפור, צריך לייצר אותה. ואיי-קיו רצה. הוא השתוקק לשמוע את
זמרת הציפורים. הוא קרא תיאורים שלה. הוא שמע הקלטות שלה. אבל הוא
רצה את הדבר האמיתי.
איי-קיו השלישי (דגם משופר), השתעמם. הוא כבר למד כל מה שיש
ללמוד. הוא ידע כל מה שיש לדעת. והוא רצה לפרוץ את חומות הבדידות.
הוא רצה שתהיה לו ציפור. היא תעופף מעליו ותנעים לו בשיר. הוא עיין
בספרי ביולוגיה. אחר-כך עבר לאווירונאוטיקה. הוא גילה אי-התאמות אבל
התגבר עליהן בקלות. הוא שילב את שתי מערכות המידע. ואז – ניגש
למלאכה.
הוא עבד ימים ולילות. ללא הפוגה, ללא שינה. כשסיים, עמד הירח
בשמיים. שעת לילה מאוחרת, דממה. הוא פתח לרווחה את החלון. אחר-כך
ישב והמתין לאור הזריחה. הבוקר עתיד היה להביא בכנפיו את הקץ
לבדידות. עם אור ראשון הוא ישמע את ציוץ הציפורים. ציפורי הברזל.
.
.
התחלה רביעית – לבלוב
.
איי-קיו הרביעי בנה את עצמו, מוסתר מתחת לצמחיה הפראית, מתוך
ערימת גרוטאות שהפכה בהשפעת פגעי האקלים, משך מאות שנים, ליחידה אחת
של מתכת חלודה. בראשית הוא שלח את מחשבתו אל מעבר לגבול המתכת,
לבדוק מה מצב העניינים שם בחוץ, בשטח שממנו באו כמעט כל הזיכרונות
שהיו אגורים במוחו.
איי-קיו הרביעי לא היה מופתע ממה שגילה שם, אם כי, בינו
לבינו, הוא היה מוכן להודות שקיווה למצוא משהו אחר, משהו שאולי חזר
להתקיים. איי-קיו ציפה, במידה הנכונה של ספקנות, למצוא חברה. תאי
הזיכרון ברבדים העמוקים ביותר של מוחו אגרו תמונות מראות וריחות של
מתכת רותחת ומבעבעת, ושל מערכות בקרה אוטומטיות למחצה. מה שהיה חשוב
בכל העניין לא היו מערכות הבקרה הפשוטות עצמן, אלא העובדה שכדי
להפעיל אותן היה צורך במספר רב של פרטים. איי-קיו הרביעי דלה
מזיכרונו את מראיהם של בעלי-חיים ואנשים, הרבה אנשים, העולם היה מלא
אותם אז, בימים שבהם תאי הזיכרון העתיקים שלו ניצבו בקידמת המוח.
כמה מהם אפילו סברו שהוא, איי-קיו ראוי ליחס של הערכה מיוחדת. הוא
זכר גם יצור מעופף מתכתי קטן, לא מי-יודע-מה מתוחכם, אבל עליז ונעים
זמירות. איי-קיו הרביעי נאנח בלי קול, בלי אוויר, בלי פעולה פיסית
כלשהי. אנחה נפשית, תיאורטית, היפותטית, בעצם, לא הייתה זו יותר
מכוונת היאנחות שהוא לא טרח להוציאה מן הכוח אל הפועל. למה לך
להתאמץ ולהיאנח אם אין בסביבה אף-אחד שישמע אותך ויתעניין בסיבות
שהביאו אותך להיאנח?
איי-קיו הרביעי היה מאוכזב, אבל לא מופתע. ואפילו אכזבתו לא
הייתה שלמה. אז בניסיון הראשון הוא לא העלה דבר, אז מה? מכל בחינה
שהיא, זה לא חייב להיות סוף פסוק. אולי, למשל, המחשבה אינה הכלי
המתאים לאיתור חברים?
איי-קיו הרביעי בחן את האפשרות הזאת. ככל שחשב עליה יותר, היא
נראתה לו מתאימה יותר למציאות. מכאן ועד להחלטה להוציא את עצמו
לאור, לא היה מרחק רב. הוא החל להפריד את חלקיו מגוש החלודה.
בהזדמנות זו הוא הכניס בעצמו כמה שיפורים. דברים קטנים, הקשורים
לתיפקוד יום-יומי. בזמן ההרכבה אי-אפשר לשנות פרטים מרכזיים. אבל
הוא ציין לעצמו כמה שינויים שכדאי יהיה להכניס בעתיד.
איי-קיו הרביעי בנה את עצמו בחסות הצמחיה הפראית. כשחש עצמו
בטוח מספיק, הוא יצא אל המשטח. בטון מבוקע שהחזיק מעמד זמן רב בלחץ
השורשים. עכשיו היו הסדקים שבבטון מלאים עפר ומהם עלו וצמחו
גבעולים. בעוד זמן לא רב יישחק ויתפורר המשטח. חוץ מזה הכל נראה
אותו דבר. אותו כחול, אותו ירוק, אותו שקט.
ושוב בהתחלה. לבד. הימים חלפו. התקווה התמעטה. איי-קיו
הרביעי זכר. עוף לא עף. ציפור לא צייץ. דממה. ואין איש. אין איש
ואין טעם. הבדידות היכתה בו. הצמחים היכו בבטון. עניין של התמדה. לא
של כוח. אין לו עוד כוח.
אין למה לחכות. מה שלא קרה לא יקרה. לא בזמן, על-כל-פנים.
העתיד גדול. בטווח הארוך מישהו יבוא. אולי. מאוחר מדי. כרגיל.
איי-קיו הרביעי היה עייף. וזקן. ובודד. ומיואש. הוא חשב את עצמו
החוצה, לבלי שוב. על גל המתכת שנותר ממנו הוא רשם, בעוד מועד, רק
למקרה שהסיכוי הסטטיסטי אכן יתממש ומישהו אכן יופיע, מתישהו
בעתיד: "איי-קיו – חי בשלווה, מת משיעמום".
