בלילה אחד בשנת 1650, כיוון האסטרונום האיטלקי ז'אן בטיסט
ריקיולי, את הטלסקופ שלו לעבר "הדובה הגדולה". ה"דובה" הייתה כבר
באותה עת ידועה ומפורסמת מאוד, אבל הטלסקופ היה מתקן חדש למדי, בן
כ-40 שנה בלבד. ריקיולי עבר על כוכבי ה"דובה" אחד לאחד, ועצר על
הכוכב הקרוי "מיזהר". מבעד לטלסקופ, נראה היה לו שבמקום כוכב אחד,
כצפוי, הוא מבחין בזוג כוכבים צמודים (הביטוי "כוכב" בהקשר הזה,
משמעו שמש. כלומר, גוף המפיק אנרגיה בכוחות עצמו. לדוגמה, השמש
שלנו, סול, היא כוכב בעוד כדור-הארץ אינו כוכב, אלא כוכב-לכת).
ארבע שנים אחרי ריקיולי, ב-1664, גילה החוקר האנגלי רוברט הוק,
"זוג שמימי" נוסף, בכוכב גאמה בקבוצת מזל טלה. מאז התגלו זוגות כאלה
כמעט בכל מקום. למעשה, כיום כבר ברור שזוגות של כוכבים, או "כוכבים
כפולים" כפי שקרא להם האסטרונום האנגלי סר ויליאם הרשל, הם הרוב בין
כוכבי השמים.
העובדה שהכוכבים "מעדיפים" להתארגן בזוגות, נראית כיום מהותית
לתהליכי ההתפתחות, ולעצם קיומם של הכוכבים. הדרך שבה מערכת היחסים
הזוגית משפיעה על מחזור חייהם של הכוכבים, היא אחת מהשאלות המחקריות
החמות ביותר באסטרונומיה בשנים האחרונות.
"כוכב כפול" מוגדר כמערכת שבה שני כוכבים בני-זוג, נעים
ומקיפים את מרכז הכובד המשותף של שניהם (בנוסף לתנועת הסחרור
העצמאית של כל כוכב סביב צירו). בהשאלה אפשר לומר שכל אחד מהם
"מתייחס", "מתחשב" ו"מתאים את עצמו" לקיומו ולתנועותיו של בן
זוגו. ממש כמו הזוגות ב"רוקדים עם כוכבים.
מהירות התנועה סביב המרכז המשותף של המערכת, תלויה, כמובן,
במאסתם של בני הזוג ובמרחק ביניהם. ככל שבני הזוג רחוקים יותר זה
מזה, יידרש להם יותר זמן כדי להשלים היקף מלא, ולחזור למצב ולמיקום
שבהם החלה המדידה. רוב הזוגות הידועים קרובים מאוד זה לזה כך שזמן
המחזור שלהם נמדד בימים אחדים, ואפילו בשעות ובדקות. אבל, יש זוגות
ש"מעדיפים מערכת יחסים" קרירה ומרוחקת יותר. באלה נמדדו זמני מחזור
ארוכים, עד כדי מאות ואף אלפי שנים.
העובדה הזאת העלתה השערות בדבר קיומו של כוכב בן-זוג לשמש
שלנו. ייתכן, אומרת ההשערה, שגם השמש שלנו, "סול", היא רק "חצי
מזוג", אלא שהכוכב בן-הזוג שלה "שומר ממנה מרחק". ייתכן גם שמסלולו
מתקרב ומתרחק מהשמש חליפות, כך שאחת לכמה מיליוני שנים הוא חוזר
ומגיע לקרבתה.
האפשרות ההיפותטית הזאת אומצה על-ידי הפיסיקאי לואיס אלווארז
ובנו הגיאולוג, וולטר אלווארז, שהעלו את ההשערה בדבר אסטרואיד ענק
שפגע בכדור-הארץ לפני כ-65 מיליון שנים וגרם בין היתר להכחדת הדינוזאורים
ומינים נוספים של בעלי-חיים. על-פי התיאוריה שלהם, "מתקפות
אסטרואידים" על כדור-הארץ מתרחשות מדי כמה מיליוני שנים, באופן
מחזורי, מה שגורם מעין מחזוריות איומה ובלתי נמנעת של תקופות
הכחדה (לקיומה של מחזוריות מסוימת כזאת, נמצאו מספר חיזוקים).
לפי וולטר ולואיס אלווארז, ייתכן שכוח כבידתו של בן-הזוג
המתקרב אל השמש, משפיע על מאזן הכבידה הכללי במערכת השמש וגורם
לשביטים ולאסטרואידים לנוע לכיוון אזוריה הפנימיים יותר של המערכת,
דבר שמגדיל מאוד את הסיכוי (או הסיכון) לפגיעתם של גופים מסוג זה
בכוכבי-לכת פנימיים כמו כדור-הארץ.
התסריט הזה הביא לכינויו של בן-הזוג ההיפותטי של השמש, בשם
"נמסיס", כשמה של אלת הגמול, הנקם והשילם במיתולוגיה היוונית.
נמסיס, על-פי המיתולוגיה, הקפידה על כך שאיש בעולם לא יהיה יותר
מדי מאושר. מי שהשיג (בניגוד לחוק האלים) יותר מדי אושר, באה נמסיס
והפכה את קערתו על-פיה. וזה אולי מה שעושה נמסיס האסטרונומי. בכל
פעם שמין מסוים של בעלי-חיים משתלט על כדור-הארץ, בא "כוכב יום
הדין", מוריד עליו את המסך, ומאפשר למינים אחרים של בעלי-חיים
להתפתח ולהשיג לעצמם מעמד של שליטה בעולם, עד לעידן ההכחדה הבא,
וחוזר חלילה.
איש אינו יודע אם נמסיס הוא חלק מהמציאות, או משל שלא היה. אבל
זה, כמובן, לא הפריע לסופר המדע הבדיוני אייזיק אסימוב, לשאול
שאלות נוספות, כמו: "ומה אם לנמסיס, כמו לשמש שלנו, יש מערכת של
כוכבי-לכת החגים סביבו?". במקרה כזה, אמר אסימוב בספרו "נמסיס",
ייתכן שבני-האדם יוכלו להימלט מההכחדה הצפוייה להם בכדור-הארץ, אם
רק ישכילו "לקפוץ על גבו של הנמר", כלומר, אם ידלגו בזמן אל אחד
מכוכבי-הלכת של נמסיס עצמו.
מי שיעשו זאת, רומז אסימוב, יצאו עם "נמסיס" למסע של מיליוני
שנים במרחבי היקום. אבל משיושלם המעגל, כשיגיע מועד פגישתם המחודשת
של השמש עם בן זוגה, המהגרים האלה, (כלומר, צאצאיהם), יחזרו לקרבתו של
עולם הבית העתיק שלהם, ויוכלו לצפות במסכת נוספת של חורבן שתרד על
ציוויליזציה כדור-ארצית חדשה כלשהי.
