כל האנשים הם בני-תמותה, כתבה סימון דה-בובואר, וקבעה כי
האלמוות, אותו חלום אנושי אוניברסלי, אינו אלא אילוזיה שלא תתממש
לעולם. ובכל זאת, התקווה והאמונה בחיי נצח מלווה אותנו מאז שגורש
האדם הראשון מגן-עדן ועד היום. המצרים הקדמונים חנטו את מלכיהם
המתים והטמינו את גופותיהם בפירמידות, שם הם היו אמורים להמתין עד
שיגיע הרגע הנכון לשוב ולהתעורר לחיים. בקצה השני של העולם, דיברו
האינדיאנים על "שדות הציד הנצחיים". שלוש הדתות המונותיאיסטיות
הגדולות, היהדות, הנצרות והאיסלאם, מבטיחות למאמיניהן חיי נצח
ב"עולם הבא", ואילו ל"כופרים" הן מבטיחות גיהנום (שגם הוא סוג של
קיום נצחי, אם כי פחות מענג). הנביא יחזקאל נשא את "חזון העצמות
היבשות" (יחזקאל ל"ז). ההינדים מאמינים בקיום נצחי של הנפש, למרות
הכליה הפיסית הצפויה לגוף. במלים אחרות, הם מאמינים בגלגול נשמות
מגוף לגוף. האמונה בחיי נצח שלאחר המוות מאחדת את המין האנושי, בכל
העולם ובכל הזמנים. נראה כי המניע החזק ביותר לאמונה הזאת הוא הפחד
מהלא ידוע. סינים ויהודים, נורווגים ואפריקאים, הנבדלים זה מזה במראה,
בתרבות ובהשקפת העולם, חשים את אותה אימה קמאית, את אותו "פחד
מוות" למראה אדם גוסס. כאמצעי הגנה הם מאמינים בקיומם של חיי נצח
לאחר המוות, אלא שהעובדה שאיש עדיין לא חזר מ"שם", מעיבה לפחות
במשהו על האמונה הזאת. ומה אם בכל זאת אין שום דבר מעבר למסך השחור
של המוות? האם לא יותר בטוח וכדאי לנסות ולהגיע לחיי נצח לפני
המוות?
כמו בהרבה מקרים אחרים, גם כאן מתחלף הפחד בתוקפנות. אם המוות
כל-כך מפחיד אותנו, בואו נכריז עליו מלחמה ונחסל אותו. וכך, מיליוני
בני-אדם, בכל העולם, עוסקים במחקרים שתכליתם האטת תהליכי ההזדקנות
והארכת תוחלת החיים האנושית.
.
הרבה מיתות קטנות
.
אפשר לראות את מערכת החיים כמעין תוכנה. היא עולה, רצה, מתפתחת
ומסתימת, בזמן מתוכנת מראש. התוכנה הזאת אצורה במולקולות הדי-אן-אי
המכילות את הצופן הגנטי שלנו, בחלק הקובע את התכונות הבסיסיות ביותר
של המין האנושי. לא מדובר כאן בתכונה פרטית של אדם מסוים, אלא במאפיין
של המין כולו. השקפה אחרת אומרת שמערכת ביולוגית הפועלת על בסיס כימי,
פשוט מתקלקלת לאחר שהיא פועלת זמן רב. פעילותם של התאים פוחתת והולכת
עם חלוף הזמן.
מבחינה כימית, אחד מגדולי הגורמים להזדקנות ולמוות, הוא
החמצן, שרבים רואים בו מעין "סם חיים". החמצן מגיע לתאים ויוצר בהם
אנרגיה, ביעילות רבה. אבל, באותו זמן הוא גם מייצר רדיקלים חופשיים,
המחמצנים חומרים שונים בתא. חלק מתוצרי הפעילות הזאת מופרשים מהגוף
וחלקם נשארים בתא ומפורקים על-ידי חלקיקים תוך-תאיים הקרויים
ליסוסומים. הבעיה היא, שעם הזמן, הליסוסומים האלה נהרסים ומפסיקים
לתפקד, ואז, תוצרי החימצון, מצטברים בתא, משתקים אותו ומביאים
למותו. באיברים מסוימים, התא המת מוחלף על-ידי תאים חדשים שנוצרים
במקומו, אבל ברקמות המורכבות מתאים שאינם מתחלפים, כמו תאי עצב
ותאי שריר, אין תחליף לתאים המתים. עובדה היא שמגיל 30 ועד לגיל 90
יורד משקל שרירינו ומשקל מוחנו פוחת. שתי התופעות האלה וההפחתה
הטבעית בפעילותם של התאים, גורמות עם הזמן הפחתה ניכרת בכושרנו
הגופני וביכולתנו השכלית. מותם של תאים רבים יכול לגרום נזק בלתי
הפיך, או מחלה, שכתוצאה ממנה הגוף כולו עלול למות.
אפשר לומר, אם כן, שהמוות מורכב מהרבה מיתות קטנות, שכאשר
הן מתרבות מעבר לכמות מסוימת, הגוף כולו מת. השאלה היא, האם יהיה
בכוחנו למנוע את המיתות הקטנות הרבות האלה. אם נצליח לעשות זאת,
אפשר שנזכה גם בניצחון על המוות הגדול. לכאורה, קל יותר לטפל בדבר
מה קטן. אנחנו יכולים, למשל, להחליף איברים פגועים באיברים טבעיים
או מלאכותיים.
סקר של המכון לחברה, אתיקה ומדעי החיים בניו-יורק, העלה כי מדי
שנה מתים בארה"ב בלבד כמיליון בני-אדם כתוצאה מיציאתו מכלל שימוש של
איבר בודד. יכולנו למנוע את רוב מקרי המוות הללו באמצעות השתלות.
כבר כיום חיים בינינו אנשים שלב זר פועם בחזותיהם, הם נושמים אוויר
באמצעות ריאות מושתלות, מנקזים רעלים באמצעות כליות מושתלות ורואים
באמצעות קרניות ועדשות מושתלות. הקשיים בחזית המאבק הזאת נובעים
ממיעוט התורמים ומהתנגדותו של הגוף לאיבר הזר הנשתל בו.
.
בורסות של איברים להשתלה
.
מיעוט התורמים כבר יצר במקומות שונים בעולם מעין "בורסות"
למסחר באיברים להשתלה. ב"בורסות" האלה פועלים חוקי ההיצע והביקוש
כמו בכל הבורסות האחרות. כך למשל, מחירה של כליה בהודו ירד באחרונה
מ-4,000 דולר ל-2,000 דולר בלבד, בשל ריבוי מוכרים. סופר
המדע-הבדיוני, לארי ניבן, מתאר עולם שבו שוק האיברים להשתלה נחשב
לתחום פעילותה הבלעדי של הממשלה, אבל בשטח פועלים סוחרי איברים לא
חוקיים ("אבריינים") העוסקים בציד אדם ברחובות הערים, ולאחר מכן,
הם פשוט מוכרים לעשירים את אבריהם של העניים.
ייתכן שהפתרון לדילמות המוסריות וגם לקשיים הטכניים הכרוכים
בהשתלות, יושג בקרוב הודות לשיטות השתלה מקדמות שמפותחות במקומות
שונים בעולם, המבוססות על השתלה של חלקי איברים, או רקמות עובריות,
ובהן גם רקמות עובריות של בעלי-חיים שונים.
במקביל נעשים צעדים משמעותיים לקראת פיתוח של איברים מלאכותיים.
מעיים סינתטיים המבצעים את פעולת העיכול באותה יעילות
כמו המעיים הטבעיים, כבר הושתלו בהצלחה בכמה בני-אדם. גם לב מלאכותי
כבר הושתל בהצלחה בכמה מקרים. מסתמים וקוצבי לב מלאכותיים מושתלים
בהצלחה בלבותיהם של חולי לב זה כבר. מפרקים פלסטיים מושתלים דרך שגרה
בגופם של נפגעי תאונות, והם מחליפים בהצלחה מפרקי ירך וברכיים פגועות.
אפילו תחליף מלאכותי לדם האנושי רשום ברשימת המטרות של מאריכי החיים.
מדובר בתמיסה שתוכל להחליף – זמנית – את כל סוגי הדם. כלומר, כאשר מתקיים
מחסור במנות דם (למשל בשעת מלחמה), יוכל החומר הזה להעניק למערכת הרפואית
– ולפצועים – ארכה מסוימת, עד להשגת מנות הדם הדרושות.
.
האדם הביוני
.
ד"ר פול סיגל, מהמחלקה לפיסיולוגיה באוניברסיטת ברקלי, אומר כי
שכלול ההשתלות (של איברים טבעיים ומלאכותיים כאחד), מוליך אותנו
לעבר מציאות של אדם ביוני, שבה גופנו כולו יוחלף באיברים חדשים,
בעוד תודעתנו ואישיותנו עדיין מתקיימת (המוח הוא האיבר היחיד שלא
יוחלף ולא יושתל, מחמת מורכבותו הרבה). ואם כך, האם מוח שיתקיים
מחוץ לגוף (אם נצליח לקיימו במצב זה), יכול להיחשב אדם? אילו זכויות
יהיו ל"אדם" כזה? אילו חובות יחולו עליו?
התפיסה הרווחת בעניין זה אומרת שמוח החי מחוץ לגוף אינו יכול להיחשב
אדם. אם נחזור לאנלוגיה מעולם המחשבים, נוכל לומר שהמוח הוא יחידת
עיבוד הנתונים ואילו כל שאר האיברים הם הציוד ההיקפי. מוח מחוץ לגוף,
יהיה מערכת המורכבת מיחידת עיבוד נתונים בלבד, ללא ציוד היקפי, ומערכת
כזאת אין לה שום יישום, היא אינה יכולה לפעול. האדם חי כאשר הוא חש
ומפעיל את רגלו, את קיבתו ואת איבריו האחרים. יכולת לחשוב ולחשב בלבד
אינה מספיקה לקיום של צורת החיים האנושית. עם זאת ברור שהמוח הוא איבר
ייחודי ומורכב שחשיבותו עולה על חשיבותם של רוב האיברים האחרים. עובדה
שאפילו גורמים דתיים שמרניים במיוחד קיבלו באחרונה את התפיסה שלפיה מותו
של אדם נקבע ברגע שמוחו מת וחדל מלתפקד. אבל עם זאת, לא
יהיה זה נכון להפוך את המשפט הזה. אדם מת כאשר מוחו מת, אבל אין
פירוש הדבר שמוח המתקיים בנפרד מחוץ לגוף יכול להיחשב כאדם חי.
עד היום הצליחה הרפואה להעלות במידה ניכרת את תוחלת החיים
הממוצעת של בני-האדם, אבל לא עלה בידה להעלות את משך החיים המקסימלי
של אדם בודד. כלומר, יותר אנשים מצליחים, הודות לרפואה המודרנית,
למצות את מלוא הזמן "המוקצב להם". ויחד עם זאת, כל ההתקדמות הרפואית
לא הצליחה להעלות את הגבול העליון לחייו של אדם בודד, שלפי דיווחים
שונים נע בטווח שבין 140 ל–150 שנה. מדי פעם מתפרסמות ידיעות על
"הורמוני עלומים" הבולמים את הזיקנה, אבל פעילותם של החומרים האלה
לא עמדה מעולם במבחן מדעי אמיתי, ונראה שהם מתחלפים עם הזמן. אם כן,
האם יש לנו בכלל סיכוי לנצח במלחמתנו עתיקת היומין עם המוות?
.
חיים בהילוך אטי
.
ניסיונות שונים לעצור את תוכנת המוות לא עלו יפה עד היום, בעיקר
משום שאיש עדיין לא זיהה את הגנים המכילים אותה. סימנים שונים מראים
כי במקרה זה אין המדובר בגנים בודדים, אלא בכמה קבוצות שונות של
גנים המצויות באיזורים שונים של שרשרת הדי-אן-אי. למרת זאת, נראה
כי קיימת דרך להאטת התהליכים הביוכימיים המתרחשים בתוך תאי הגוף,
והגורמים להזדקנות ולמתת. השיטה הזאת ניתנת לסיכום במלה אחת: קירור.
פרופ' ברנרד שטרלר, מאוניברסיטת דרום קליפורניה, קבע כי הורדת
חום הגוף הממוצע בשתי מעלות צלסיוס בלבד, עשויה להוסיף לאדם 30
שנות חיים. חום הגוף מווסת בהיפותלמוס, בתהליך שפרטיו עדיין אינם
ידועים לנו. יחד עם זאת, ידוע שבאמצעות ביו-פידבק (משוב ביולוגי)
אפשר להתאמן ולרכוש שליטה מסוימת בחום הגוף. יוגים מסוימים בהודו
אכן מצליחים להפחית את חום גופם הממוצע בכשתי מעלות צלסיוס, ואין
להוציא מכלל אפשרות שימוש בתרופות למטרה זו.
הורדת חום הגוף (פעולה שכיום אינה אפשרית כלל ועיקר (עשויה להאט
את חילוף החומרים, ובכך להאט את כל פעולות החיים. אם נמשיך את הספקולציה
הזאת, לפי אנלוגיה לבעלי-חיים בעלי דם קר, לא נוכל להתחמק מהמסקנה שהאטת
הפעילות התוך תאית, תגרום האטה בחשיבה, בהליכה, בדיבור ובכל שאר פעולות
החיים. אולי נחיה יותר זמן, אבל לא נספיק לעשות יותר. נגיע לבגרות מינית
בגיל 25. בגיל 40 נגיע לשיא גידולו של הגוף, וכשנהיה בני 70 נגיע
לגיל העמידה. פעולה כזאת תאריך אולי את החיים באופן כמותי, אבל לא
תביא שום שיפור איכותי".
חוקרים אחדים מציעים לעקוף את הקושי הזה באמצעות הורדה של חום
הגוף רק בשעות הלילה. לפי ההצעה הזאת, ימוקם בחדר השינה מקרן מיקרו-
גל, שקרינתו תיקלט במתקן שיוחדר לקרבת ההיפותלמוס (שבו, ככל הנראה,
שוכן המנגנון המפקח על ויסות חום הגוף). כשהאדם יירדם, וקצב חילוף
החומרים בגופו יירד, יגרום המתקן להיפותלמוס לחוש כאילו חום הגוף
עולה בשתי מעלות על הממוצע. ההיפותלאמוס יפעל להפחתת החום בשתי
מעלות צלסיוס. בבוקר, כשהאדם יתעורר, ינותק המכשיר באופן אוטומטי.
למעשה, מדובר כאן בהחלפת השינה הרגילה ב"שנת חורף", כמו זו של
הדובים, למשל. בדרך זו יוכל האדם להכפיל את משך חייו מבלי לפגוע
באיכות החיים ובקצבם, בשעות שבהן הוא ער.
עוד אפשרות להארכת החיים עולה מתוך ניסויים שבוצעו בגורי
חולדות והראו כי גורים שסבלו מרעב, חיו לאחר מכן זמן רב יותר מגורים
שקיבלו מזון בשפע. כמה מדענים מאלה שערכו את הניסויים המתוארים
הושפעו כל כך ממצאיהם, עד שהחלו לצום בעצמם. האם אפשר להסיק מכך
שהרעב הוא גורם המאריך את החיים?
חוקרים לא מעטים מתקוממים נגד הרעיון הזה באמרם שהרעב (או דיאטה
קפדנית) אכן מאריך את החיים, אבל הוא מקצר מאוד את איכות
החיים, ומבחינה זו הוא דומה להפחתת הטמפרטורה של הגוף. על השאלה
הקודמת הם עונים בשאלה: האם מישהו יכול לחשוב ברצינות שחיים ארוכים
במצב של רעב עדיפים על חיים באורך רגיל, במצב של שובע?
.
הקפאה עמוקה
.
הצעות אחרות מדברות על הקפאת האדם לתקופות זמן כמעט לא
מוגבלות. תרדמה קפואה כזאת, יכולה, למשל, להוות פתרון לשאלת תעסוקתם
ותזונתם של אסטרונאוטים בטיסות חלל ארוכות, או לבעיית החזקתם של
אנשים רבים במקלטים למשך זמן רב, לאחר מלחמה גרעינית. שימוש נוסף
בטכנולוגיה זו יכולה להיות הקפאת אנשים הסובלים ממחלה מסוימת שאין
לה כיום תרופה, והפשרתם לחיים לאחר שתימצא התרופה המתאימה.
הפסיכולוג האמריקאי ד"ר ג'יימס בדפורד, שחלה בסרטן בגיל 73 שילם
4,200 דולר ל"חברת ההקפאה של קליפורניה", כדי שזו תקפיא את גופו
ותחזיק אותו בהקפאה עמוקה (מינוס 196 מעלות צלסיוס), עד שתימצא
התרופה למחלתו. החזקת הגופה בטמפרטורה זו, בחנקן נוזלי, עולה כ-200 דולר
שנה ובארה"ב פועלות כבר כמה חברות העוסקות בתחום זה. שמועות שנפוצו
סמוך למותו של וולט דיסני, סיפרו כי איל-השעשועים לא מת כי אם הוקפא
לפי בקשתו ל-100 שנה.
אולי זה מוקדם מדי, אבל כבר כיום יש אנשים המוטרדים ממעמדם
החוקי והמוסרי של האנשים שיוקפאו ויופשרו לחיים (במדע-הבדיוני כבר
מצאו להם שם: "פגרטיקים" – שילוב של פגר וארטיק). אחת השאלות
הנשאלות בהקשר זה היא: האם הם (ה"פגרטיקים") יוכלו, למשל, לקחת
מילדיהם בחזרה את הירושה שהורישו להם לפני שהוקפאו?
החזון הזה נתקל בינתיים בקושי להקפיא גוף שקיימת בו חלוקה של
תאים לאיברים נפרדים. אנחנו יכולים להקפיא ולהפשיר לחיים ביציות לא
מופרות, וגם ביציות מופרות, שלמעשה הן כבר עוברים, עד לשלב הבלסטוציסט,
שבו העובר כולל כ-100 תאים, אבל עדיין לא מתבצעת בו התמחות של תאים
וחלוקה לאיברים נפרדים.
הקושי העיקרי בהקפאה נובע מהיווצרות של גושי קרח בתמיסה המקיפה
את התא, כאשר התא עצמו עדיין אינו קפוא. תמיסה זו מורכבת מחומרים
מיוחדים שאנו מייצרים כדי להגן על התא מנזקי ההקפאה. היווצרותם של
גושי הקרח בתמיסת המגן, גורמת עלייה בריכוז המלחים בחלק התמיסה
שנותר נוזלי. ריכוז זה גורם תהליכים שתכליתם השוואת ריכוזי המלח בין
התא לתמיסה המקיפה אותו, ומה שקורה בפועל הוא, שמים פשוט יוצאים
מהתא והוא "מתייבש" חלקית.
למעשה, גם אם נגרמים נזקים לכמה תאים של העובר המצוי בשלב
התפתחות ראשוני, עדיין, לאחר ההפשרה, הוא יוכל להמשיך ולהתפתח
באורח תקין, בדרך של התחלקות תאים והצבת תאים חדשים במקום אלה
שנפגעו. אבל, ברגע שנפגעים תאים בעלי תכונות ייחודיות (למשל, כאשר
מקפיאים אורגניסם שיש בו כבר חלוקה לאיברים), אי-אפשר לתקן את הנזק,
ועובדה זו גורמת, במוקדם או במאוחר, למותו של האורגניסם.
אם ננסה להקפיא איבר, או בעל-חיים שלם, כמו ארנבת (שלא לדבר
על אדם), יהיה עלינו להחדיר חומרים מגיני הקפאה לכל אחד
מתאי הגוף – דבר שעדיין איננו יודעים לעשות. מכיוון שכך וגם בשל גודלם
של האיברים או בעלי-החיים, קורה שחלקים מסוימים בגוף עלולים לקפוא
הרבה לפני חלקים אחרים, ותופעה זו היא הרסנית וגורמת מוות.
מחקרים רבים בקריו-ביולוגיה הנערכים היום במקומות שונים בעולם,
מתרכזים בפיתוח חומרי הגנה מנזקי קפיאה. יחד עם זאת, נראה שהדרך
עד לפיתוח שיטה להקפאת והפשרת אנשים חיים היא עוד ארוכה למדי.
ובכל זאת, בכתבי-עת שונים הנחשבים ל"לוויינים" של כתבי-העת המדעיים,
התפרסמו בשנים האחרונות כמה מאמרים שרמזו על ניסויים שבהם הוקפאו דגים
חיים ולאחר מכן הופשרו ו"חזרו לחיים". שמועות אחרות מספרות על ניסויים דומים
שנערכו, בעיקר בברית-המועצות לשעבר, על גורי חולדות ובעלי-חיים אחרים. יחד
עם זאת, אותן שמועות גם מספרות שהדג שהוקפא, מת חצי שעה לאחר שהופשר
לחיים.
.
החיים חייבים להימשך
.
ברקע לכל הפעילות הזאת, טוענים גנטיקאים לא מעטים כי אלמוות
לפרט פירושו מוות אטי רווי סבל למין האנושי כולו. לדבריהם, האלמוות
יביא, במוקדם או במאוחר, לעצירת הילודה ולבלימת ההתחדשות הגנטית.
הפירוש המעשי של המצב הזה יהיה סתימת הגולל על הסיכוי להולדתם של
מדענים ואמנים חדשים, מה שימנע גם את עלייתם של רעיונות חדשים.
.
המסקנה הבלתי נמנעת העולה מהדברים האלה אומרת שהאלמוות יהיה
כדאי רק כאשר האנשים החיים בהווה יהיו כלילי השלמות. אבל, כל עוד
איננו מוכנים להסתפק בגאוני העבר וההווה, כל עוד יש לנו שאיפות
כלשהן להתקדמות בעתיד, אסור לנו לאפשר את האלמוות.
.
לפי אותו קו מחשבה, גם אם נהיה מרוצים מאוד ממצבנו, עדיין לא
נוכל להרשות לעצמנו את האלמוות, הכרוך בעצירת האבולוציה הביולוגית,
מכיוון שמשמעותו המעשית של כל קיפאון היא נסיגה. לפיכך, עצירת
האבלוציה הביולוגית, תתבטא למעשה בדבולוציה, שתסיג אותנו צעד אחר
צעד לאחור, עד לגבול שמעבר לו נאבד את מותר האדם. ומן הראוי לזכור
שבאותו זמן, האבולוציה הביולוגית של בעלי-חיים אחרים החיים על כדור-
הארץ לא תיעצר ותמשיך להתקדם. ירידה בסולם האבולוציוני בעת שכל
האחרים מטפסים בו, כמוה כמעשה התאבדות של המין כולו.
.
בני מתושלח
.
אייזיק אסימוב, בספריו העוסקים בהתנחלות האנושית בחלל, מתאר את
עלייתם ושקיעתם של 30 עולמות המתנחלים. עולמות אלה, שבשלב מסוים
היו גולת הכותרת של המין האנושי, גוועו לאחר שתושביהם נטלו לעצמם
חיי אלמוות. הנצח במקרה הזה היה שווה לחידלון.
.
יחד עם זאת, ספק אם אדם בודד כלשהו יסכים לוותר על חיי אלמוות
המובטחים לו רק כדי לאפשר את המשך קיומו והתפתחותו של המין האנושי.
אבל האמת היא שגם חייו הפרטיים של האדם בן האלמוות לא יהיו, ככל
הנראה, סוגים בשושנים.
.
גם אם נצליח לחדש ללא הרף את גופנו, עדיין לא יימצא פתרון
לבעיית התמעטות תאי המוח. גם אם שרירינו יהיו חזקים וגמישים ללא
דופי, עדיין המחשבה תלך ותיעשה אטית יותר ויותר, והזיכרון ילך
ויתערפל בחלוף הזמן. במלים אחרות, שיעורם של האנשים הסניליים
באוכלוסיה ילך ויגדל, עד שבשיא התהליך, נהיה כולנו סניליים, כמו
במחזהו של ג'ורג' ברנרד שואו "בחזרה למתושלח". כל מי שטיפל אי-פעם בבן
משפחה סנילי, יודע שכמעט אי-אפשר יהיה להפיק הנאה כלשהי מחיים
כאלה.
ואכן, גיבוריהם בני האלמוות של ספרי מדע-בדיוני לא מעטים
שואפים למות, ומוכנים לעשות כמעט כל דבר כדי לעצור את שטף חייהם.
בלי מטרה, בלי מתח והתרגשות, האנשים פשוט מאבדים כל עניין בחיים
החדגוניים והצפויים מראש, אבל קדושתם של חיי האדם הביאה להוצאתו של
המוות אל מחוץ לחוק. חברות ביטוח כבר מוכרות "ביטוח העולם הבא". מי
שנוטל את חייו בידיו עלול למצוא את עצמו בעימות עם שלטונות החוק,
ואלה יכולים להשיג אותו בכל מקום ובכל זמן. גם אם הצליח לשים קץ
לחייו, הם יכולים לשכפל אותו באמצעות הדי-אן-אי של אחד מתאי גופו
(לשם כך די בתא אחד בלבד), ולאחר שהוקם לתחייה, הוא עומד למשפט
ונותן את הדין על מעשהו. בעולם של חיי נצח, רק החוק מחזיק את
האנשים בחיים, וללא אימת העונש, היו רובם שמחים לחסות בצילו של
המוות.
אין סוף טוב לסיפור הזה: מי שרוצה לחיות – נאלץ למות. מי שרוצה
למות, מוחזק בחיים בניגוד לרצונו. ייתכן שאנחנו פשוט מנסים להימלט
מהאין-סוף: כשהחיים קצובים והמוות אין-סופי, אנחנו שואפים להאריך את
החיים ככל שאפשר. כשהחיים יהיו נצחיים, נרצה למות, ולו רק כדי לשים
קץ לאין-סוף.
.
.
ביום של הגלולה
.
יום אחד תפותח גלולה נגד הזדקנות, שתעצור את המוות. זה רק
עניין של זמן. כן מאמין ריצ'רד קטלר, ביוכימאי אמריקאי המתמחה בחקר
תהליכי הזדקנות. הוא העריך בכמה הזדמנויות כי הגלולה הזאת תפעל
על-פי העיקרון של תרכיב חיסון רגיל: מחדירים לתאים מעט חומר היוצר
אזעקת שווא על הזדקנות מזויפת, כך שהתא מתחיל מיד לייצר הורמוני
נגד, שבבוא היום יהיו מוכנים לפעולה וימנעו את תהליכי ההזדקנות.
במבט ראשון הרעיון הזה נראה כספקולציה פרועה, אבל 31 תלמידי
מחקר במגמה לעתידנות (חיזוי טכנולוגי מדעי) באוניברסיטת יוסטון,
אינם מוכנים להתעלם מהאפשרות הזאת. הם אומרים שהשינויים שחלו בעולם
בעקבות הטלת פצצת האטום הראשונה על הירושימה, ייראו לנו כמשחק ילדים
בהשוואה לשינוי האדיר של הופעת גלולת האלמוות.
צריך להתכונן, אומרים 31 העתידנים. הם סקרו מחקרים
רבים הנערכים כיום בכל העולם, בתחומים שונים העשויים להשפיע על
האפשרות להשיג חיי אלמוות. לאחר מכן בנו תסריטים, הצופים את
השינויים החברתיים שיתחוללו לאחר הופעתה של גלולת האלמוות. הנה כמה
פרטים מתוך התסריטים האלה.
.
בשנה הראשונה לאחר הופעת גלולת האלמוות: מיעוט לא מבוטל של אנשים
דתיים בקהילות שונים שרויים במבוכה, לאחר שמנהיגיהם החליטו להחרים
את הגלולה בתואנה שהניסיון להקנות חיי אלמוות מהווה פלישה לתחום
פעולתו הבלעדי של אלוהים. שמועות על תופעות לוואי פיסיולוגיות
שונות, הנגרמות על-ידי גלולת האלמוות, מופצות וגורמות ספקנות כללית
באשר לכדאיות השימוש בגלולה. קצב הגירושין עולה. גם קצב הילודה
עולה, מכיוון שאנשים חוששים שבקרוב יוטל קיצוב על הילודה והם מנסים
להספיק להוליד, לפני שיינעלו השערים.
.
10 שנים לאחר הופעת הגלולה: האנשים נעשים פחות תוקפניים. הדתות
השונות לא עומדות במבחן המציאות ומתחסלות. הכלכלה מואטת מאוד.
האבטלה גוברת ומוסר העבודה יורד לשפל שלא היה כמותו. קמות כתות
דתיות למחצה המקדשות את ה"עצמי" ואת הסביבה. קצב הגירושין ממשיך
לעלות. השלטונות מנסים למנוע מפושעים ועבריינים את הזכות לחיי
אלמוות.
.
20 שנה לאחר הופעת הגלולה: אנשים מבינים שיהיה עליהם לחיות
בסביבתם הנוכחית עוד שנים רבות מאוד, ורבים מהם עוסקים בדבקות
בשימור איכות הסביבה. האקולוגיה כמעט הופכת לדת. התעסוקה מוגבלת
ל-10 שעות עבודה בשבוע בן חמישה ימים. חופשת הקיץ נמשכת ארבעה
חודשים. אין עוד הסתייגויות מהגלולה ולא מופצות שמועות על תופעות
לוואי פיסיולוגיות הקשורות אליה. המשפחה ומוסד הנישואין מתחסלים.
מתקבל חוק הקובע שלגלולה יוכנס מרכיב מונע ילודה.
.
50 שנה לניצחון על המוות: ממוצע הגילים באוכלוסיה עולה בהתמדה.
מערכת החינוך עוברת הסבה לחינוך מבוגרים. במקום המשפחה נוצרת נורמה
של חיים משותפים בקבוצות המתקיימות פרקי זמן קצרים. תשומת לב רבה
יותר מופנה לחקר החלל. חלק גדול מפעולות הממשל מתבצע באמצעים
אוטומטיים, כך שהמנהיגים נותרים למעשה חסרי תעסוקה. השלטונות
מתמקדים בעיקר בתחום אחריות חדש: פיתוח אמצעי בילוי חדשים. אחרי
הניצחון על המוות נותר בעיקר אתגר אחד: להתגבר על השיעמום.
