פרויקט מיוחד ליום העצמאות – זכרונות דודי יצחק, על מלחמה ושלום

.
הנה קטעים מיומנו של דודי יצחק סוכן, שלחם כחייל פשוט במלחמת העצמאות,

שעוד יבוא שלום אלינו. סיפור קטן על ימי ילדותו ברעננה, פותח את המאמר
על ישראל והמדע (פרויקט מיוחד ליום העצמאות לפני שנתיים)..
.
.
התאריך היה ה25 במאי,
.
לפני עשרה ימים הכריז בן גוריון על הקמת המדינה וכי

שמה יהיה "מדינת ישראל ".

.
היה יום חמסין נורא, יתושי הברחש הציקו, מרחנו מרגרינה על הידים
והפנים. יצאתי מוקדם לתחנת האלחוט הגדודית והתברר לי כי המג"ד
שלנו, חיים לסקוב קיבל את הפיקוד על גדוד שלושים ושנים שהיה
כבר בפעולה, והחליף את המג"ד של הגדוד. (שחלה?) לסקוב לא
הכיר את המפקדים ואת היכולת שלהם. לדעתי היה אפשר למנות את

הסמג”ד לפקד על הפעולה הזאת. או את אחד ממפקדי הפלוגות שהיו
מפקדים מצוינים. היציאה לפעולה באותו לילה, כשבחצות רק התחילו
לחלק את הנשק, כשחמסין נורא מורגש כבר בלילה, כל ההתנהגות הזו
השלומיאלית לא התאימה לגדוד 32 ובודאי לא לפלוגה ב' שאליה
השתייכתי לפני ההעברה לשריון. בתחנת האלחוט הגדודית שאליה
הגעתי לאייש אותה, שמעתי את קולו של המ"פ של פלוגה ב'
"אשר" ומתוך הדיווחים שלו הבנתי כי שתי המחלקות שלו התמקמו על
הגבעות שצפו אל הגבעות שבין המנזר לגבעות שמעל הכפר הערבי
אמואס. וכך היו צריכות לחפות על המחלקה של אריאל שרון

שאמורה הייתה לכבוש או להתמקם על הגבעות האלה. כצעד
ראשון להבטיח את עליית השיירות עם הציוד לירושלים. אלא
שהגבעות האלה היו תפוסות כבר על ידי האויב והמודיעין שלנו

("שיודע הכל" לא ידע על כך?) עם אור ראשון הם נתגלו על ידי
האויב בעודם לרגלי הגבעות כשהם חשופים וכך נפתחה עליהם אש
תופת מן גבעות היעד ששם היו אמורים להתמקם. ההסתברות שיש
לוחמי האויב שם הייתה נמוכה, ואם כן, לא ברמת לחימה גבוהה כפי
שנתגלה. לערבים ( ללגיון הירדני המאומן ) היו שם כמה מכונות ירייה
שירקו אש אוטומטית רצופה ששיתקה את המחלקה את אריק מפקד

המחלקה ואת חברי מילדות. הם נצמדו לקרקע, חיפשו מחסה, הם היו
לרגלי הגבעות, קשה היה למצוא מחסה וגם כל פתיחה באש משכה אל
היורה אש ערבית נוראה. לא היה להם מכשיר קשר, אבל אשר ראה
אותם מן המשלט שלו ולא היה בכוחו לחלץ אותם מן המצב הנורא.
החמסין הנורא החמיר את המצב, מימיות שלא נפגעו והחזיקו את המים
התרוקנו מן השתייה די מהר וכך הם נשארו גם בלי מים. בין פלוגה ב'
של אשר לפלוגה א' של רם, היה ואדי והערבים ניסו לאגוף את פלוגה
ב', גם כאן היו נפגעים ובקושי החזיקו מעמד, שלא לדבר על עזרה
למחלקה של אריק שרון. חיים לסקוב נתן להם פקודה לסגת.
.
.
.
יצחק סוכן – בצריח
.
רם מ"פ א' קיבל את הפקודה. אשר סרב, אמר שהוא לא חוזר!. לסקוב

פקד: "אני רוצה לראות אותך כאן בעוד שעתיים!" (הייתי ממש בהלם,
למה שאשר יגיע אל לסקוב ולא שלסקוב עם המשוריינים עם המקלעים
והבזות, והזחל"מים לא יגיע לחלץ את המחלקה של אריק לחפות על
הנסיגה או לחפות על כיבוש הגבעות?) המערך של גדוד שלושים ושנים
התמוטט, איש איש נשאר לגורלו. אשר שלח רץ להודיע לאריק על
הנסיגה והוא נהרג בדרך, גם הרץ השני נהרג בדרך. הרץ השלישי,
שהיה רץ פלוגתי, והחליף אותי הגיע לאריק, ובדרכו חזרה, נהרג.
זהו דוצ'ימינר חבר מהרצליה שהתגייס יחד אתנו ביום הראשון, ברמת
הכובש. ראיתי את תמונת הקרב, היינו במרחק של 2—3 ק"מ מן
הקטסטרופה כשלידנו זחל"מים ומשוריינים עם נשק אוטומטי ללא
יציאה לחילוצם. לסקוב פוקד על מפקד פלוגה ב' "אשר" לחזור!

(במקום לצאת לעזרה במצב כה נואש! ביקשתי מחיים לסקוב זחל"ם
לנסוע לחלץ פצועים והוא סרב, לא ויתרתי המשכתי להפציר בו
ולבסוף נתן לי זחל"ם עם נהג בשם מרקו, בולגרי עם שפם אדירים
"מבוגר" בן שלושים ויצאנו לדרך. אני לא ידעתי אז לנהוג. נסענו
בדרך למחנה המעצר, פנינו ימינה לתוך שדה קוצים שהיה שרוף ונשארו
רק קוצים שרופים, שחורים גבוהים אולי בגובה של שני מטר ויותר,
מידי פעם נפל פגז פה ושם. נסענו בשדה לכיוון המחלקה של אריק
שרון. בהתחלה שמענו עוד יריות ואח"כ דממה. עמדתי בזחל"ם וצפיתי
לכל הכיוונים. לאחר זמן מה ראיתי אותם. הם היו שלושה, התקדמו לאט

ואילו אנחנו הגברנו מהירות אליהם. זה היה אריק , פצוע וחבוש בשולי
הבטן, הולך נשען על בחור נמוך וצנום (לא על גבו כפי שמספר
מפקד החטיבה בספרו!) ועל ידם רענני בשם אהרון ויס כמדומה לי,
הולך על ידם וצוחק. העלינו אותם לזחל"ם, הודעתי בקשר להכין
אמבולנס. אריק פנה אלי ואמר: ככה, ברחת להתחבא מאחרי הפלדה,
הה! שיהיה, חשבתי לי.
.
מים! תן לי מים. אבל בשעורי עזרה ראשונה לימדו אותנו לא לתת מים
לשתיה לפצועי בטן. הרטבתי לו את הצווארון ודחפתי לו את הצווארון לפה.
הבחור שתמך באריק גם כן היה פצוע אבל אותו השקיתי
וגם את ה"צוחק" עד שנזכרתי שיש תופעה של הלם, סטרתי לו חזק

והוא התיישב והתחיל בוכה!
.
הגענו והם הועברו לאמבולנס. הנהג אמר ללסקוב שלולא נסענו לקראתם
הם לא היו מגיעים, הם היו באפיסת כוחות. אריק לא ידע שהחילוץ היה
ביזמה פרטית שלי, הוא כפי הנראה חשב שזה כל מה שלסקוב עשה.
(כמג"ד זמני של הגדוד) כדי לחלץ אותם מן המצוקה הנוראה!
.
בקרב הזה נהרגו חמישים ושנים לוחמים בני המושבות בשרון. (בפחות
מעשר שעות !).
.

עם המקלעים הבינוניים הבזות , והמקלעים הקלים והזחל"מים אפשר
היה להביא את הלוחמים הרגליים עד היעד, לעלות אל הגבעות,
להסתער ולכבוש את הגבעות. לו פעלנו יחד, שני הגדודים, לא היינו
מגיעים לאסון כבד כזה! והיינו פורצים ללא כל ספק את המצור על
ירושלים!
.
חזרנו בלי לדבר
.

אחד ה"משתעממים" בא ללסקוב והציע לו שהוא וכמה חברים
מהגדוד השישי מוכנים לצאת להביא "לשון" כלומר לצאת להביא שבוי
לצורך חקירה. בינתיים אנחנו מבריקים מן המרגרינה שאנחנו מורחים על
הפנים כנגד יתושי הברחש, לובשים בחום הקיץ חולצות בשרוולים
ארוכים ומכנסיים ארוכים שהבאנו מן הבית, (מדים טרם היו) יום
אחד יצא חברי עמוס עם הזחל"ם לפטרול סיור. כשחזר, ראיתי שכל
החיילים שלו קופצים כבורחים מן הזחל"ם ואחד "עודר" את האדמה
עם המקלע וצועק: "מה עשיתי, מה עשיתי!". עמוס עובר על ידי ואומר
לי, איציק, בא עזור לי. הלכתי אתו לתחנת איסוף הפצועים, הוא לוקח
אלונקה, אומר לי, קח שמיכה. אנחנו מגיעים לזחל"ם. עולים ואני
מזדעזע. גוויה עם גולגולת ריקה והכל שפוך בזחל"ם. אספנו את מה
שאפשר היה, לקחנו את האלונקה לתחנה. עמוס סיפר לי כי הזחל"ם
פנה לעשות סיבוב בבת אחת והמקלען לא היה מוכן, המקלע לא היה
מחובר לזחל"ם, הוא הוחזק ביד כמו בחיל רגלים . הוא ירה תוך כדי
סיבוב וכך קרה האסון. חזרנו בלי לדבר!
.
למחרת ניצלנו הזדמנות שהאמבולנס נסע לבית החולים ע"ש קפלן בצומת
ביל"ו. והצטרפנו. באנו לבקר את "הרועד" והוא לא ראה אותנו,
הלכנו לשאול את האחות. " הוא התעוור" היא אמרה. הוא נשלח לשיקום
בקיבוץ גבעת ברנר. כשחזרנו, הגענו לחולדה, ראינו ספיטפיירים
מצריים תוקפים את החורשה בה הסתתרו המשוריינים והזחל"מים. כולם
ירו אל האווירונים אפילו באקדחים.
.
לאחר הרבה שנים כמורה חינכתי כתה ח' בבית ספר בשכונת "עליה"
בכפר סבא. מנהל מחלקת החינוך היה יצחק קדם שהיה מפקד מחלקה
בפלוגה ב' בגדוד 32 (במקביל לאריאל שרון) הוא ארגן לכתות ח' טיול
לאזור הקרב. היו חמישה אוטובוסים, לכל אוטו הצטרף אחד הלוחמים

ששרדו בקרב הזה. באוטו שלי הלוחם לא יכול היה לשלוט

ברגשותיו ולהסביר את מהלך הקרב, כך שבאין ברירה הסברתי

במקומו. הוא פשוט ישב ובכה!

.

.
.
יצחק סוכן מחזיק בקנה
.
.
תורנו לספוג מפלה
.

עכשיוו היה התור של הגדוד שלנו, גדוד השריון לספוג מפלה.

הביאו לנו שני תותחי הוביצר ( אולי מן המאה הקודמת) אחרי כל ירייה
של פגז היה צריך לחבר משהו שהתפרק. וזה היה צריך ל"רכך" את
האויב לפני יציאה לפעולה.

.
הודיעו לנו להכין את מכשירי הקשר, יוצאים לפעולה, חילקנו בינינו את
התפקידים, עמירם יהיה הקשר של יאקי, מפקד הפלוגה, היוצא לכבוש
את המשטרה, משטרת לטרון, אני אהיה הקשר של אביתר היוצא לכבוש
את המנזר.
.
הזחל"ם של יענקלה מלמד הנהג יוצא לפרוץ את השער לחצר המשטרה
מאחור, שער מפח, ברזל, ללא אלחוטאי, מפקד הכתה יהיה גם הקשר.
על הקשר עם המשוריינים שתפקידם היה חיפוי היה אליהו השכל.
ואילו הקשרית הדסה למפל יחד עם נועם תהיה הרכזת הגדודית, אצל
לסקוב.
.
הכל היה מוכן. ישבנו על יד הזחל"ם של החבלנים, הזחל"ם היה מלא
חומר נפץ ו.. להביורים בשביל להצית את המשטרה. ישבנו ושוחחנו
והנה, אנחנו רואים את יענקלה הנהג של הזחל"ם לוקח ביד את
יצחק'לה, הם שניהם ממושב "בית עובד". אבל יצחק'לה רק בן שש
עשרה, הוא ברח מהבית והתגייס לפל"מח תוך שהוא משפר את הגיל
שלו. עד עכשיו הכל היה בסדר אבל הפעם הייתה הרגשה לא כל כך
טובה ,אבל אצל יענקלה אין חוכמות, הוא מביא אותו לכביש, עוצר טרמפ
ושולח אותו הביתה!
.
הזחל"ם של החבלנים עומד מבודד. אנו רואים את לסקוב ויאקי הולכים
ומשוחחים. נכנסנו מתחת לזחל"ם כדי שלא יבחינו בנו ונוכל להקשיב
לשיחה.
.
מי יראה את השמש בפעם האחרונה?
.
"תמסור לפיסטוק (שלמה שמיר, מפקד החטיבה) כי הפעולה אינה בת
ביצוע. "אומר יאקי. "מסרתי לו והוא אומר כי הפקודה היא ישירות מבן
גוריון!" ובכן הנה תעודת הזהות שלי ( איידנטיטי כארד, מימי המנדט)

תמסור אותה לאשתי ולבן, אני לא חוזר מן הקרב הזה! יאקי הסתובב
והלך.
.
אנחנו נשארנו המומים. אחד החבלנים פתאום אומר, "בואו נסתכל על
השמש, מי מאתנו רואה אותה פעם אחרונה?
.
עם ערב יצאנו. הראשונים שיצאו היו המשוריינים, האלחוטאי שם היה
אליהו השכל, חברי מרעננה. אחריהם המחלקה של המשטרה, עם יאקי
והאלחוטאי, חברי עמירם וגם עמוס היה באחד הזחל"מים של המחלקה
הזו.
.
אנחנו יצאנו אחרונים לכיבוש המנזר אני במחלקה של אביתר, בזחל"ם
הזה היה מכשיר קשר, בשני הזחל"מים האחרים של המחלקה לא היו
מכשירי קשר.
.
אנחנו נסענו ראשונים והם אחרינו. בהיותנו בדרך, עברתי לרשת של
המשוריינים, מתוך סקרנות, מה נשמע שם? והנה אני שומע הודעה של
המשוריין הראשון המודיע כי הגישרון בדרך מפוצץ, אבל הותקן
מעבר למשוריינים בתוך הערוץ מימין לגשרון. הודעתי על כך
לאביתר, הוא ישב על יד הנהג , אני יושב מאחורי שניהם בין מיכלי הדלק
ובהמשך של שני מיכלי הדלק, יש שני ספסלים זה מול זה.ובשתי השורות
יושבים החיילים. הנהג (יאיר מהוד השרון )אומר, "אני לא רואה דבר
בחושך הזה."
.
אביתר, נעמד כשחצי גופו בולט מחוץ לזחלם ואומר, "אני אומר לך מתי
נגיע לגישרון".
.
באותו רגע נעמד הזחל"ם כמו נר בתוך הגישרון, כולם "נשפכו" החוצה,
התחילו יריות, הנהג צועק "אמא"! הוא נפצע מכדור בירך. אני מנסה
להתקשר למטה הגדוד להודיע ו… אי אפשר להתקשר ( לימים הבנתי

כי האנטנה הייתה מקבילה לקרקע ואילו כופפתי אותה שתהיה ניצבת,
יכולתי להתקשר). בינתיים אנחנו תחת אש, אני יושב בין שני
מיכלי ענק של דלק, לא מוגנים על ידי קירות הפלדה של הזחל"ם.
ירדתי אל אביתר. יחד חכינו לחילוץ.
.
לא ידענו איפה שני הזחל"מים האחרים של המחלקה. מידי פעם עליתי
לזחל"ם לנסות להתקשר וללא הועיל. לבסוף השאיר אותי אביתר

לשמור (יחיד) על הזחל"ם והוא עם החיילים והנהג הפצוע חזרו רגלית

לחורשה, למטה הגדוד.
.
חיילת בודדה עם ערימת גוויות
.
אני פותח את מכשיר הקשר ושומע את הדסה למפל שברגע
האחרון "התגנבה" לזחל"ם של יענקלה מלמד, מספרת שכולם בזחל"ם שלה
הרוגים חוץ ממנה, היא לא רואה דרך לצאת משם. הם חדרו דרך שער
הפח לחצר האחורית של המשטרה ושם חיילי האויב "השחילו" לתוך

הזחל"ם המון רימונים, היא נשכבה מתחת למספר הרוגים והרימונים לא

פגעו בה. היא הודיעה כי הכל שם שקט, אין יריות ואין זריקת רימונים

ובכל זאת היא נשארת בזחל"ם ואינה יוצאת משום שהיא מפחדת

שמא תצא ואז היא תפצע, תיפול בשבי ויענו אותה. הרשת הייתה

שקטה, איש לא התערב ולא הציע לה מה לעשות, איך להיחלץ
.

כשכמעט הגענו לחורשה, היא הודיעה כי היא מפוצצת עצמה ברימון!
.
התקשרתי לעמירם ולא הייתה תשובה, התקשרתי לאליהו השכל והוא
אמר שהם בדרך חזרה, שאלתי על עמירם והוא ענה כי עמירם איתו
במשוריין. עמירם חזר מזועזע, הם הגיעו עד לשער של המשטרה, מעל
לשער היתה סוכה, שם ישב לגיונר והשחיל רימון אחר רימון לזחל"ם,
כולם נהרגו, סגן מפקד הפלוגה נפגע מכדור בעין, הוציא את האקדח
וירה בעצמו, לא היה מי שיטפל בו, יאקי נעמד כשחצי גופו מעל לזחל"ם
עד שמספר כדורים הכריעו אותו.
.
עמירם ירד מן הזחל"ם, לקח אתו מקלע והתכונן ללכת חזרה. המשטרה
בערה מן הלהביורים שהפעילו החבלנים, הוא ראה את אורי החבלן (זה
ששאל מי מאתנו יראה את השמש בפעם האחרונה ). "ברח", הוא אומר
לעמירם, "לי נקטעו שתי הרגליים. תן לי את המקלע אני אחפה
עליך". עמירם מסר לו את המקלע, לקח ממנו את הסטן (תת מקלע
תוצרת של ההגנה) והחל לרוץ חזרה. לאחר כמה זמן מגיע משוריין

שלנו, הוא נעמד ומסמן לנהג וזה לא מאט, עמירם מזנק אל המשוריין

ונשאר תלוי על המנוע. "תירו בו" צועק מישהו. עמירם צועק בחזרה "לא,
זה אני, עמירם!" אז מתערב אליהו וצועק "הוא משלנו, משלנו!"
מכניסים אותו והוא ניצל גם מן האנשים שלנו. גם עמוס מגיע והשמחה
מהולה בעצב נורא, חוסר ביטחון בפיקוד. שלושה גדודים יצאו תוך
חודש לפעולה, כל אחד בנפרד, אילו יצאו יחד, בתכנון נכון, במודיעין
כמו שראוי, יכולנו לפרוץ את הדרך לירושלים בוודאות , בלי כל כך
הרבה קרבנות. איזה אנשים נהדרים נהרגו כאן, רובם לוחמים מן

הגדוד הששי של הפל"מח, שאיבד חצי מאנשיו בהגנה על ירושלים,

ברמת רחל, עטרות, העיר העתיקה. בקסטל. בליווי שיירות! ועכשיו,
שפיכות דמים נוספת!

.
.

השיחרור
.
התשעה בינואר 1950
.
חזרתי הביתה אזרח, בדרך מתחנת האוטובוס, פגשתי את המורה צבי

הוא ברך אותי ואמר :"מזל גדול יש להורים שלך שחזרת"

נכנסתי הביתה ואימא הייתה במטבח, צעקתי לה בקול. "אני משוחרר"!

"לכמה זמן"? ( היא לא ידעה כמה היא צודקת, לאחר שלושה חודשים

קראו לנו לבית העם והחליפו את תעודת השיחרור בפנקס "מילואים")

"לתמיד"! עניתי.

"איפוא אבא?"

"הוא בלול, מתקן כמה דברים".
אבא היה נעול מגפיים, בגדי חאקי, הוא לחץ לי את היד בידו

החזקה והמיובלת.
.
"אני אזרח, השתחררתי היום!" אבא, חיבק אותי חיבוק חזק, וראיתי
שתי דמעות בעיניו. "בוא ניכנס הביתה ונרים כוס של ברכה".

אחרי שאבא ברך "שהחיינו" שתינו מעט מן היין, שוחחנו קצת ואבא

חזר ללול לסיים משהו. אני חושב שרצה להיות לבד ולהתרגש

ולחוש את הדאגה, כיצד היא מחליפה את מקומה ומפנה דרך

לחיים חדשים.
.