.
אפשר לפתוח בהסבר על שורשיו של הניאו-אקספרסיוניזם הגרמני,
באקספרסיוניזם הגרמני שבין שתי מלחמות העולם. לדבר על זרם קצר
מועד, אפל, כמעט דכאוני, נשנק מכעס אל מול הניכור העירוני, שמרד
בעדינות האימפרסיוניסטית "יפת הנפש" ומחה אותה מעל פניו
במשיחות מכחול זועמות. שהענף הקולנועי שלו, למשל ב"הקבינט
של ד"ר קליגרי" של רוברט וינה, ביטא דיכוטומיה קיצונית בין
"טוב" ל"רע" (עד כדי הלבשת ה"טובים" בבגדים לבנים, וה"רעים"
בשחורים); או בין מעמדות "עליונים" ל"תחתונים"
(ב"מטרופוליס" של פריץ לאנג).
.
אפשר להמשיך בקביעה שהניאו-אקספרסיוניזם הגרמני התייצב על שתי
רגליו כשהוא נשען, לפחות בתחילה, גם על האקספרסיוניזם המופשט
האמריקאי, שפרח בניו-יורק לאחר תום מלחמת העולם השנייה. לדבר
על שחרור האמן מערכים אסתטיים מסורתיים, על אינדיווידואליזם
מתפרץ, על כבוד האמן וחירותו, ועל מוכנותם של האמנים להיות
בלתי מובנים במידה מסוימת, ובלבד שתינתן להם האפשרות והזכות
להתבטא בחופשיות ובספונטניות.
.
אפשר לוותר על שתי הפתיחות האלה, ללכת בקטן ולהתמקד רק בתערוכת
הציור הניאו-אקספרסיוניסטי הגרמני שמוצגת בימים אלה במוזיאון תל-אביב
לאמנות. להבהיר שמדובר בזרם שזרם בברלין בשנות ה-70 וה-80 של
המאה ה-20 ושהרים את דגל ה"חזרה לציור", שהיווה גל חוזר מתפיסת
האמנות המושגית ה"רזה". אי-אפשר להתעלם, בהקשר הזה, כמובן,
מתגובותיהם של הניאו-אקספרסיוניסטים הגרמניים למצב הגיאו-פוליטי
במערב ברלין, בצל המלחמה הקרה. וגם לא מהפורמטים הגדולים
שמאפיינת אותם, יחד עם צבעוניות עזה, נרטיביות, פרובוקטיביות על
גבול הפתיינות, וחשיפה אישית ישירה.
.
אפשר גם לצמצם מבט, להקטין ראש ולהסתפק בצייר אחד מבין אלה
שעבודותיהם מוצגות בתערוכה. למשל, ריינר פטינג. לא בגלל התמקדותו
בקבוצות שוליים עירוניות ובתחושות הניכור והמתח של העיר ההרסנית.
לא בגלל המחאה העולה מציורי העירום ה"מוצא מהקשרו", ולא
בגלל אווירת האיום הנושבת מהצבעים הזרחניים המשוחים בתנופה
על משטחים רחבים. נבחר בריינר פטינג בשל העובדה שהוא בחר
לחיות, בחלק משנות ה-80, בניו-יורק, ובשל מה שעשה שם באותן שנים.
.
אנשים נבלעים במוניות
.
ומכל התמונות של ריינר פטינג, אי-אפשר שלא להתמקד בתמונה אחת
בלבד. תמונת מונית ניו-יורקית צהובה. למעשה, רק החלק האחורי
של המונית, שנמצאת במצב נסיעה. הנוסע במושב האחורי, כנראה
שרק זה עתה נכנס לתוכה, עדיין במצב התארגנות. עדיין לא יושב היטב
על מקומו. אבל המונית כבר זינקה לדרכה-דרכו. שכן מוניות, ונהגי
מוניות, מקבלים מטרות מוגדרות מהנוסעים. ואולי מדובר בחטיפה?
קשה להניח. אנשים אומנם נבלעים במוניות ונעלמים, אבל בדרך-כלל הם
גם יוצאים מהן בשלום, ומופיעים בחלק אחר של העיר, לאחר ששמעו את
קורות חייו והשקפת עולמו של הנהג.
.
.
אז מה הסיפור של המונית הצהובה? אולי הדבר הבולט במוניות האלה
הוא התפקיד שלהן בחיי העיר. הן מזרימות את האנשים אל המקומות
שבהם הם רוצים/צריכים להיות, שבהם הם רצויים/נדרשים. ממש
כפי שתאי הדם האדומים מסיעים את ההמוגלובין, שנושא בכליו
את החמצן. בלי אנשים, בלי התנועה הבלתי-פוסקת שלהם, אין חיים
לעיר. בלי חמצן, בלי מנגנון שמניע אותו לצרכנים הממתינים, אין
חיים לתאי הגוף.
.
.
בין חמצן לדם
.
ההמוגלובין הוא מבנה חלבוני המצוי בתאי הדם האדומים. בהגיעו אל
הריאות , הוא קושר מולקולות חמצן, שאותן הוא מוביל אל רקמות
הגוף השונות, שם הוא משחרר אותן ומאפשר להן לבצע תהליכים
שונים החיוניים לפעולתם של התאים החיים. במובן מסוים, אפשר לראות
את ההמוגלובין כמעין נוסע במונית שהיא תא הדם האדום. נוסע שנושא
בכליו את מולקולות החמצן, אותן הוא מוסר ליעדן.
.
.
המבנה המולקולרי של ההמוגלובין שונה במינים שונים של בעלי-
חיים. למעשה, ההמוגלובין מורכב מהחלבון גלובין ומארבעה מבנים
מלקולריים הקרויים "הם". הגלובין כולל כ-600 חומצות אמיניות המסודרות
בארבע שרשרות מולקולריות משניות. שתי שרשרות אלפא (שכל אחת מהן
כוללת 141 חומצות אמיניות), ושתי שרשרות בתא (שכל אחת מהן כוללת
146 חומצות אמיניות). במרכזה של כל שרשרת כזאת משולב "צימוק" –
הקבוצה הקרויה "הם". קבוצה זו , המכילה פורפירין וברזל , היא המעניקה
להמוגלובין את צבעו האדום. השוני בין גרסאות ההמוגלובין של מיני בעלי-חיים
שונים, נובע מהבדלים בזהותן של חומצות האמינו הממוקמות בקטעים שונים
של השרשרות המולקולריות האלה.
.
.
אופי הקשר שבין ארבע השרשרות המולקולריות המרכיבות את החלבון
כולו, הוא הקובע את יכולתו או אי-יכולתו של ההמוגלובין לקשור אליו
מולקולות חמצן. החוקרים נוהגים לאפיין שתי צורות של המוגלובין,
הנבדלות זו מזו באופי הקשר שבין מרכיביהן הזהים. הצורה ה"דרוכה",
המסומנת באות T אינה נוטה לקשור חמצן, ואילו הצורה ה"רפוייה",
המסומנת באות R, מסוגלת לקשור אליה ארבע מולקולות של חמצן (אחת בכל
פינה של ההמוגלובין).
.
מכאן, שאופי הקשר שבין ארבע השרשרות המולקולריות המרכיבות את
ההמוגלובין, קשור לזהותן המדויקת של החומצות האמיניות המרכיבות את
השרשרות עצמן (וכאמור, הוא המשפיע על יכולתו של המבנה כולו לקשור
ולהוביל מולקולות של חמצן).
.
trembling
.
תנועה של תא דם אדום, בזרם. מודל מחקרי בהידרודינמיקה של נוזלים מורכבים.
.
תאי הדם האדומים, ה"מוניות" שמסיעות את ההמוגלובין נושא החמצן לכל
קצוות הגוף, הם מבנים גמישים דמויי צמיג המסוגלים להתעוות ולהתכווץ
כדי לחדור לתוך נים דק. בניגוד לרוב תאי הגוף, הם חסרי גרעין ואינם
נושאים מטען גנטי. הם רק "עושים מה שאומרים להם". ממש כמו נהגי
מוניות עירוניים.
.
מי פנוי בלקסינגטון?
.
רינר פטינג התבונן במוניות וראה את דם לבה של העיר. הוא ראה את
הנוסעים הממהרים, וידע שבתיקי היד שלהם הם נושאים חמצן שבלעדיו
אין לעיר חיים. הוא ראה את המערכת, הבין שבעת ובעונה אחת נעות
על הכבישים אלפי מוניות, בדרכן לאלפי יעדים, אבל כמו מדען, שלפעמים
נאלץ להסתפק במודלים או בקירובים, הוא התמקד וניסה להבין מה בדיוק
קורה במונית אחת. איך בדיוק המנגנון הזה פועל? איך הנהג והנוסע
מוצאים זה את זה? איך הם יודעים מה לעשות בכל רגע נתון? מי כתב את
החוקים ששניהם מקפידים למלא? במדע, יש לזה שם: ביולוגיה מולקולרית
של התא. במעבדה של ריינר פטינג, שמנסה לפענח לעומק את מערכת
היחסים והקשרים בין מיליוני וקטורים שמהווים את נשמת אפה של העיר,
זו כבר פיסיקה של מערכות מורכבות.
.
למעשה, כדאי לדעת שתהליכי זרימה בכלל, ושל תמיסות בפרט, נחשבים
לאחת מהבעיות המורכבות בפיסיקה המודרנית. נוזל שמכיל גופים גמישים
ומשתנים תדיר, דוגמת תאי דם אדומים, קרוי נוזל מורכב. ההידרודינמיקה
של נוזלים מורכבים – למשל דם – היא, מנקודת מבטם של הפיסיקאים,
בעיה בלתי פתורה. ריינר פטינג בוודאי יסכים להגדרה הזאת.
.
.
והנה, במאמר מוסגר, שתי תמונות נוספות של מוניות ניו-יורקיות.
.
אחת של סנדין בלונדל.
.
.
ואחת של ברנרד אוט.
.
.
.
