.
.
.
."היום נשים קונות עיניים, שיער, שיניים, חזה ופנים. הגוף
הוא השמלה החדשה, ואפשר להחליף ולהתאים אותו לרצוננו.
הגבולות בין מנתחים פלסטיים למעצבי אופנה מיטשטשים
והולכים" (מעצב האופנה אלבר אלבז בריאיון עיתונאי נדיר).
.
נניח (רק נניח) שהבגד, המראה, היציבה, הגוף והשיער הם רק
"השמלה החדשה", ואינם עושים את האדם. אם כך, מה עושה
את האדם? מה באמת מבדיל בינינו? ונלך צעד קדימה: מה
מבדיל בין אדם לבין שיבוט גנטי מדויק שלו? הדבר הראשון
שעולה בהקשר הזה, הם הזכרונות שלנו, החוויות שעברנו
בחיינו, כפי שהן אצורות – באופן סובייקטיבי, חלקי, ולעיתים
אפילו מעוות – בזכרוננו. האדם הוא תבנית נוף זכרונותיו.
זה המבצר האחרון שמגדיר את האישיות שלנו, שומר עליה
ומבדיל אותה מהסביבה. במילים אחרות, אם רוצים,
הזיכרונות הם התחתונים, שמתחת לשמלה החדשה של
אלבר אלבז. במחשבה שנייה, הם גם לא התחתונים. הם
העור החשוף ממש.
.
מחר עכשיו
.
עכשיו באים מירי סגל ואור אבן טוב, ומציעים הצעה שרבים
יתקשו לסרב לה: מערכת שמסוגלת "לערוך מחדש" את
זכרונותינו. בתערוכה שהם מציגים בגלריה דביר, הם מציגים
שתי עבודות וידאו המתקשרות זו לזו כרונולוגית. הגדולה
שבהן נחזית כמצגת של ברון-היי-טק מסוגם של סטיב ג'ובס
ומארק צוקרברג. סגל ואבן טוב קוראים לו "סרגיי בי", והוא
המנכ"ל והמייסד של חברת הענק "גובל".
.
.
סרגיי בי. סגל ואבן טוב.
.
המוצר החדש שהוא משווק, "ג'ימיינד", מבטיח-מאיים לאפשר
לנו לערוך את זכרונותינו, למיין ולקטלג אותם, לחוות אותם
שוב (אולי בהילוך אטי?), למחוק קטע מזיכרון, או זיכרון
מאירוע שלם, לחלוק זיכרונות וחוויות בסגנון "שלח לחבר",
או "שתף".
.
.
"The Shape Of Things To Come"
.
There's a new sun Risin' up angry in the sky
And there's a new voice Sayin' "we're not afraid to die"
Let the old world make believe It's blind and deaf and dumb
But nothing can change the shape of things to come
.
There are changes Lyin' ahead in every road
And there are new thoughts Ready and waiting to explode
When tomorrow is today The bells may toll for some
But nothing can change the shape of things to come
.
The future's comin' in, now Sweet and strong
Ain't no-one gonna hold it back for long
.
There are new dreams Crowdin' out old realities
There's revolution Sweepin' in like a fresh new breeze
Let the old world make believe It's blind and deaf and dumb
(But) nothing can change the shape of things to come
.
.
סגל ואבן טוב בטוחים ששום דבר, באמת, לא יכול לשנות את
"צורת הדברים שיבואו". לצורך זה הם אפילו המציאו זמן לשוני
חדש – "עתיד נשלם" (שלא קיים, עדיין, בעברית), המציין מצב
שבו דבר מה שמתחיל עכשיו עתיד להתפתח ולהתקיים, ללא
ספק, בעתיד. מבחינתם, קו ישר, החלטי, ליניארי וברור מוביל
מגוגל ופייסבוק, היישר אל ג'ימיינד.
.
האומנם?
.
האם יש יסוד לחשש הזה? האם ג'ימיינד הוא בגדר מציאות
עתידית אפשרית (נוותר לרגע על "בלתי נמנעת") בימי חיינו?
ובכן, ה"מטריקה" של ה"עולם החדש" שהם מתארים לא
עומדת בעומס העובדות.
.
.
.
ג'ימיינד. סגל ואבן טוב. עיצוב: שי לניר ואיתי בינגרטן.
.
הפעלה של מתקנים שונים באמצעות גלי מוח ו/או באמצעות
ממשקי מוח-מכונה אחרים, הם כבר, באמת, מעבר לפינה.
היכולת להקרין תמונה על רשתית העין, גם היא כבר קיימת,
אם כי – עדיין – לא ברזולוציה שמאפשרת ראיית דימויים
מוגדרים ברמת דיוק טובה. אבל הבעיה האמיתית היא בכך
שהתקשורת מוח-מכונה שסרגיי בי מציע, היא חד-כיוונית:
המוח, באמצעות גלי מוח – מפעיל את המחשב הלביש
ומאפשר סריקת ואיסוף מידע "ללא מגע יד אדם". זה יפה,
אבל לא מספיק. כדי לקטלג, לערוך, למחוק ולהקרין מחדש
זיכרונות, יש צורך ביכולת של המכונה להתערב ב"בנק
הזכרונות" שלנו. כלומר, המכונה צריכה, בדרך כלשהי,
להתערב ולארגן מחדש מעגלי תקשורת מוחיים. זה כבר
לא מדע בדיוני. זה מביא אותנו עמוק אל מעבר לגבול
הפנטסיה. כדי לטפל בזיכרון מסוים, חייבים, קודם כל,
להגדיר אותו ואת גבולותיו, או את קווי המתאר שלו.
אין לנו היום שום מושג איך נראה גבול כזה, איך הוא
יכול להיראות, ולמעשה, אפילו איננו יכולים לדעת אם
גבול כזה בכלל קיים, או שהוא מקודד בדרך דינמית
כלשהי בגבולות ובמעגלים אחרים, בדרך שלא תאפשר
טיפול בזיכרון מוגדר מבלי להשפיע השפעה מכרעת
ובלתי נשלטת על הסביבה המוחית כולה.
.
אבל זו לא מקטרת, וזה לא מדע בדיוני
.
מכל אלה אפשר להבין שלא מדובר כאן במדע בדיוני ולא בחזון
אפוקליפטי סטנדרטי. ככל שהמצגת של סרגיי בי מתקדמת,
מיטשטשת חשיבות הטכניקה (עבודת וידאו, מצגת היי-טק,
הנחות מדעיות בדיוניות), ומתחדדת משמעותה של השאלה
האחת והיחידה העולה ממנה. ההנדסה הגנטית מלווה ללא
הרף בצלה של השאלה, האם נעז לקחת בידינו את האבולוציה
שלנו-עצמנו. אבל סגל ואבן טוב מעלים ב-
Future Perfect
את הרף ושואלים שאלה אחרת: אם נכון שהאדם הוא תבנית
נוף זיכרונותיו, כיצד נגיב כאשר יוצע לנו ג'ימיינד? האם
נעז לשים את נפשנו בכפנו? כיצד תיראה החברה האנושית
כאשר כל אחד מאיתנו יוכל לעצב מחדש את אישיותו שלו?
האם נהיה מסוגלים לוותר על הקידמה ולהסתכן (כפי שסרגיי
בי מאיים מפורשות) בכך שהחברה האנושית תשאיר אותנו
מאחור? האם נהיה לודטים חדשים? ואם כן, האם סופנו יהיה
שונה מזה של הלודטים המקוריים? האם יש עוד משהו שאפשר
לעשות כדי לעצב עתיד אנושי (במובן הישן) יותר? או
שגורלנו נחרץ וה"עתיד הנשלם" יהיה ל"תם ונשלם".
.
.
