מעוף כלולות – פרק אחד-עשר

.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק אחד-עשר.
.

הטרקטור חנה בחורשה הקטנה, מוסתר היטב מאחורי קבוצת שיחים
ענפה. לאחוריו היתה רתומה עגלה דו-גלגלית ארוכה שעליה הוטענו חביות
שפתחיהן פנו לצדדים. צ'ארלי ישב על הארץ, גבו נשען על הגלגל הקדמי
של הרכב. מזווית פיו בלט גבעול ירוק של שיבולת שועל. שלום, גיברת,
אמר, וקם על רגליו, משפשף את כפות ידיו במכנסיו. היתה לי הרגשה שעוד
תתקשר אלי, אמר לבויקו. דברים מוזרים מתרחשים שם, מה? הוא ציפה
לתשובה, ומשבויקו הסתפק בהנהון קל, המשיך. ידעתי שזה לא מקום מתאים
לבילוי ירח דבש. אמרתי לכם.
.
הוא טיפס למושב הנהג, התניע את מנוע הטרקטור, ואחר הושיט את
ידו וסייע להם לעלות ולהתמקם במושב האחורי. תרמילי הגב, כל מה שהרשו
לעצמם לקחת ממטענם שרובו נותר מאחור, הושלכו אל מתחת למושב. לאן?
שאל. ורק אז תפס בויקו שהבריחה בסתר מ"סלע האהבה" – כמו כל הבריחות
האחרות – אינה אלא צעד ראשון במסע מילוט, שאין לו מושג לאן כדאי
לשאוף שיוביל אותם.
.
אנחנו חייבים להתרחק מכאן במהירות, אמר. סע בדרכים שקשה לסרוק
אותן מהאוויר. ייתכן שיחפשו אחרינו, ויש להם אמצעים לא מוגבלים
כמעט. הוא הרהר רגע, והוסיף, אנחנו רוצים להגיע לאיזה נמל, שבו נוכל
לעלות על איזו ספינת משא שתסלק אותנו מכאן בשקט, ובלי עקבות. אין
בעיות, אמר צ'ארלי. שנים אני חולם על מסע כזה. יש לך את הסכום
שדיברנו עליו? בויקו שלף את כרטיס התשלום שלו, הפעילו בנגיעה והפנה
את מרקע היתרה לעבר צ'ארלי. הוא נטל את הכרטיס, שילב אותו לרגע
בשוקת יתרות ששלף מכיסו, והחזירו לבויקו.
.
העגלה עמוסת החביות הכבידה על הטרקטור והאטה את התקדמותו. דלק,
הסביר צ'ארלי, בתשובה למבטו השואל של בויקו. סולר. יש בדרך מקומות
שבהם אפשר לרכוש חביות מלאות מהנוזל הזה, אבל המרחק ביניהן גדול,
והאנשים יכולים להבין את מצבנו ולהקפיץ את המחיר לשמים. מוטב שיהיו
לנו מעט רזרבות משלנו. מה שבטוח בטוח.
.
הם התקדמו בשביל ישן שכוסה ברובו צמחייה חדשה, והקיפו את הגבעה
במסלול יורד. צ'ארלי הקפיד להימצא במרחק מינימלי משולי הדרך, מה
שאיפשר לו להיכנס לסבך ולהסתתר בו, בהתראה של שניות בודדות. הטרטור
העמום של מנוע הטרקטור, שבקע מעבר לשכבת הבידוד שכיסתה עליו, השתלב
ברחש הרוח בצמרות העצים ובקולות החרקים ובעלי-החיים האחרים שחיו
במרחב הבין עירוני שחצו בדרכם. פעמון מסורתי מרוחק צילצל והודיע
משהו לתושביה של עיירה כפרית, אי שם מעבר לרכס. צ'ארלי לא הסב
אליהם את פניו אפילו פעם אחת מאז יצאו לדרך. הוא המהם לעצמו לחן
כלשהו, והחזיק יד אחת במצב הכן על ידית ההילוכים, בעוד ידו האחרת
לופתת את ההגה. המתח של השעות האחרונות והטלטול הרך והקצבי של מושב
הטרקטור נתנו את אותותיהם בנלי, והיא התכרבלה על המושב, הניחה את
ראשה על ברכיו של בויקו ונרדמה.
.
בויקו פתח בנקישה את המסוף שנח על ברכיו, חיטט רגע בכיסו
והוציא ממנו כרטיס מגנטי, שעליו הקליט לפני שעות אחדות, כמה קבצים
שהוסתרו מעבר לשדה שהוגדר "סודי", במחשב הספרייה של סלע האהבה. נלי
ניסתה להניאו מלצאת לספרייה בגלוי. אנחנו צריכים להקים כמה שפחות
רעש, אמרה, לא למשוך תשומת לב. הכי טוב יהיה אם הם פשוט לא יראו ולא
ישמעו אותנו. זה היה נכון, כמובן, אבל כדי לצאת מהמקום ההוא, הם היו
חייבים להתקשר החוצה, ובאותו זמן הם כבר הבינו ששקעי התקשורת
והאנרגיה בחדרם נתונים להאזנה מתמדת. בויקו נאלץ אפוא ליטול על
עצמו את הסיכון, ואז, אחרי שהתקשר אל צ'ארלי ממסוף השירות העצמי
בחדר הספרייה, חשב לעצמו שבאותה הזדמנות, שמבחינתו הייתה בלתי חוזרת,
ובעד אותו מחיר במטבע של סיכון, הוא יכול לקבל יותר. חיטוט מהיר
במסוף הספרייה, לרוחב רשימת המדורים שנכללו בקטלוג, העלו אותו על
מחסום שעליו נרשם בפשטות: "סודי – כניסה לבעלי מערכת גישה בלבד".
.
טוב. לבויקו הייתה מערכת גישה. הוא שלף מארנקו את הכרטיס שהכיל
את מערכת הגישה של פיל ברס. עוד פעם אחת ואחרונה יוכל להפיק תועלת
מקולו וממגע ידו של הבנזונה. אין מחסום שפיל אינו רשאי לעבור בו.
בעודו מורה למערכת להקליט את כל מה שנמצא מעבר למחסום על כרטיס
הלייזר החדש ששילב במסוף, הוא אפילו לא טרח להתבונן ולראות מה בדיוק
מוסתר שם, הכניס ד"ר דאנאשווילי את ראשו לחדר. הוא סקר את המשתמשים
הבודדים, הנהן לעברם בחוסר עניין ונעצר כשהגיע אל בויקו. הערב אצלי,
אמר בחיוך, ויהיה לנו אורח נוסף, פיל ברס, שאני מבין שהוא ידיד
ותיק של משפחתך. בויקו אילץ את עצמו לחייך בתשובה. כן. כן. כן. לך
כבר. זיעה קרה זרמה במורד צווארו ואצבעו היתה מונחת "הפעל
מחדש". אם דאנאשווילי היה עושה רק צעד אחד לעברו, הוא היה נוגע
בשדה, מה שהיה מבטל את כל פעולותיו הקודמות ומתחיל להעלות את כל
המערכת מההתחלה, ממש מקו האפס. רק זה היה חסר לו עכשיו, להיתפס על
חם בהעתקה אסורה של קבצים סודיים. אבל דאנאשווילי שלא חשד במאום,
נופף לו בידו בעליצות והמשיך בדרכו. המערכת סיימה את ההעתקה והתנתקה
אוטומטית. בויקו נשאר שם במשך כמה דקות נוספות, שבהן ביצע פעולות
אחדות שנועדו בעיקר לטישטוש עקבותיו במערכת, אם כי הוא ידע, כמובן,
שמי שישקיע בכך מספיק מאמץ וכישרון, יוכל תמיד לדעת מה בדיוק הוא
עשה שם. זה אחד החסרונות של כל מערכת ממוחשבת. היא לא מכירה
משתמשים "טובים" או "רעים", היא פשוט מעמידה את עצמה לרשותו של כל
מי שיודע להציג את הצירופים המתאימים.
.

הטרקטור עלה על אבן והיטלטל מצד לצד. נלי התעוררה והזדקפה
במושב. בויקו שלף את הכרטיס מהמסוף, ושילב במקומו כרטיס אחר,
מוסיקלי. ביג-באנד עם קלרינט מוביל הסתערה עליהם מתוך המסוף במקצב
סוער למדי, שכאילו האיץ בטרקטור שקצב תנועתו פיגר במקצת אחרי המקצב
המוסיקלי. נלי פיהקה והתמתחה.
.
ואז, בהפוגה הקצרה שבין קטע אינסטרומנטלי אחד למשנהו, היתדפק
על אוזניהם רצף של דחפים שיצר מעין טרטור מרוחק, אך החלטי. מצעוף.
ביטא בויקו את המחשבה שעלתה בראשי כולם. פיל ברס, פירשה נלי, ועוד
מעט הם יגלו שהסתלקנו, ויתחילו הצרות האמיתיות. צ'ארלי הזדקף במושב
הנהג והשקיף מערבה. המצעוף עצמו לא נראה. השמש כבר שקעה ובתוך זמן
קצר עמדה הארץ להתעטף בחשיכה מוחלטת. העיירה הקרובה מרוחקת מאיתנו
מרחק שעתיים נסיעה, אמר. ונדמה לי שבמצב העניינים הנוכחי, מוטב שלא
נפעיל את פנסי הדרך של הטרקטור.
.
בויקו הנהן בהסכמה, וצ'ארלי היטה את הטרקטור לעבר הסבך. כעבור
נסיעה קצרה, עצר לרגלי צוק שמתחתיו נבע מעיין מים. טפטוף אטי אך
קבוע, שהסתיים בבריכה זעירה, שגודלה לא עלה על זה של קערת רחצה.
מכאן זירזפו המים ונספגו בקרקע הלחה. כאן נחנה הלילה, הכריז, לאחר
שהסתיר את כלי הרכב מתחת לאחד העצים. הוא פרק קופסאות מזון אחדות,
מאלה שמחממות את המזון המאוחסן בהן עם פתיחתן. הם סעדו בדממה, שלא
הופרעה אלא על ידי פעמוני בית התפילה של העיירה הסמוכה. בויקו שלא
נימנם במשך הנסיעה, נשען על גזע עץ וכעבור דקות ספורות כבר נשמעה
מכיוונו נחירה שורקנית, נמוכה וקצבית. צ'ארלי ונלי הביטו זה בזו
בשתיקה.
.
מה שאני לא מבין, אמר לבסוף, זה מה גברת כמוך מחפשת עם אחד
כזה, שבמקום לטפל בך כמו שצריך, הולך לישון. הוא שלח את ידו והניח
אצבע על שפתיה. עם כל הכבוד, גברת, אני חושב, ואת בטח תסכימי אתי,
אני רואה את זה בעיניך, שגבר צריך להיות, איך לומר, גופני יותר, קצת
מלוכלך, לא מפחד להזיע. לא סטרילי כזה, זקר את אגודלו לעבר בויקו
הישן. נקי, מצוחצח. גבר צריך להיות קרוב יותר לחיים האמיתיים,
למציאות, לטבע, לא לרחף בעננים. הוא עיווה את שפתיו בבוז. תראי
אותי, למשל, אני לא סתום כמו שאתם חושבים, אבל הרגליים שלי הולכות
על הקרקע. עובדה, למי קראתם כשנקלעתם לצרה? ואני באתי, ותאמיני לי
גברת, רק בגללך באתי. בשבילו לא הייתי טורח. אם הוא כזה חכם כמו
שהוא חושב את עצמו, בבקשה, שיסתדר בעצמו.
.
אני… היא התבוננה היטב בבויקו הישן, אה… מה אתה עושה?
היא שלחה בו חיוך שנועד לשדר שעשוע, אך הביע מבוכה גוברת, אתה
מנסה לחזר אחרי? הוא נעץ בה מבט כחול, יציב, וענה במלה אחת. כן.
השתררה שתיקה. בויקו עדיין ישן. צ'ארלי התמקד בעיניה. את לא צריכה
אותו, את יודעת. העסק הזה, יש לי הרגשה כזאת, לא ייגמר טוב. אולי
יותר טוב בשבילך שתלכי מפה יחד אתי, או שלפחות תחזרי הביתה. שהוא
יילחם בעצמו את המלחמות שהוא בישל. אני בטוח שאת לא קשורה לכל
הבלגן הזה.
.
לחזור הביתה ?האפשרות היכתה בה בעוצמה. מאז החתונה ביקרה בבית
רק פעמיים, יחד עם בויקו. נצח חלף מאז החליפה כמה מלים עם אמה,
ביחידות. דקירה פתאומית של געגועים לכסא על המרפסת, תחת מבטי האמון
הרוגעים של אמה, חדרה את גופה ונבלמה בבטנה. לחזור הביתה? היא תרד
מהחדפס, תחצה את הכיכר הקטנה ותפנה לרחוב היורד אל הערוץ. על הגדר
המטוייחת שבפינת הרחוב עם הכיכר, היה כתם צבע כחול, דהוי, שהסתיר
כמה קווים אדומים שרק קצותיהם נותרו גלויים. הקווים האדומים, נלי
זכרה היטב, הרכיבו פעם כתובת חד משמעית: ג'רמי אוהב את נלי. ומתחת
לכתובת הוסיף המרסס האלמוני ציור קטן של לב מפולח בחץ.
.
ג'רמי. הוא היה בן ארבע עשרה. המלך הבלתי מוכתר של משחקי אחר
הצהרים ברחוב. היא היתה בת שתים עשרה, שדיה רק התחילו להתפתח, והיא
עדיין התחרתה בהצלחה עם הנערים האחרים בדילוג על גדרות. הייתה ביניהם
הבנה, הערכה הדדית שקטה. ג'רמי אוהב את נלי! צעקו הנערים מפעם לפעם.
היא אהבה לשמוע את זה. הוא היה רודף אחריהם ומכה אותם, מה שהיה
מבטיח שקט מסוים, עד לפעם הבאה. בוקר אחד ראתה את הכתובת האדומה
מרוססת על הגדר. המיקום לא היה מקרי, כמובן. הדברים החלו להתנהל
במסלול חיובי.
.
ואז בא כל הקטע הזה עם מבחני הכניסה לחברת החכמים. נלי הרימה
את האף, שדיה גם הם גבהו והבליטו את ההבדלים שבינה לבין הנערים
האחרים. והסוף ידוע. בימים האפלים של הבדידות, הכתובת האדומה שעל
הגדר שימשה לך נקודת אור יחידה. תזכורת לאפשרות קיומן של מציאויות
אחרות. ואז בא מישהו, בלילה, והתיז כתם צבע שמחק והסתיר את הלב
האדום המפולח. ג'רמי כבר לא אהב את נלי. איש לא אהב את נלי.
.
איכשהו, עם הזמן, גילתה שהיא יכולה לרכוש בחזרה את קרבת
הנערים. עליה רק להתחכך בהם מעט לשם כך, להניח להם להעביר את ידיהם
מתחת למלבושיה. היא למדה גם להשיב להם באותו מטבע, והם חזרו
והתגודדו סביבה, כמעט כמו בימים ההם. באופן מוזר, זה היה נעים, אבל
ערכו של המטבע הזה פחת עם הזמן. היו מטבעות אחרים, שהיו למעשה מעין
הרחבה של המטבע הראשוני הזה, אלא שהשימוש בהם הותיר אותה פעמים רבות
מרוקנת לחלוטין מעצמיותה. והיה ביקוש למטבע. נערים מרחובות רחוקים,
שהיא אפילו לא הכירה, באו ובדקו מקרוב את מה שהיה לה להציע.
.
איכשהו, ההמולה סביבה הגיעה לידיעתו של ג'רמי. הוא חיכה לה ליד
הגדר של המשרד האזורי להגנה על הסביבה, בדרך היורדת אל ביתה. השעה
היתה שעת אחר צהריים מאוחרת, והעובדים במקום סיימו את עבודתם זה
כבר. הבניין היה דומם. הוא נשען על הגדר. אני שומע שאת עושה כל מיני
דברים, אמר. היא השיבה לו במבט מתריס. לא עניינך מה שאני עושה עם
החברים שלי. היא הדגישה את ה"חברים". הוא הנהן לאט. אני רוצה להיות
חבר שלך, אמר. עיניו חייכו, כמעט כמו אז, כשהיו מחליפים מבטים תוך
כדי מרוצה מפה לשם. יותר משנתיים חלפו מאז. הם כבר לא היו ילדים.
אני מצטער שמחקתי אז את הכתובת ההיא, אמר. ההבנה היכתה בבטנה. הוא
מחק את הכתובת. היא האמינה שאחד הנערים עשה זאת סתם כך, בלי שום
סיבה מיוחדת. רצתה להאמין שהוא, כמוה, עדיין נהנה בסתר ליבו לראות
את ההכרזה מרוחה על הקיר. שגם הוא כואב את מחיקתה. אבל הוא מחק
אותה. בעצמו. הוא לא רצה לראות אותה יותר.
.
אני רוצה לראות אותך יותר, אמר. אבל אני רוצה שתעשי בשבילי
יותר ממה שאת עושה לאחרים. רגליה לא נשמעו לה. יותר? היא הנהנה
בשקט. בחצר, כשכרעה על ברכיה לפניו בעודו פותח את מכנסיו, חשבה,
הוא יהיה חבר שלי, מדהים מה שהוא מוכן לתת בעד מציצה. הוא עמד
מעליה בפיסוק אדנותי וחשב, מדהים, מה שהיא מוכנה לעשות תמורת
חברות. מעבר לגדר הציצו חבריו, והוא, כרגיל, ניצח בהתערבות. היא לא
ראתה אותו יותר. למחרת נסע לבית-הספר הפנימייתי של "קווי אוויר" בעיר
אחרת. הוא רק רצה, והצליח, לסחוט ממנה מתנת פרידה. בשכונה, מדי
פעם, מישהו היה מספר לה על קורותיו של ג'רמי. הוא היה עכשיו קברניט
מצעוף בקו יבשתי כלשהו. היא לא רצתה לשמוע, אבל לא יכלה לעמוד בפני
הפיתוי. והם ידעו את הסיפור, והיו מספקים לה את המידע, ובוחנים תוך
כדי כך, בעניין, את הבעות פניה.
.
לא, היא לא תחזור הביתה. היא התבוננה בצ'רלי במבט אחר. הוא
היה גבוה ורחב כמו ג'רמי, אבל לא הייתה שום חבורה מאחוריו. מה הוא
מוכן לעשות בעד מה? היא זקרה את סנטרה לכיוון בויקו הישן. אסור שהוא
ידע. צ'ארלי הנהן לאט. רק פעם אחת, הוסיפה. אל תחשוב אפילו שיהיה
לזה המשך. הוא אמר בפשטות: אני אוהב אותך. התאהבתי בך ברגע שראיתי
אותך יושבת במרכז הקהילתי, אחרי נחיתת האונס של המצעוף. חוץ מזה,
גיברת, גם אני יודע משהו על תרבות. לא רק הוא. פעם ראיתי סיפור
מצולם ישן. הייתה שם אישה אחת, היא אמרה שאם אשה אחת ישנה
לבד, כל הגברים אשמים. אני לא רוצה להיות אשם. נלי התחילה לצחוק,
ומיד היסתה את עצמה והביטה בחשש לעברו של בויקו, שפלט אנחה קלה,
התהפך על צידו והמשיך לישון.
.
אל תסבך את המצב אמרה. אתה יכול לקבל אצבע, לא את כל היד. אני
נשואה, אני אוהבת אותו. אנשים שחיים לבד עושים יותר טעויות מאלה שיש
להם מישהו. והוא המישהו שלי. אני לא רוצה לעשות טעויות, ויש גבול
למה שאני מוכנה לסכן.
.
הוא הוליך אותה אל מעבר לנחל, שם מצאו בין הסלעים מסתור
מתאים. היא טמנה את ראשה בחזהו.
.
***
.

נלי חלמה. היא רימה צעירה הנחה בתאה המשושה. מישהו, בוגר, נע
מעליה בביטחון. מישהו נושק לה. מישהו מחדיר לפיה, בעדינות, חומר לח,
מתוק. מישהו אחראי מספק לה אנרגיה המאפשרת לה להמשיך ולהתפתח,
לגדול, לחיות. היא נזכרת בסיוטי ההידרדרות הישנים שלה. הם נראים לה
רחוקים, רחוקים, לא מאיימים. כאן אין עוד סכנה כזאת. היא בטוחה.
בטוחה.
.
***
.

בויקו חלם. הוא היה כבן שש. מולו, מאחורי גדר בית-הספר, צעדה
ילדה בת גילו. שיער חום, ישר, גזור בקפדנות סביב עורפה. לחיים
נפוחות מעט, אף קטן, פנים רחבים המתכנסים בסנטר זעיר מחודד. היא
חייכה. והוא ידע שזאת היא.
.

מעבר לגדר נפערה תהום שרק לפני רגע לא הייתה שם. בדרך כלשהי
נראה היה שהם כבר לא בחצר בית-הספר, אלא על גגו של גורד שחקים במרכז
עירוני כלשהו. היא הייתה מבוגרת יותר, אולי בת שתים-עשרה. שדיה כבר
התחילו להתעגל. אבל היא התעלמה ממנו כמו אז, בחצר בית-הספר. היא
צעדה לעברו אבל חלפה לידו מבלי להבחין בו, כאילו היה אוויר. היא
הניפה את גופה אל מעבר למעקה והתיישבה עליו, כשרגליה מתנופפות
באוויר החופשי. היא הפנתה את פניה לעברו, אמרה "שלום", והדפה את
עצמה אל החופש. השיתוק שאחז בו קודם לכן, השתחרר. הוא זינק, וברגע
האחרון הצליח לאחוז בידה. היא התנודדה באוויר, מעבר למעקה. עזוב
אותי, צעקה, עזוב. תחזיקי חזק, ענה לה, תחזיקי חזק. אבל היא היכתה
בידה הפנויה על ידו ואילצה אותו לשחרר את אחיזתו. ואז היא נפלה.
ונפלה. ונפלה.
.
***
.

בבוקר הסיע אותם צ'ארלי, על-פי חוש הכיוון שלו, בתוואי אקראי
ביער. טרטור מנועיו של המצעוף שחיפש אחריהם השתלב באופן קבוע ברחשי
הרקע, ותנועה גלויה בדרכים המסומנות במפה, הייתה שקולה להסגרה
עצמית. הם צלחו נחלים, וטיפסו במתלולים, ועד רדת הערב התקדמו כברת
דרך קטנה בהרבה מזו שעברו אתמול. צ'ארלי לא הקדיש להם כמעט תשומת
לב, ורק דיבר ושיכנע את הטרקטור שלו לבצע תעלולים שונים, כמו עלייה
במדרון בסיוע כננת ממונעת וכבל פלדה, מה שנראה לנלי ולבויקו שהביטו
במבצע מהצד כמעין הנפה עצמית, ואחר כך, כמובן, שיבח אותו על
ביצועיו.
.
במקומות שבהם היה עליהם לחצות נחלים רחבים ועמוקים מדי, או
שקרקעיתם מסולעת והמים בהם זורמים בגעש שאיים להפוך את הטרקטור על
צדו, נאלצו לחזור לדרכים הרגילות, לחצות את הערוץ על גבי הגשר, ואז
לחזור ולהיכנס לסבך. כדי להקטין את הסיכון, נפרדו לפני כל חצייה
כזאת. נלי ובויקו הלכו רגלית, וצ'ארלי חצה את הגשר בעקבותיהם,
בהפרש של חצי שעה, בערך, אחריהם. הגשרים, כל הגשרים העתיקים, נבנו
בעקמומיות מסוימת, לא טבעית למראה, שלדברי צ'ארלי נועדה למנוע
מהשטן לעבור בהם. השטן הוא טיפוס ישר, הסביר. אולי ישר מדי. הוא
הולך רק במסלולים ישרים ואינו מסוגל לחצות גשרים עקומים. הדיבורים
על השטן הזכירו לנלי את השריונות משושי הגפיים שנמצאו במרתפי סלע
האהבה, שנועדו לפי הכתוב "לשימוש השטן ולא לבני אנוש". אולי לאנשים
שחיו בסביבה הזאת בעבר, הייתה סיבה טובה מאוד לנסות ולהימנע ממפגש עם
השטן. אבל היא שתקה, ולא אמרה על כך דבר. באותו יום, ולמחרת, הצליחו
להימנע מלעורר את תשומת לבם של התושבים, למרות הידיעות ששודרו בכל
ערוצי האקטואליה, בדבר "שני חוקרים שתעו בדרכם באזור 'סלע האהבה'".
הם היו רחוקים עתה מרחק רב מהטירה, והמשיכו להתרחק ממנה מדי יום.
.
בערבים הקפידה נלי להתכרבל בחיקו של בויקו, ונמנעה בעקשנות
מלפגוש את מבטיו של צ'ארלי שצרבו אותה. חלום הרימה לא חזר עוד, אבל
גם סיוטי ההידרדרות יצאו ככל הנראה לפגרה. צ'ארלי התרכז במשימה
התחבורתית המורכבת שנטל על עצמו. עד כה הטרקטור לא הכזיב, אבל הוא
ידע שרק המזל שיחק לו בקטעים מסוימים של הדרך, ובאופן טבעי, הוא
בכלל לא היה בטוח שאותו מזל יעמוד לצידו בהמשך.
.
למחרת לפנות ערב, כשהטרקטור נע בזהירות במורדו המסולע של ערוץ
יבש, וכשהשלושה כבר תרו אחר מקום מתאים לחניית הלילה, מצאו את עצמם
אל מול המציאות, ללא תמיכתו של המזל. חמישה גברים חמושים הזדקפו
לפתע מאחורי הסלעים ששימשו להם מסתור, וחסמו את הערוץ למלוא רוחבו.
צ'ארלי בלם את הטרקטור וניסה לשלב את ההילוך האחורי, כאשר לייזר
שכוון אליהם מאחור החל להתיך את ייצול העגלה הנגררת. צ'ארלי בלם
באחת וכיבה את המנוע.
.
יום נאה, האין זאת? אמר הבכיר שבין החמישה בניב ישן. הוא חייך
ונגע בנימוס בשולי כובעו, גבירתי, רבותיי. בויקו, נלי וצ'ארלי לא
השיבו לו, אבל הוא לא הוטרד מכך במיוחד. חיוכו התרחב. האם אינכם,
במקרה, אותם מדענים שכל העולם מחפש אותם? נדמה לי שפרס נאה הובטח
למי שימצא אתכם. השלושה עדיין שתקו. אה, אמר האיש לארבעת חבריו,
ומה יש לנו כאן? הם סבבו את הטרקטור. מטען אישי, דלק. ואני חושש
שכלי הרכב הזה הוצא אל מחוץ לחוק לפני זמן רב. יהיה עלינו להסגיר גם
אותו לידי השלטונות. חבל, אבל זה מה שיהיה עלינו לעשות.
.
אדוני, אמר בויקו, אנחנו לא האנשים שאתה מחפש, והטרקטור וציודו
הם רכושנו. אתה יכול לדווח למי שאתה רוצה על מה שאתה רוצה, אבל אינך
יכול להחרים את רכושנו. אין לך סמכות לכך. האיש העמיד פנים כשוקל את
דבריו. אתה טועה, אמר לאטו. אתה מבין, אתם השגתם את גבולה של אחוזת
משפחתי, ובתוך גבול האחוזה, אני הוא הקובע את החוקים והמחלק
סמכויות. והחוק, שלא אני קבעתי אותו, אלא אבותי, אומר בפשטות שכל מה
שנוגע בקרקע האחוזה, שייך לנו. הטרקטור שלכם, כך נראה לי, נוגע
בבירור באדמתי. נלי התפוצצה. נפלת על הראש? על איזה חוק אתה מדבר?
על איזה אחוזות? איפה אתה חושב שאתה חי? ומתי?
.

אלה מאושפזים שברחו מ"סלע האהבה", אמר בויקו. אולי גדר הרדיו
וגלולות הרעל לא כל כך יעילים בסופו של דבר. הוא התבונן בצ'ארלי,
לראות את תגובתו. שפתיו של האיש נקפצו בחומרה. אנחנו לא מאושפזים,
ואיננו בורחים מאיש, הטעים בקפדנות. גוון קל של עלבון התלווה
לקולו. אחד ממלוויו התערב. מוטב שתתייחסו במעט יותר כבוד לליירד
גלאסבורו, אמר. הליירד חייך שוב בנימוס, ושוב נגע בשולי כובעו.
גברתי, רבותיי. אלוהים, לחש בויקו, ברונים שודדים. זה בדיוק מה
שחסר לנו עכשיו. הליירד אמר :צר לי רבותי, אבל זו דרך ההשתכרות
היחידה שנותרה לנו. וזו דרך חוקית. זו באמת אחוזת אבותי, ואיש
מעולם לא ביטל את החוק שהם חוקקו, כך שהוא שריר וקיים, וזכותי
לתבוע את אכיפתו. המלווה התערב שנית. הרי לא תצפו שהליירד יקבל קצבת
השלמת הכנסה, אמר, וחוץ מזה אל תשכחו שהוא צריך לשלם את
משכורותינו. גבותיו התרוממו. אתם רואים? סיכם, אין ברירה. אתם
תיאלצו לכבד את החוק. הליירד עדיין חייך בנימוס.
.
אני חושש שעלינו לבקש מכם להתפשט ולהתחיל לצעוד במורד הערוץ,
המשיך המלווה. לא נפגע בכם, אני נותן לכם את דברתי על כך, מלה של
ג'נטלמן, אבל כל רכושכם, כולל הטרקטור, חייב להישאר ברשותנו. לא את
גברתי, פנה לנלי, את כמובן לא חייבת להתפשט. איננו פראי אדם. למעשה,
הוא החליף מבטים עם הליירד, את יכולה להישאר איתנו, כאורחתו האישית
של הליירד. וגם לאחר מכן, אני כמעט בטוח שיימצא לך תפקיד כלשהו
באחוזה. עתידך מובטח גברתי. ייתכן שמזלך הטוב הוא שהפגיש אותך עם
הליירד.
.
יותר מדי דיבורים, נהם מלווה אחר של הליירד, אבל המלווה הראשון
השתיק אותו במבט נוזף. חמש יריות רעמו והדיהן ניתזו מגדות הערוץ,
ונשברו וחזרו ונשמעו כמטח של אלף רובים ישנים. כל העניין נמשך
שניות. בויקו ונלי התכווצו במקומותיהם, וכשנלי פתחה את עיניה, ראתה
את צ'ארלי עומד על מושב הנהג. בידו היה אחוז אקדח אוטומטי ישן, עם
מחסנית מאולתרת שהכילה עשרים כדורים בקוטר אחד עשר וחצי מילימטרים.
עשן עדיין עלה מקנה האקדח. הליירד וארבעת מלוויו היו שרועים על
הקרקע בתנוחות שדיווחו על מוות. לא נשאר שום מקום לספק בעניין הזה.
צ'רלי חייך קדורנית. הוא צדק, אמר, יותר מדי דיבורים.
.
דירדור אבנים שנשמע מאחור הקפיץ אותם. זה היה מלווה אחר של
הליירד, החמישי במספר, זה שהקרין קודם בלייזר את ייצול העגלה. הוא
ניסה להימלט במהירות מהמקום. צ'ארלי הרים את האקדח, ייצב אותו בשתי
ידיו וירה ירייה אחת. האיש נפל. השתגעת ?התיז בויקו, עכשיו כל העולם
יחפש אותנו. צ'ארלי הביט בו בשקט, ורק נלי זיהתה את הבוז בהבעתו.
כל העולם מחפש אותנו ממילא, אמר. ובכל מקרה לא היינו יוצאים מכאן
חיים. זה היה או אנחנו או הם. בויקו נענע בראשו לשלילה. הם רצו רק
את רכושנו. צ'ארלי נאנח. רק את רכושנו? ומה היינו שווים בלי הרכוש
הזה? לאן היינו יכולים להגיע בלעדיו? וחוץ מזה, הם לא היו מניחים
לנו לצאת מכאן בחיים, זה היה רק טריק. ברגע שהיינו מפנים להם את הגב
בום בום. בויקו צימצם את עיניו בחשד. מנין לך? אני מכיר אותם, באה
התשובה, כלומר, את הסיפורים עליהם. את השמועות. עדויות של ממש אין,
כי הם מעולם לא השאירו אחריהם עדים חיים. מלתו של ג'נטלמן הוא אמר.
אל תצחיקו אותי. אלה אנשים שחיים מחוץ לחוק. איש לא יבחין בהיעדרם,
כי גם בחייהם כמעט שאי אפשר היה להבחין בקיומם. נלי התעשתה ראשונה.
מה נעשה בהם עכשיו ?שאלה. בויקו משך בכתפיו, וצ'ארלי אמר, אתם אל
תעשו דבר. אל תטרידו את עצמכם בקטנות. הוא חייך את אותו חיוך קדורני
שלו. רק תרדו מהטרקטור ותנוחו מעט. אני כבר אסדר את העניין.
.
כעבור שעתיים, המשיכו בדרכם. פני הקרקע של הערוץ לא הסגירו שום
רמז על אירועים יוצאי דופן כלשהם. צ'ארלי התאמץ ואסף מהקרקע אפילו
את תרמילי הקליעים. החשכה כבר ירדה, אבל נלי ובויקו לא היו מוכנים
לחשוב על חנייה בקרבת מקום הרצח. צ'ארלי לא התווכח, והמשיך לנהוג את
הטרקטור במורד, לאורו של הירח המלא.
.
בבוקר המחרת העפיל הטרקטור על הגבעה האחרונה, שממנה תכננו לרדת
לעבר נמל גלזגו, שבו קיוו לעלות על ספינה שתרחיק אותם מחופי הארץ.
ליל הטלטולים נתן בהם את אותותיו, אבל צ'ארלי, כמו סוס שמריח מים
בסיומו של מסע ארוך, בלם את הטרקטור רק בקרבת הפסגה. מוטב שלא
נבליט את צללית הטרקטור על קו הרכס, הסביר. הוא ירד מהרכב בקפיצה,
שיחרר את רתמת תרמילי הגב, והאיץ בהם. בואו, נעלה למעלה ונראה מה
העניינים בעיר.
.
הטיפוס, על אף שלא היה ארוך מאוד, הקשה עליהם. איבריהם הנוקשים
והדואבים מטלטולי נהיגת הלילה, סירבו להישמע להם בתחילה, וגם לאחר
שהתחממו קמעה, חשה נלי מעין פיק ברכיים בכל פעם שהיה עליהם למשוך את
עצמם ולעלות למפלס גבוה יותר על מדרגות הסלע. כשהגיעו, מתנשפים,
לפסגה, התפרקדו שם, והעבירו שעה ארוכה בטרם החזירו לעצמם את קצב
נשימתם.
.
למטה, נשקפה אליהם גלזגו. לונדון על נהר הקליד, אמר צ'ארלי
בפרץ לא צפוי ומיושן משהו של פטריוטיזם וגאווה לאומית סקוטית.
בניינים ישנים, כמעט מתפוררים, שמילאו את רוב השטחים הסמוכים לנמל,
נדמו כמכופפים את גגותיהם האפורים המחודדים לעבר המים. השמש שזה עתה
עלתה במזרח, האירה את כתמי השמן הגדולים שנחו על המים. העיר עצמה
התעוררה אט אט משנת הלילה. תחנות האנרגיה הגדולות ניצבו בדממה מטעה
בפתח הנמל. שום עשן לא היתמר מהן, אבל הבניינים הלא מאוכלסים,
האפורים והמתפוררים שבקרבתן, העידו על פעילותן המתמדת. חדפס ראשון
חצה את מרכז העיר לאטו, בלם בתחנה, לרגלי קתדרלה גדולה, והמשיך
במסלולו. מגדלי המשרדים היו מוארים כמעט במלואם, כמו כל מגדלי
המשרדים, בכל המקומת האחרים בעולם. בפאתי העיר ניצבה טירה עתיקה,
מאחורי צריחיה העגולים נראה עגורן גדול. אולי משפצים את הטירה,
אולי הורסים אותה ובונים במקומה עוד מגדל משרדים. שכונות המגורים
השתרעו למרחק גדול מהעיר, כשהן מטפסות במעלה הגבעות, עד לקרבה
מסוכנת למקום שממנו צפו השלושה אל הנמל.
.
הנמל התעורר לחיים בקול צפירה גסה שפלטה מפרשית מכולות גדולה,
שש תרנית, שהחלה לנוע במורד הקליד, בנתיב המוביל לעבר דורטמות,
וממנה אל הים הפתוח. ספינת גרר קטנה דחפה את חרטום האוניה והפנתה
אותו בכיוון הנכון. ששת מפרשי המתכת הענקיים, שנדמו כגלילים חתוכים,
התכווננו תחת פיקודו של מחשב רב-החובל, והתייצבו בכיוון שבו יכלו
לרכז את הכמות הגדולה ביותר האפשרית של אנרגיית דחף מכנית, התרגום
המעשי של הרוח הקלילה שירדה מן ההרים, חלפה מעל לעיר ונשקה לפני
המים. הספינה רעדה כולה מהמאמץ ומאחוריה התערבל שובל לבן, ארוך, של
קצף שנוצר במדחפי מנוע הניווט שלה, המותר לשימוש רק לצורך תנועה
בשטח הנמל. היא עברה בסמוך למזח צבאי, שבו עגנו שתי רחפות טילים
גרעיניות. איש לא נראה בקרבתן, ועל-פי מצב דוברות התצפית בכניסה
למעגן, נראה היה שעבר זמן רב מאז יצאו להפלגה. הכורים הגרעיניים
העגולים שהכבידו על ירכתיהן היו, ככל הנראה, הסיבה היחידה לשימורן.
.
מפרשית המכולות כבר יצאה מהנמל ודוממה את מנוע הניווט. השובל
הלבן מאחוריה כמעט נעלם. היא החלה לנוע במהירות, עם הזרם, כאשר
ספינת מחקר מהירה, אדומה-לבנה, ניתקה ממזח שבנייתו לא הושלמה, וחתכה
את דרכה. ספינת המכולות הפנתה את חרטומה מעט שמאלה, ודופנות שתי
הספינות התייצבו במקביל. ממקום תצפיתם בראש הגבעה, הבחינו נלי,
בויקו וצ'ארלי באנשים אחדים שירדו מספינת המחקר בסירה שהובילה אותם
אל ספינת המכולות. הם עלו אל הסיפון, ולאחר מכן נראו בבירור עולים
ויורדים בכל פתחי המטען. כשהסתיימה הבדיקה, וזה נראה בדיוק כמו
בדיקה, ירדו הבודקים ושבו לספינת המחקר שחזרה למקומה ליד המזח
הבלתי גמור. ספינת המכולות העלתה שוב את מפרשיה הגליליים, והמשיכה
בדרכה. באותו זמן כבר נכנסו החיים בעיר ובנמל לקצבם הרגיל. חדפסים
נעו וקישרו את כל חלקי העיר, תנועת הטעינה והפריקה בנמל התנהלה
ביעילות, ומעלית הצינור במגדל התקשורת הוזזה בזווית שהעידה על
הכנות להגעת מצעוף.
.
לאחר שהחליקו וירדו במהירות אל מדרגת הסלע הנמוכה שעליה חנה
הטרקטור, הביטו השלושה זה בזה. אתם חושבים על מה שאני חושב ?אמר
בויקו. השניים האחרים הנהנו. נדמה לי, אמר צ'ארלי לאטו, שאי אפשר
יהיה להאשים אתכם בשיגעון רדיפה, אם תתחילו לחשוב שהם מחפשים
אתכם. תגידו, המשיך, עד עכשיו לא שאלתי אתכם, אבל מה בדיוק עשיתם
להם שם, שהם מוכנים להתאמץ כל כך כדי ללכוד אתכם? בויקו התחיל לומר
משהו, אבל צ'ארלי קטע אותו. אל תגידו לי. אולי מוטב שלא אדע,
ובשבילי, בכל אופן, הידיעה שאתם חשובים להם, מספיקה בהחלט. השאלה
עכשיו היא, כמובן, מה אנחנו הולכים לעשות?
.

אנחנו? שאלה נלי. הוא התחייב להביא אותנו לגלזגו, ואת זה הוא
עשה. לא נוכל לשלם יותר ממה שהבטחנו, אמר בויקו. צ'ארלי חייך.
בסדר, אמר, אז מעכשיו כל אחד משלם בעצמו בעד תענוגותיו. רק דבר
אחד, אמר בויקו, אנחנו נשמח אם תמשיך לעזור לנו, אבל בלי יריות ובלי
גוויות נוספות. אנחנו מתכוונים לחזור לציוויליזציה ולחיות חיים
נורמליים, אתה יודע. עננה חלפה על פניו של צ'ארלי, אבל הוא התעשת
במהירות. בסדר, אמר, וזה מחזיר אותנו לשאלה הראשונה, מה אנחנו
הולכים לעשות? הרי ברור שאין לכם שום סיכוי לצאת מהנמל הזה מבלי
להיתפס.
.
אולי ניסע לרוחב הארץ, עד לנמל אדינבורו? הציעה נלי. בויקו
וצ'ארלי נענעו את ראשיהם לשלילה. באדינבורו מתקיים עכשיו הפסטיבל
השנתי, אמר צ'ארלי. השטח שורץ בלשים ושוטרי חרש שמנסים להגן על
המבקרים מפני העבריינים המקומיים, שמקבלים בימים אלה תגבורת מכל
היבשת. העיר מוצפת כייסים שמגיעים אליה בתקווה להשיג בה מעט פרנסה.
לפני שנתיים הייתי שם בתקופת הפסטיבל. ראיתי שוטרים מתנפלים על אדם
שצפה במופע תיאטרון רחוב, רק בגלל שלא טרח להתגלח, וחזותו הלא
מסודרת נראתה להם חשודה. בקיצור, מתחוללת שם מלחמת עולם של שוטרים
וגנבים. אם חשבת על היטמעות בהמון החוגגים, מוטב שתשכחי מזה.
אדינבורו בשעת הפסטיבל אינה מקום מתאים למי שמבקש לשמור על פרופיל
נמוך ולהימנע מלעורר תשומת לב.
.

אפשר לרדת דרומה לאנגליה, אמר בויקו, אבל לא נראה לי שזה יהיה
הדבר הנכון לעשותו. מוטב שנימנע ממעבר באזורים מאוכלסים בצפיפות.
צ'ארלי הסכים במנוד ראש. וזה אומר שנשארה לפנינו רק אפשרות אחת:
לנסוע צפונה, לחצות את ההיילנדס ולאלתר משהו. אולי נמצא איזו ספינה
באחד מנמלי הדייגים הצפוניים. הבעיה היא שאין לנו מספיק דלק בשביל
הטרקטור לנסיעה כזאת, מה גם שלא נראה לי שהוא יהיה מסוגל לנסוע
מרחקים כאלה. זה כלי חקלאי במקורו, והוא כבר בן יותר ממאה שנים,
אתם ידעים. בויקו הנהן במרץ. אני יודע, אמר. ניסע בחדפס.
.
הפרק הבא יפורסם מחר.
.