.
נהר השמים הגדול. גרגורי בנפורד. תרגום: ירדנה גבתי. עם עובד. 386 עמודים.
.
עיצרו את הזמן, גרגורי בנפורד רוצה לרדת. בנפורד, פרופסור
לפיסיקה באוניברסיטת קליפורניה בארוויין, הוא מומחה לזמן. בשנות
השבעים התפרסם רומן המדע הבדיוני החשוב שלו, "בריחת זמן" (תורגם
לעברית בשם "נופזמן"). הספר מתאר ניסיונות להעביר אזהרה אקולוגית אל
העבר, בניסיון לשפר את העתיד (שמבחינתם של שולחי המסר – הוא ההווה).
זה לא כל כך מסובך כפי שזה, אולי, נשמע. זו, בסך הכל, שאלה של זמן.
.
בכל אופן, אם "בריחת זמן" יצג את תפיסת הזמן הדינמית של
בנפורד, הרי ש"נהר השמים הגדול) "שראה אור ראשון בשנת 1987,
מייצג את שאיפתו לעצור את הזמן, ואולי אפילו להסיגו אחור, אל הימים
הטובים ההם, של המדע הבדיוני ה"בסיסי".
.
הספר נפתח בתמונה אפוקליטית היפר-ריאליסטית שהועתקה כמות שהיא
אל הסרט "שליחות קטלנית". אנשים עייפים, מסמורטטים, נרדפים על
צוואר בידי מכונות בעלות בינה מלאכותית, בין חורבותיה העשנות של
תרבות אנושית רמוסה ומרוסקת.
.
איך הגענו עד הלום? חידה. איפה אנחנו? בכוכב-לכת הנע סביב אחד
מכוכבי מרכז הגלקסיה. פלנטת מתנחלים אחת מתוך רבות, שאיש אינו יודע
מה עלה בגורלן. מה עושים? בורחים. אחדים חיו במנוסה. זה, כמובן, יכול
להזכיר את "בריחת זמן" ואת הצורך הדחוף בתנועה אל העבר כדי להפנות
את ההיסטוריה לאפיק "בונה" יותר. שילוב שני הספרים האלה, מפיק
במדויק את התסריט של "שליחות קטלנית": מוכרחים לחזור אל העבר
ולמנוע את התפתחות המכונות, שברבות הימים ינהלו מלחמת השמד
נגד האנושות.
.
בנפורד, הידוע כסופר מדע בדיוני איכותי, מתאפק ונמנע מהמיזוג
הבנאלי הזה. אבל הבעיה היא, שהאיפוק, כנראה, לא השאיר לו מספיק
אנרגיה כדי למצוא פתרון קביל אחר לתמונת הפתיחה המבהילה-מבטיחה שלו.
וכך הוא מוצא את עצמו, יחד עם גיבוריו, מנהל מגננה חסרת סיכוי ומנסה
להרוויח זמן. אולי, איכשהו, בינתיים, יעלה ויבוא הרעיון הגואל שיביא
את הסיפור הזה לחוף המבטחים של "שורת המחץ".
.
אבל זה לא קורה. וכך, בלית ברירה, בנפורד שובר "חוק" אחרי
"חוק", עד שבסוף נופל העיפרון, וזהו סוף הזיכרון. הרי כל אחד יודע,
שבסיפור על "רצח בחדר סגור", לא יהיה זה הוגן מצד הסופר להציג
פתרון המבוסס על "דלת סתרים" שקיומה אינו ידוע לקוראים, ושדרכה חדר
הרוצח לחדר, ביצע את זממו, ונמלט. באותה מידה, כאשר מדובר בקבוצת
אנשים הנרדפת על-ידי מכונות בערבותיו של כוכב-לכת שההיסטוריה שלו
אינה ממש ידועה, אין זה הוגן להציע להם, פתאום, ספינת חלל מוסתרת,
המוכנה לשאתם על כנפי נשרים אל אופק החירות. גם לא כל כך ברור כיצד
אנשים בעלי רמה מדעית-טכנולוגית נמוכה יחסית, מצליחים להשתלט
במהירות על רזי הטסתה של ספינת כוכבים.
.
ואם לא די בכל אלה, מוסיף המחבר באופן קפריזי ו"מודבק"
לחלוטין, גורם עלום לחלוטין, ישות אדירה ממרכז הגלקסיה, שהיא זו
הרומזת לאנשים על הימצאה של הספינה. ההיררכיה בין המכונות הרודפות
לאותה "ישות" יותר מסתם מזכירה את "קץ הילדות" הקלאסי של ארתור סי.
קלארק. ואם כבר מדובר בדמיון, אי-אפשר שלא לראות את הדמיון שבין
ה"כלב הרובוטי" לבין "יצורים" שאיכלסו סיפורי מד"ב רבים מאוד משנות
הארבעים והחמישים. ה"מנטיס" המכני הקורא את נפשותיהם של בני-האדם
מזכיר את ה"פרד" ואת "ריש ג'ירארד" של אסימוב, שעשו זאת בדרך
הגיונית ומשכנעת הרבה יותר. והעובדה שמכל התהליכים הביולוגיים
האפשריים ה"מנטיס" מתעניין דווקא ב"פיסול מיני", נראית כאילו חוברה
לה יחדיו לצורכי שיווק בסיסיים.
.
על אף כל אלה, בנפורד כמעט מצליח לאסוף גובה, כאשר הוא מציג את
הרעיון המקורי היחיד בספר הזה: ה"חזויות". האנשים בעולם המכונות הם
נוף מולדתם, הם אינם נקיים ממכניות מסוימת. למעשה, הם מעין
קיבורגים: בגופם משולבות מערכות עזר אלקטרוניות-מכניות, המשפרות את
ביצועיהם העצביים והגופניים. המערכות האלה מאפשרות להם לשמור את
זכרם של המתים, באופן כמעט חי: כמעין הקלטות המצויות בחלק
האחורי של המוח. האדם הנושא "חזויות", יכול להעלות אותן על
הקירות הפנימיים של מוחו, ולהחליף איתן מחשבות, דעות ומידע. כך
יכולים האנשים החיים להמשיך ולהיעזר בניסיונם ובחוכמתם של המתים.
.
.
הנה סיון שביט על שיחה עם "חזות" המוקרנת על הקירות הפנימיים
של המוח. וארוחת יום שישי.
.
אלא שמשום מה, הרעיון הזה אינו מפותח דיו, ובכל מקרה, הוא רחוק
מלהשליט את עצמו על תמונת המציאות שמנסה הספר הזה לצייר. ההחמצה
הזאת נובעת, אולי, מאי יכולתו או מאי רצונו של בנפורד להינתק מקרקע
המציאות המוכרת של המדע הבדיוני ה"נוקשה". הקטע הפסיכולוגי הוא,
בפירוש, לא כוס התה שלו, כפי שמומחש היטב בהסברים הפשטניים של
ה"פיסול המיני" מיסודו של המנטיס. התעלמותו זו של בנפורד מהמדע
הבדיוני החדש שעלילותיו מוקרנות, אם להשתמש בטרמינולוגיה שלו, על
הקירות הפנימיים של הנפש, מציגה אותו כמי שחותר נגד כיוון זרימתו
של הזמן, כשהוא מפנה את עורפו אל העתיד.
.
