.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק שביעי.
.
מצעוף הנוסעים החדש של "קו אוויר", דגם C-411 (ה"הולנדי
המעופף"), הרים את חרטומו כנגד הרוח הצפונית-מערבית המתגברת, ואסף
גובה בביטחה. נלי ובויקו שהסבו בחלקה האחורי של גונדולת הנוסעים,
והביטו מטה מבעד לחלון, יכלו להבחין בשלוחה הימנית של המצעוף,
ובשני מנועי הסרבו-פורש הממוקמים עליה, שהיטו את ספינת האוויר
הגדולה והכריחו אותה לבצע פנייה רחבה במסלול עלייה אל מול הרוח
הנגדית. רעש המדחפים כמעט שלא נשמע, אבל המנועים המתאמצים העבירו
רעד, שחדר דרך שדרת קורות החיזוק של בלון ההליום, הגיע אל שלד
הגונדולה, וממנו חילחל ועלה, כמעט לא מורגש, עד לבסיסי המושבים.
הנוסעים המנוסים התעלמו ממנו, אבל נלי נעה על כורסתה באי שקט
וניסתה למצוא תנוחה שתעניק לה תחושת יציבות.
.
מרכז העסקים העירוני נפל והתרחק לאטו למטה, אל מתחת לרגליהם.
שני מפיצים מצליחים, אם לשפוט לפי חליפות ה"סור-טון" שלבשו, חלקו
עימם את רביעיית המושבים שהיו מסודרים בשני זוגות, פנים אל פנים,
משני עבריו של שולחן הגשה צר ונמוך. אד לבנבן אטם לרגעים את החלון
כשהמצעוף עלה מבעד לענן שחצה את מסלולו. החלונות חזרו לשקיפותם
הרגילה זמן קצר לאחר מכן, כשספינת האוויר הגיעה והתייצבה בגובה
השיוט המתוכנן. נלי, שהביטה מוקסמת מבעד לחלון, ראתה את בתי העיר
ומגדליה כקוביות משחק לילדים. רצפת הגונדולה התאזנה, והנורה האומרת
"אפשר לשחרר חגורות" נדלקה. קולו של הקברניט בירך את נוסעיו ופירט
את מסלול הטיסה.
.
סילחו לי. אחד מלובשי ה"סור-טון" קם ממקומו, הצטודד כנגד
השולחן שבמרכז רביעיית המושבים, יצא למעבר הפתוח והלך לעבר ירכתי
הגונדולה. פיט תמיד מקיא את נשמתו בטיסות, אמר המפיץ האחר. הוא חייך
קדורנית, פתח את מסופו הנייד ושקע בחישובים.
.
דיילת שדחפה לפניה עגלה עברה במעבר והציעה לנוסעים משקאות,
חטיפים, ומיני מתיקה. הארוחה תוגש בעוד כשעתיים, אמרה, בינתיים,
שתו וטעמו משהו. נלי סקרה את ההיצע. כמה עולה תחליף קפה וצלוחית של
חמאת בוטנים? זה כלול במחיר הכרטיס, התערבבו תשובותיהם של בויקו
ושל הדיילת. פיט, שגמר כנראה להקיא את נשמתו וחזר ותפס את מקומו
מולם, שיגר אליהם חיוך מקצועי פעיל במיוחד. על כורחו חש בויקו שהוא
מתחיל לחבב את האיש. פיט, שללא ספק היה מודע ליכולתו המקצועית, חייך
בתשובה. אז מה? לאן אתם נוסעים?
.
אנחנו… התחילה נלי, נוסעים לירח דבש. גמר בויקו. או, אמר
פיט, כמה נחמד, מזלטוב. הוא שלף מתיקו כרטיס פלסטי-מגנטי והגישו
לנלי. שמי וכתובתי. אולי זה לא הזמן המתאים, אבל כשתחזרו מירח הדבש,
כדאי שתתנו את דעתכם על העתיד, ואם כך תעשו, מן הסתם יעלה בדעתכם
עניין הביטוח, או הריהוט, או הדירה, ואז תוכלו להוציא את הכרטיס
הזה, לשלבו במסוף התקשורת שלכם, והוא כבר יקשר אתכם אוטומטית אל
המסוף שלי. יש לכם כרטיס?
.
בויקו הזעיף פנים, אבל נלי דיקלמה בפשטות את שמותיהם וכתובתם.
אין לנו כרטיס. נייג'ל, אמר פיט. רשום ומתויק, נהם עמיתו מבלי
להרים את ראשו ומבלי להפסיק לרגע להניע את אצבעותיו על מרקע המסוף
הנייד, שענה לו בלחישה.
.
המצעוף שייט באוויר במהירות קבועה. נלי נרדמה, כמו תמיד,
בעיניים חצי פקוחות, כשהיא ממלמלת חרישית רצף סדור של מלים חסרות
מובן. בויקו נבהל כשראה אותה ישנה בראשונה, אבל מאז למד לייחס
לתופעה הזאת חן מסוים. רק טבעי שנלי "מנלנלת", התבדח בינו לבינו.
פיט השים עצמו ישן, בויקו היה בטוח בכך, ונייג'ל המשיך להתלחש עם
המסוף. בויקו פנה והביט מבעד לחלון. הם חלפו מעל לאזור הררי. נהר
רחב ידים, כחול-ירוק, התפתל בכבדות בין הרים ששלג עד כיסה את
פסגותיהם המשוננות. מורדות ההרים כוסו יערות של עצי מחט, עצים
נשירים וצמחייה נמוכה. על חופו של אחד מפיתולי הנהר נשענה עיר
כפרית, שלפי סימנים שונים עדיין הייתה נתונה בתנופת פיתוח. טוב שעוד
יש מקומות כאלה בעולם, חשב בויקו.
.
הבתים, בני שלוש קומות לכל היותר, נראו מגובה המצעוף כקופסאות
תכשיטים, או כחלקיו של משחק הרכבה לילדים. ביניהם עברו מסילות חדפס
מוגבהות על גשרים, והקטעים החדשים של המסילה החזירו בברק חד את אור
השמש שנפל עליהם. במרכז האזור הבנוי ניצב בניין גבוה וגדול מהשאר,
שמצידו הזדקר צריח גבוה עוד יותר. כנראה בניין הממשל המקומי. מגדל
מצעוף לא היה כאן, ונראה שתושבי האזור שביקשו להשתמש בשירותיה של
"קווי אוויר", נאלצו להגיע בכוחות עצמם אל העיר הגדולה הסמוכה, שהייתה
מרוחקת מהם שלושה פיתולים במורד הנהר. בגדה הנגדית אפשר היה להבחין
בכמה מאות בתים חדשים, שחלקם עדיין היו נתונים בשלבי הקמה. על
הנהר, בין שני חלקיה של העיר הכפרית המתפתחת, שטו מעבורות שהותירו
אחריהן שובל קצף לבן. יום אחד יבנו כאן גשר, חשב בויקו, אבל עד אז,
רק הפסגות המושלגות תישארנה פנויות. כל השטחים האחרים ייבנו
ויפותחו.
.
בוויזו המקומית, שנקלטה והוקרנה בין יתר ריבועי התפריט בתחתית
המרקע ששירת שני זוגות מושבים, שידרו קומדיה המונית, צפויה, אחת
מרבות. הערוץ הראשי הקרין קלייזר מוכר של ביורן מאטיני, שהתפתל
וקיפץ בין שלוש נערות חטובות על רקע גרפי דינמי מתוחכם. הוא זימר
על" יתרונו של האדם ההולך בגשם עם כובע, על פניו של זה ההולך מולו
גלוי ראש". שתוק, אמר בויקו, ומאטיני המשיך לקפץ בדממה.
.
הם עברו והתחברו למגדל המצעוף של עיר גדולה, וכעבור דקות אחדות
עלו אנכית והמשיכו בדרכם. מבעד לחלון נראו עכשיו בתים רבי קומות
שהצטופפו על רצועת חוף צרה. כעבור דקות לא רבות, נראה מהחלון משטח
כחול שהשתרע עד האופק, שאליו פנה עכשיו חרטום המצעוף. נלי המשיכה
לנלנל חרישית. בויקו היטה את כסאו לאחור ועצם את עיניו.
.
***
.
לא, גנחה נלי, לא את אותו חלום שוב. היא עמדה במגרש אין-סופי
לכל עבר. לידה, במסדר, עמדו בני ובנות כתתה, שכניה, עמיתיה לעבודה
וכל שאר מכריה. הם עמדו בשורות ישרות כשפניהם פונים לאותו כיוון,
שאי אפשר היה לראות בו מאומה, מכיוון שאלה שעמדו לפניה, הסתירו. רק
עכשיו היא הבחינה שכולם, כל האנשים שהייתה מסוגלת לראות, התנשאו
לגובה זהה – גובהה שלה.
.
היא ניסתה לפתל את צווארה ימינה ושמאלה, אך עדיין אי אפשר היה
לראות דבר מבעד לשורות האנשים. היא ניסתה להתרומם על בהונות רגליה
ולהימתח כלפי מעלה, להעלות את ראשה אל מעל לראשי ההמון, לבלוט. רחש
של אי שביעות רצון עלה סביבה והתפשט, גלים גלים, מעגלים מעגלים,
למרחקים. האנשים בסביבתה החלו להימתח ולהשוות את גובהם לגובהה שלה.
תנועת ההגבהה התפשטה במגרש כאדווה בבריכת מים שקטה. לא חלפו שניות
מעטות, ושוב היו כל האנשים, מלוא כל העין, בני אותו גובה, מה שחזר
ומנע ממנה להתבונן ולראות את המתרחש בשולי ההתקהלות.
.
היא ניסתה לשנות את מקומה ולנקוט תחבולות שונות, אך לכל אלה
הייתה תוצאה אחת: מילמול שקט של אי שביעות רצון – והתאמה מהירה של
ההמון למעשיה ולמידותיה. כל ניסיון עלייה והתבלטות, סוכל מיד על-ידי
ההמון השקט והסתגלן, שהיה מוכן לעשות הכל, ובלבד שאיש לא יעלה על
האחרים ולא יבלוט על רקעם. נלי נילנלה במצוקה. שקט, שקט ילדה, היסה
אותה פיט שפקח את עינו האחת והביט בה. היא הפכה את פניה ועברה לחלום
אחר.
.
רגליה איבדו את אחיזתן בקרקע, היא לא זכרה אם הייתה זו תוצאת
תאונה כלשהי, או שמישהו הדף אותה בזדון, או שהיא קפצה אל התהום
מרצונה החופשי. והיא נפלה, נפלה, נפלה, אבל החבטה הבלתי נמנעת של
הפגיעה בקרקע התהום נדחתה משום מה. נדמה היה לה שהזמן עצמו מאט את
מהלכו. זה שעות שהיא שאפה אוויר, וטרם הצליחה למלא את ריאותיה, וטרם
בא הזמן לפלוט אותו. היא לקחה נשימה ארוכה, ונפלה.
.
***
.
כשהתעוררה, היה החלון אטום בשמיכה שחורה, שהתערבלה והלכה
בסחרורים אקראיים פראיים. מערכות הקול פעלו בעוצמה משתקת, וזה כנראה
מה שהעיר אותם. הקברניט דיבר אל נוסעיו: "מהירות הרוח אינה
מאפשרת את המשך הטיסה, ולפיכך ננחת ונמתין לשוך הסופה. אנו מצויים
באזור כפרי שאין בו מגדלי מצעוף. לפיכך ניאלץ להטיל עוגן בשדה פתוח,
ממש על פני הקרקע. כל סכנה אינה נשקפת לכם. עם זאת אני מתנצל, בשמי
ובשם כל יתר חברי צוות האוויר, על אי הנוחות ועל העיכוב בטיסה".
.
גל של אי שביעות רצון התנפץ את דפנותיה הפנימיות של גונדולת
הנוסעים. זאת חוצפה! צווחה אישה אחת, חוצפה! קול גברי נמוך ניסה
להפיס את דעתה. דיילת, קרא מישהו, דיילת! לעזאזל, אמר פיט, הלכה
העיסקה. תמיד אמרתי שהחיסכון הזה, שבהפעלת מצעופים במקום מטוסים,
עוד יעלה לנו ביוקר, נהם נייג'ל. מטוס היה יכול, פשוט, להתרומם אל
מעל לסופה ולהמשיך בדרכו כאילו לא קרה דבר. הבלון המגושם הזה אולי
מחזיק את עצמו באוויר בחינם, אבל הנה יש לנו עוד הוכחה, אם היינו
זקוקים לה, שמה שלא עולה כסף לא שווה כסף. הוא העביר את אצבעותיו
במהירות על שדות המגע שהוקרנו על המרקע, וכעבור זמן קצר כיבה את
המסוף הנייד וסגר אותו בתיקו.
.
מה לא עולה כסף? שאלה נלי. איש לא ענה לה. בינתיים נרעדה
הגונדולה כולה והמצעוף החל לאבד גובה במהירות, מה שהורגש היטב
באוזניהם הפנימיות של חלק מהנוסעים. הוא ירד אנכית ולא היטה את
חרטומו כלפי מטה, כך שרצפת הגונדולה נותרה מאוזנת, פחות או יותר.
להדק חגורות, אמרה הדיילת במערכת הקול, להדק חגורות.
.
***
.
שרות קבצים ממויינים.
8887. -78-, 665489[901]
.
מ"מ מצעוף.
.
מטוס (ע"ע) שורף דלק רב במאמץ להחזיק את גופו באוויר כנגד כוח
הכבידה, המושך אותו אל הקרקע. רק מעט מהדלק הזה מנוצל לצורך תנועה
ממקום למקום. יחס צריכה לא כלכלי זה שופר בהרבה עם פיתוח המצעוף,
המבוסס על מכל (בלון) המכיל גז הליום, שמשקלו הסגולי קטן מזה של
האוויר, וכתוצאה מכך הוא צף וממריא באטמוספירה, ללא הוצאת אנרגיה
כלל. מנועי המצעוף משמשים רק לצורך התקדמות ובחירת המסלול.
.
מצעוף נחשב לבטוח ממטוס. תקלה המתרחשת במנועיו של מטוס בעודו
באוויר, מביאה בהכרח להתרסקותו. לעומת זאת, תקלה דומה המתרחשת
במנועי מצעוף, ניתנת לתיקון בביטחה מלאה. טכנאים יכולים לצאת
החוצה ולתקן את התקלה – בעוד המצעוף צף באוויר ואינו מאבד גובה.
.
***
.
לעזאזל, אמר פיט, אנחנו מפסידים בסיפור הזה. תראה אם אתה יכול
לדחות את הפגישה, נייג'ל. אולי תשלח להם הודעה במסוף? שלחתי, אמר
נייג'ל. הוא התכופף אל מתחת למושבו, והוציא משם את תיק היד שלו.
אנחנו נוחתים, אמר. תיכף נוכל להציב שתי רגליים על הקרקע. הוא חייך
קדורנית.
.
רגע לאחר מכן, נגעו כנות הגונדולה בקרקע. שני טכנאים לובשי
מדים לבנים של צוות אוויר, קפצו למטה ועיגנו את המצעוף למקומו
בכבלים מרוכבים. דיילת התייצבה ליד פתח הצד הפתוח של הגונדולה.
זהירות, מדרגה, אמרה בסבלנות לכל נוסע יוצא, ואחרי כן הגישה לו
סוכריה. אנא, גש לקצה המערבי של השדה, אדוני. הכלכל הראשי ממתין לכם
שם. זהירות, מדרגה…
.
הם נחתו בשדה ספירולינה נרחב, שנקצר ימים אחדים קודם לכן. מכל
עבר שמעה נלי נוסעים מתלוננים על ההליכה הקשה בשדה. חלום הנפילה
הכמעט שגרתי שלה הוביל הפעם לנפילה פיסית ממשית, מהשמים אל הארץ.
היא חשבה על זה, אך לא גילתה משמעויות נסתרות מתחת לכנפי המציאות.
בויקו נשא את תיק היד הכבד, ושתק.
.
בגבול השדה, על דרך עפר כבושה, המתין להם הכלכל הראשי, ואיתו
כמה מתושבי המקום. תושבים סקרנים נוספים המשיכו לנהור למקום, שנעשה
צפוף יותר מרגע לרגע. לא בכל יום נוחתת ספינת אוויר מפוארת ליד
ביתם, והם היו נחושים, כנראה, להפיק מהעניין את מרב הריגושים שאפשר
יהיה להפיק ממנו.
.
רבותי, רבותי, נראה שיהיה עלינו לשהות כאן שעות רבות, אמר
הכלכל הראשי, טיפוס גבוה, רזה, בהיר, מסורק בקפידה וחלק פנים שהזדהה
בשם ברוס לנגדלי. חנפן, חשב בויקו. הוא שלח את ידו ואחז בידה של
נלי. היא הפנתה אליו את פניה וחייכה. נערה נפלאה, נפלאה. רוחה אינה
נופלת לעולם, לעולם, גם לא כשהמצעוף שבו היא טסה נופל. קולות
הנוסעים התפרצו בקרשצ'נדו של אי שביעות רצון. הכלכל המשיך: לכן…
לכן… רבותי וגבירותי, אנא הקשיבו בסבלנות, אנו נתונים במצב שאינו
קל לאיש מאיתנו, אבל לא נשקפת לנו שום סכנה. אנו משתדלים לעשות כל
שביכולתנו כדי להנעים לכם את השהות הבלתי נמנעת הזאת, אנא, אפשרו
לנו להקטין עד למינימום את אי הנוחות הנגרמת לכם. אדוני… אנא
הקשב… אדוני… תודה. ובכן, כפי שכבר אמרתי, תחזית מזג האוויר
מראה שכנראה שיהיה עלינו לשהות כאן שעות רבות, אולי עד מחר בצהרים.
בינתיים נוכל להינפש בבניין מרכז התרבות המקומי. אנו מודים על כך
לראש הוועדה המוניציפלית כאן, מר אנדיבור מק'ניל, העומד כאן לצדי.
.
מק'ניל הרכין את ראשו בקידת ברכה. טיפוס נפוח, חשב בויקו. רסן
את הביקורתיות שלך, איש צעיר, חשב, כשהוא מרכיב את המלים על קולה
של אמו. כמה פעמים היא אמרה לו את זה? הוא חייך, ונלי, שלא פירשה
נכונה את חיוכו, השיבה לו בחיוך משלה. הכלכל כחכח בגרונו. בתוך זמן
קצר, יארגן למעננו מר מק'ניל מספר מתאים של משפחות מארחות, שבבתיהן
נוכל לנוח ולהתרחץ. באשר למזון ולמשקאות: המזנון הנאה של מרכז
התרבות המקומי עומד לרשותנו. "קווי אוויר" תכסה את מלוא עלות האירוח
במקום, כך שמבחינתכם, המזנון הוא חופשי. אתם רק מתבקשים לחתום את
שמותיכם על השוברים שיגישו לכם עובדי המזנון. הוא מחה בידו
את הזיעה שניגרה ממצחו, למרות הרוח הקרירה. הנוסעים החלו להתנהל
בצעידה רגלית בדרך העפר המוליכה אל האזור הבנוי, שמבנה מרכז התרבות
האזורי התנשא מעליו בקירותיו הגבוהים, הלבנים. נערים מקומיים הופיעו
לצדם וביקשו לשאת את חפציהם. רבים הניחו להם לעשות זאת. בויקו לא
ויתר על תיקו.
.
***
.
הם ישבו ליד שולחן רבוע קטן, בירכתי המזנון, כאשר ניגשו אליהם
הכלכל, לנגדלי, ואתו גבר מקומי צעיר בשנות העשרים לחייו. המקומי
היה גבוה מהכלכל, ולבש מכנסים ארוכים מיושנים ומעיל עליון עשוי
ג'ינס. לרגליו נעל מגפי עבודה שנשרכו עד למעלה מהקרסול. ופניו היכו
את בויקו בהלם. פנים ארוכים, צרים, פה רחב יתר על המידה שהתעוות
באופן כמו לא טבעי, ששיווה לו הבעה אירונית לגלגנית. היו אלה פניו
של האיש שבקיר. אדוני, אמר הכלכל באותה נימה מתרפסת שלו, אני מבין
שאתה ורעייתך מבקשים להגיע לסלע האהבה. בויקו הנהן. ובכן, אדוני,
חדשות טובות בשבילך. אנו קרובים מאוד למקום. שלושים וכמה קילומטרים
בלבד, מעבר לרכס הקרוב. הבחור הזה, הוא החווה בסנטרו לעבר האיש בעל
פני האיש שבקיר, צ'ארלי ווייט, אומר שהוא יכול להביאכם לשם בתוך
זמן קצר, עוד לפני שאנו נוכל להמריא מכאן. אני, חברת "קווי אוויר "
מציעה לממן את שכרו של ווייט, אם רק תסכים להיעזר בשירותיו, אדוני.
הם מנסים לחסוך זמן, תפס בויקו. לחפות על העיכוב הלא צפוי. אם לא
יצטרכו להוריד אותנו במעלית צינור ב"סלע האהבה", יוכלו להגיע לשאר
היעדים בפיגור קטן יחסית, על-אף התקלה.
.
צ'ארלי ווייט הרכין את ראשו וחייך במבוכה, שהתמעטה כשנתקל
בחיוך התשובה החמים של נלי. אדוני, גברתי. בויקו נשם לרווחה. החיוך
הזה לא דמה כלל להבעותיו האופייניות של האיש שבקיר. הדמיון ביניהם
היה מקרי, לא יותר. מבעד לאובך הקל של תחושת הרווחה שאפפה אותו,
שמע את עצמו חושב: למה אני לא מאמין לו, למה אני לא מאמין לו. אבל
בקול רם אמר: ובכן, צ'ארלי, מה אתה אומר? הרי אין לשם קו חדפס,
נכון? ואין לנו שום רצון לצעוד שלושים ומשהו קילומטרים, אתה יודע.
אוה לא אדוני. ברור שלא. צ'רלי ווייט הנמיך את קולו ואת קומתו וקרץ
בעינו. מה שהבליט את הדמיון שבינו לבין האיש שבקיר, וחידד את
עמידתו של בויקו על המשמר. יש לי טרקטור אדוני. כלי רכב גלגלי
קרקעי עצמאי לחלוטין. מונע בדלק נוזלי. מנוע שריפה פנימית. גבותיו
של בויקו התרוממו, וצ'רלי חייך בסיפוק. זה לא חוקי כבר הרבה שנים,
אבל כאן, במקומות המרוחקים מעיניהם ומלבם של השלטונות, עוד אפשר
למצוא כמה כלים. מכוניות, טרקטורים.
.
לנגדלי היה באמת יעיל. מטענם, שתי מזוודות ותרמיל צד גדול, כבר
היו מונחים לפני הטרקטור שחנה ברחבה, לפני בניין מרכז התרבות.
מאחורי מושב הנהג, שמוקם במרכז הרכב, הותקן ספסל רחב שיכול היה לשאת
שלושה נוסעים לפחות. מתחתיו הותקן תא מטען, שבו הונחו עכשיו
מזוודותיהם של השניים. גלגלי הטרקטור היו שחורים וגדולים, גובהם
הגיע כמעט לגובהו של אדם מצוי. הכלי הזה נועד לנסוע ולעבוד בשדות
חרושים, אמר צ'רלי. אנחנו שיפרנו אותו. הוא טפח בחיבה על כנף הגלגל
האחורי, פתח את הדלת שהותקנה על מרכב מאולתר, והחווה בידו תנועת
הזמנה רחבת לב. בבקשה גברתי, בבקשה אדוני.
.
נלי ובויקו טיפסו בהיסוס על כלי הרכב. צ'ארלי עלה למושב הנהג
בקפיצה מיומנת, ובאחת התניע את מנוע הטרקטור. המרכב כולו רעד קלות,
ולחישת המנוע העידה על עוצמתו. הוא שילב הילוך, שיחרר לאט את המצמד
וגלגלי כלי הרכב המאולתר-משופר החלו לנוע. הוא היטה בידו את ההגה
והטרקטור הקיף את הכיכר ופנה לעבר אחד הרחובות היוצאים ממנה. נלי
היתה מוקסמת. אפילו מסוף יש לו כאן, לחשה לבויקו, והצביעה על מרקע
מאובק שהותקן מימין ולמטה מההגה. זה לא מסוף, גברתי, הסביר צ'ארלי
שהלחישה הגיעה לאוזניו. זה מתקן ישן של בקרת מסלול. הורדתי אותו
ממכונית נוסעים שלא הצלחנו לשפץ. הוא היה אמור לעמוד בקשר עם לוויני
מערכת פרמיום, ולספק לנהג מידע על מצב הדרכים שלפניו. כל העסק הזה
מת מזמן, כמובן. התקנתי אותו כאן כקישוט. יפה, לא?
.
הם חלפו ליד בתיו האחרונים של הישוב, ופנו לדרך עפר שהובילה
לעבר הרכס. מנוע הטרקטור עדיין לחש, ומד המהירות הראה חמישים וחמישה
קילומטרים לשעה. לא רע, חשב בויקו, מהר יותר מחדפס עירוני רגיל,
והוא עצמאי לחלוטין, בלי מסילות, סובב את ההגה וסע לאן שאתה רוצה.
זה יכול להיות ממש נחמד, לשלוט בכלי כזה.
.
צ'רלי הפנה לרגע את פניו לאחור, אליהם, ושיגר אל נלי חיוך רחב,
כובש. מה אתה מחייך, חשב בויקו בזעף. תנהג ותשתוק. אתה רוצה
לנסות לנהוג בטרקטור, אדוני? הוא עצר את הרכב, איפשר לבויקו לעבור
למושב הנהג, והוא עצמו נותר עומד על מדרגת הצד הקטנה. הנה, אדוני.
זו ידית המצערת, הדוושה הימנית בולמת את הנסיעה, השמאלית מפרידה
ומשלבת את המצמד. זו ידית ההילוכים. כעבור כמה ניסיונות כושלים,
שגרמו לטרקטור לקרטע בהתקוממות, הצליח בויקו להסיע את הטרקטור באופן
חלק למדי עד למרגלות ההרים. כאן חזר צ'רלי ותפס את מושב הנהג.
.
הדרך החלה להתפתל בערוץ וכעבור זמן לא רב כבר נפרש לרגליהם
הישוב בשלל אורותיו. צ'ארלי העביר את מערכת התמסורת להילוכים
נמוכים, ולחישת המנוע הומרה ברעם עמום, מלא עוצמה. הטרקטור טיפס
ועלה בהתמדה. פנס דרך יחיד שהותקן בחרטום כלי הרכב, האיר את הדרך
שלפניהם למרחק כמה עשרות מטרים. צ'ארלי התרכז בנהיגה, ושתיקה הקיפה
אותם.
.
כשהגיע לקטע דרך ישר, שאל, מבלי להפנות את ראשו, למה אתם
הולכים לשם? זה בית משוגעים, אתם יודעים. אתם רופאים? אתם נוסעים
לעבוד שם? לא, אמר בויקו, יש שם גם מבנה עתיק. אנחנו רוצים לראות
אותו. למה אנשים לא יכולים לבצע את מלאכתם בשתיקה? אנחנו בירח
דבש, הוסיפה נלי, רק עכשיו התחתנו. היא הניחה את ידה על ידו של
בויקו. באמת? אמר צ'ארלי, טוב, אולי אתם יודעים מה שאתם עושים. הוא
שתק והעווה את פניו באופן שהיה מוכר לבויקו היטב, משיחותיו עם האיש
שבקיר. ההבעה אמרה: זה העסק שלך. אני לא מתערב בזה, ואתה אחראי
לתוצאות.
.
שתיקתו של בויקו הפיצה עוינות על סביבותיה. אבל נלי גחנה לעבר
מושב הנהג והפצירה בו: למה? למה אתה מתכוון? צ'ארלי הסתובב והתבונן
בהם, ואחר כך עצר את הטרקטור וכיבה את מנועו. אולי כדאי שתדעו כמה
דברים לפני שאתם הולכים לשם, אמר, ואולי יותר טוב שתחשבו על זה עוד
פעם, ותחזרו אתי לעיר ותמריאו מחר במצעוף. נלי ובויקו הביטו זה בזו,
והוא המשיך. זה מקום לא טוב. הם קוראים לו בית-חולים, אבל אני חושב
שאיש, מעולם, לא הבריא שם. יש שם הרבה מאוד רופאים וכל מיני אנשים
חשובים עם חליפות סור-טון באים והולכים, אבל לא נראה לי שכל זה קשור
למשוגעים, כלומר לחולי הנפש. לפעמים שומעים משם בלילה קולות
משונים, ובבוקר הכל נראה כסדרו. אנשים חושבים שהמשוגעים שבאים לשם
נאלצים לבלוע כמוסה שמכילה רעל כלשהו. אם הם עוברים את גבול האזור
המותר בבית-החולים הזה, הכמוסה מקבלת מאיזשהו מקום, מאיזשהו מתקן,
הוראה אלחוטית, והיא נפתחת ומזרימה את הרעל לגוף. היו מקרים
שמשוגעים נמצאו מתים במרחק לא גדול מגבולות בית החולים. איש מהם,
מעולם, לא הצליח לברוח. אנשים בעיר אומרים שזה מאוד לא רגיל בהשוואה
לבתי-חולים אחרים. בכל אופן, ברור שאנשים רגילים, כמוני וכמוך,
יכולים בקלות לחצות את הגבול. אין שם אפילו גדר. סתם שלט קטן
שמודיע: מכאן שטח בית-החולים, ועד כאן שטח פתוח. אנשי העיר באים
מפעם לפעם למקום, אבל משוגעים לעולם לא יוצאים ממנו. אני לא יודע.
הכל כאילו בסדר, אבל מצד שני… נלי ובויקו הביטו זה בזו. עכשיו אתה
מדבר, חשב בויקו, עכשיו אתה מדבר. כמו האיש שבקיר.
.
צ'ארלי משך בכתפיו. אז מה גברתי? אדוני? אולי כדאי שתחשבו על
העניין. זה לא מקום לבילויים, את זה אני יכול להבטיח לכם. והמקום
העתיק ההוא, שרציתם לראות, ממילא הרוס למחצה. אומרים שרק חלקיו
התת-קרקעיים נותרו שלמים.
.
לא, אמר בויקו. אנחנו ממשיכים, אמרה נלי. הם ענו בנפרד. איש
מהם לא השתהה כדי לברר מה עמדתו של השני בעניין.
.
הפרק הבא יתפרסם מחר.
.
