.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק שישי.
.
ארבעה עיגולים שחורים התמקמו לרוחב חלקו התחתון של מרקע המסוף.
בויקו העלה קבוצת מלים לחלקו העליון של המרקע, ונגע ב"שומשום".
ושום דבר לא קרה. סיסמה: יחי אני. שום דבר. סיסמה: קטן גדול.
מצטערים. נותקת. נסה שנית. הכתובת הבהבה מעל לארבעת העיגולים
השחורים. לעזאזל, פלט בויקו. הוא העלה קבוצה חדשה של מלות מפתח
אפשריות לחלקה העליון של מערכת הגישה. נלי הפנתה את פניה לעברו. מה
קרה? היא היתה שרועה על כורסת הקריאה שלו, ומחשבותיה תעו בין
התוכניות האפשריות והבלתי אפשריות לבילוי ירח הדבש, שלפחות כרגע
נראה היה שלבויקו אין שום כוונה לקיימו. הוא נגע ב"קבוליאן" (אין
תגובה) וענה לה, מעבר לכתפו. המנוולים הגבילו את סמכויות הגישה שלי
אל המערכות הממוחשבות במכון. עוד אחד מהטריקים המלוכלכים של פיל.
.
אולי זו טעות. תתקשר ותגיד להם. היא קמה ונכנסה למטבחון.
התקשרתי, אמרתי. פיל איננו, הוא בכינוס הזה בקוטב, ואין עם מי לדבר.
הטיפוס החלקלק הזה, יובל הקר, אומר שאין לו סמכות לשנות סמכויות
גישה בקוד הממוחשב. הם פשוט החליטו לייבש אותי. נלי יצאה מהמטבחון,
שתי כוסות תה קר בידיה. היא הניחה אחת מהן על השולחן, ליד בויקו,
ולגמה מהשנייה. אז מה תעשה? הוא הרחיק את הכוס מהמסוף. לא יודע. אני
מנסה לחדור למחשב בשמו של פיל, אבל לא הצלחתי לשבור אפילו את שלב
הזיהוי הראשון. עם השלב השני והרביעי אני יכול להסתדר בקלות. הראשון
והשלישי הם הבעיה.
.
היא הרימה את גבותיה, והוא הסביר: הגישה מבוצעת בארבעה שלבים.
בשלב הראשון יש להציג מלת מפתח, סיסמה. הסיסמה יכולה להינתן בכל
ערוץ קלט. בשלב השני נדרשת דגימת קול. כלומר, מלה או כמה מלים
הנאמרים בקולו של המזדהה. זו יכולה להיות כל מלה. בשלב השלישי נדרשת
סיסמה קולית. מלה מסוימת הנאמרת בקולו של המזדהה. בשלב הזה נבחנת
גם נימת הקול, טון הדיבור. ובשלב האחרון יש להציג כף יד לזיהוי על
המרקע.
.
אתה בטוח שכדאי לעשות את זה? היא התיישבה לצידו. אם הם יגלו את
החדירה… בויקו נופף בידו בחוסר סבלנות. אין לי ברירה. בלי זה אני
יכול, באמת, להיכנס לעסקי ניקוי החלונות. היא הצביעה על העיגולים
השחורים. מעבר בכל שלב מסלק את אחד מהעיגולים האלה? בויקו נענע
בראשו לשלילה. מאיר אותם. השלב השני והרביעי הם לא בעיה, חזר. יש לי
הקלטת לייזר מעולה שלו, שהקלטתי בשנה שעברה כשביקשתי ממנו להנחות את
מחקר הדוקטורט שלי, והוא סירב. יש לי גם מצג יד שלו, מוקלט על כרטיס
שפשוט סילקתי משולחנו באותה פגישה. הבעיה היא הסיסמה האישית
הראשונית. נלי הנהנה. והסיסמה הקולית המשולבת בנימת הקול.
.
תן לחשוב, אמרה נלי. בויקו צחק. ניסיתי הכל, תאריכים חשובים
בחייו, שמות ילדיו, ביטויים אופיניים, אסוציאציות אפשריות, שום דבר.
בכל פעם אחרי שלוש סיסמאות שגויות, המערכת מנתקת ואומרת" נסה שנית.
נסה שנית. "אז תנסה שנית.
.
סיסמה:
כסף
.
סיסמה:
כוח
.
סיסמה:
בויקו
.
העיגול השחור השמאלי הואר. ברוך בואך.
.
יש! אני לא מאמין! בחיים לא היית מנחשת את הסיסמה שלו. זה לא
השם של הבנים שלו, לא משהו שקשור אליו, הוא לקח את השם שלי,
הבן-זונה, ועשה ממנו סיסמה. דווקא את השם שלי הוא היה צריך. גמד
מטומטם. פיל אמר: תראה, זה לא שאני לא רוצה… העיגול השני הואר.
בויקו חש את האדרנלין המוזרם אל דמו. נלי, שנרדמה על הכורסה, היטיבה
את תנוחתה. סיסמה קולית, משולבת בנימת קול. פיל דיבר, ודיבר, ושיחזר
את כל השיחה שניהל עם בויקו בשנה שעברה. שום דבר.
.
בויקו הביט באי נוחות מסוימת בנלי הישנה, ואחר כך קם, ניגש
לארון שלח את ידו אל כיס החזה במעילו שהיה תלוי שם, והוציא ממנו
כרטיס הקלטה. הוא חזר למקומו שמול המסוף, שילב את הכרטיס בשוקת
המתאימה, הנמיך את עוצמת הקול, והריץ את המערכת.
.
פיל אמר: אני שמח לראותך, מאסטר בויקוביץ… בויקו חזר והשמיע
את המשפט הזה פעמיים. שום דבר. משפט רדף משפט רדף משפט, פעם, פעמים
ושלוש. פיל אמר: לכן אני רוצה לומר לך, עם כל הצער והכאב… העיגול
השלישי הואר. בויקו זינק ממושבו, וחזר והשמיע את המשפט בקיטועים
שונים. הסיסמה הקולית ונימת הקול המשולבת שנגזרו, היו "עם כל הצער
והכאב". בויקו הריץ את מצג ידו של פיל ממאגר הזיכרון הקשיח של
המסוף, והעיגול השחור הרביעי הואר. ומעליו הבהבה כתובת: איזו מערכת
נחוצה לך? – תפריט האפשרויות.
.
הוא שאף עמוקות, שילב זוג כרטיסים בשקתות המתאימות, והקליט את
רצף השלבים. הכרטיסים האלה יהיו מעכשיו כרטיסי כניסה למערכת. הוא
השתהה רגע, בעוד משמעות החדירה תוססת ומפעפעת ומגיעה לכל חלקי מוחו.
אני יכול עכשיו לעשות בהם מה שמתחשק לי. אני הולך לצאת לירח דבש
שעוד לא היה כמוהו, בכל המערכות הממוחשבות החסויות ביותר של המכון.
המנוולים רצו לחסום אותי, בבקשה, עכשיו הם ישלמו בעד זה במטבע שלהם.
וביוקר.
.
***
.
בויקו קרא: היזהרו מאנשי הצרעה! ממצאים רבים מהמאה הארבע-עשרה
ואילך, מעידים שאנשי צרעה השתלטו על טירת "סלע האהבה" בגבול
אנגליה-סקוטלנד, והתיישבו בה, תוך שהם מטילים את חתיתם על הכפריים
באזור. דיווחים עממיים בעלי אמינות נמוכה לכאורה אלה, קיבלו גיבוי
בתקופה מאוחרת יותר, כאשר נמצאו בסלע האהבה מספר שריונות קרב, ככל
הנראה בני המאה הארבע-עשרה, שנועדו לפי כתביהם של המגלים", לשימוש
השטן ולא לבן אנוש".
.
ככל הידוע, נמסרו שריונות אלה למשמרת בטירה סמוכה, ואבדו
בשיטפון שהחריב את המבנה.
.
רישום מאוחר יותר, מתאר ספר תנ"ך עתיק שנמצא באותה שנה במנזר
סנט ג'ורג 'בדמפרישייר. הממצא התגלה כאשר דחפור שעבד במקום פגע
בשוגג בקטע מחומת המנזר וגילה בה כוך סודי. בין דפיו של ספר התנ"ך
הזה נמצא מזמור תהלים שאינו מופיע בתנ"ך הידוע, ושהוקדש לעילוי
נשמתם של אנשי צרעה. המזמור נכתב בכתב יד, בדיו, ותאריך הכתיבה
צוין בו: יום אנדריוס הקדוש מסקוטלנד – 30 בנובמבר בשנת 1625
לספירה הנוצרית.
.
ליד התנ"ך נמצא תרשים בכתב יד, המיוחס למגיד העתידות מישל
נוסטרדמוס, שחי בפרובנס במאה השש-עשרה. מהתרשים עולה שנוסטרדמוס,
שחזה מאורעות ותהליכים חשובים בעתיד, עד למאה העשרים ואחת וייתכן
שאף מעבר לזה, ידע על תופעת אנשי הצרעה, והזהיר מפניהם. הוא כתב:
.
והלילה בא דרך יערות השומרון
שני שותפים,
המלכה והאבן הלבנה
המלך – הנזיר באפור אשר בצרעה
ורוח הנושבת מכפת הצרעות
סערה ואש ודם ואבדון
.
האם המלכה היא מלכת הצרעות? האם המלך הנזיר הוא מלך העיר צרעה
שהתגלגל על-פי האגדה הכנענית העתיקה ונעשה איש-צרעה? גם ספר התנ"ך
הזה – והתרשים שנמצא בסמוך אליו – אבדו במשך השנים, וגורלם, כגורל
השריונות, אינו ידוע.
.
חכמי הקבלה העבריים, כמו למשל חיים קארו שחי בצפת במאה
התשע-עשרה, שעסקו בהמרת תמלילים שנכתבו בכתב העברי העתיק בשווי ערך
מספריים, האמינו ככל הנראה בתחזיותיו של נוסטרדמוס, או שחזו תחזיות
דומות, באופן עצמאי ובלתי תלוי. חישובי המרה מסוג זה יכולים להצביע
על שוויון מספרי בין ביטויים וגורמים שונים, שבשפה המדוברת והכתובה
לא נראית שום קרבה ביניהם. לפי חכמי הקבלה, שוויון מספרי כזה יכול
להצביע על שוויון מושגים, לפי הכלל המתמטי הידוע האומר ששני גדלים
השווים לגודל שלישי – שווים ביניהם.
.
חישוב אחד כזה מראה, למשל, שהמספר, 1625 היכול לציין את שנת
1625לספירה הנוצרית, שבה נתגלו התנ"ך ותרשימו של נוסטרדמוס בכוך
אנשי הצרעה שבסקוטלנד, שקול כנגד הביטוי "נביא יום חורבן". לפי
מניין השנים העברי, שנת 1625 היא שנת השפ"ה, שברגיל מציינים אותה
שפ"ה בלבד. לפי קוד ההמרה של אותיות עבריות במספרים, גימטריה,
שפ"ה שווה ל-385 שהוא גם שווה הערך המספרי של הביטוי "נביא יום
חורבן".
.
האם ניסו חכמי הקבלה לתמוך בנבואתו של נוסטרדמוס ולהאיץ את
פעולות ההתגוננות וההתכוננות נגד אנשי הצרעה הצפויים לבוא ולהמיט
חורבן על האנושות?
.
***
.
הם שוטטו שלובי זרוע בדרך העולה מביתם אל שולי העיר. היא חיכתה
שהוא יאמר משהו בעניין ירח הדבש. הוא ידע שלזה היא מצפה, וחיפש
פיתרון לבעיה. האיש שבקיר לא הופיע זה שבועות אחדים, ובויקו הבין
שהפעם יהיה עליו לקבל החלטה בכוחות עצמו. הבעיה הייתה, שהוא לא רצה
לנסוע. הוא לא אהב לזוז, לעבור ממקום למקום. רק המחשבה על עזיבת
הבית הייתה יכולה להזרים צמרמורת קלה במורד גבו. ערימות של טיח
מתפורר הצטברו למרגלות הבתים, שרק מעטים מהם שיגרו מחלונותיהם
הקטנים מעט אור. האזור הוכרז כמועד להריסה עוד לפני שני עשורים, אך
סדר הקדימויות העירוני לא הגיע לכאן עדיין. בינתיים נחפרו ונבנו
מעונות חדשים בצפון העיר, בשטחים הסמוכים לפרברים. אפילו החדפס לא
הגיע לכאן, לאחר שתחנותיו הישנות בוטלו, מחוסר נוסעים.
.
רוח קלה של ספטמבר נשבה מן הים ועירבלה מערבולות קטנות של אבק,
וגזרי נייר קטנים הציגו מופע ריקוד משונה באמצע הרחוב. רוכב אופניים
אחד חלף בקרבה מסוכנת אליהם, אבל לבד מהאירוע הזה, אפשר היה ללכת
בביטחה גמורה במרכז הרחוב. השמש נעלמה מאחורי הגבעה, כשהגיעו השניים
לגבול השטח הבנוי. הם פרשו על הקרקע החשופה שמיכה שהביאו אתם,
והשתרעו עליה, חבוקים. העיר נשקפה אליהם, מאזורי העסקים שהוארו באור
נגוהות, ועד לפרברים המרוחקים שאורותיהם העמומים חדרו בקושי מבעד
לאדים ולעשן שעלו ממפעלי התעשייה ומתחנות הכוח. פה ושם אפשר היה
להבחין בחדפס החולף ברחובות ומעניק דינמיות למפת האור הקבועה. המולת
אזור התעשייה הגיעה לכאן כנהימה מעורבת, כוללנית ועמומה. בכיוון
הנגדי, מעבר לגבעות, הוארו השמים באורותיה של העיר הסמוכה. נתיבי
החדפס המתכתיים שקישרו את שתי הערים וחצו את הגבעות בקו ישר שהתגבר
על קווי המתאר של הטבע באמצעות גשרים ומנהרות, התפארו בעובדת קיומם
בסדרה של ניצנוצים חוזרים.
.
מצעוף בודד חצה את שמי הערב ונקשר למגדל הפיקוח האווירי שהתנשא
מתוך אזור העסקים העירוני. טרטור מנועיו המרוחקים הרעיד קלות את
האוויר שעה ארוכה לאחר העגינה, ואז נדם גם הוא.
.
מעולם לא יצאתי מתחום העיר, הפרה נלי את השתיקה, היכרתי כמה
ילדים שהוריהם נהגו לקחת אותם, ולצאת ולטייל אל מחוץ לעיר מדי שנה.
בכל פעם, אחרי חופשת הקיץ הגדולה, הם חזרו עם מלאי חדש של סיפורי
הרפתקאות. לקראת סיום הלימודים בתיכון יצאה כל הכיתה לטיול בקו
החדפס הישן, המוביל אל הכפרים הצפוניים, אבל דווקא אז נדבקתי בחזרת,
ונשארתי במיטה. כל כך רציתי לראות את הים ואת המישור החקלאי. יכולתי
להתבונן שעות בתמונות שתיארו את השדות הנמשכים אל האופק שהמטיילים
תלו עם שובם בכיתה. אני חושבת שאני נוודת בנשמתי.
.
זה חבל, לאט בויקו, היית צריכה לחשוב על זה לפני שהתחתנת עם
טיפוס שבע נדודים כמוני. כל שנתיים, או לכל היותר שלוש שנים, ארזו
הורי את מטלטליהם ואותי, ודילגו למכון מחקר אחר, בפינה נידחת אחרת
של העולם. אחרי כל זה, את יכולה להאמין לי, למדתי לדעת שבסך הכל,
מעברים אינם מספקים את הסחורה שהם מבטיחים. השינוי שאפשר להשיג
באמצעותם הוא מוגבל מאוד, אם הוא בכלל קיים. אדם לוקח את עצמו לכל
מקום שאליו ייסע, ומכיוון שכך, הסיכויים שלו לפתח סביבו מציאות אחרת
מזו שהייתה קיימת במקומו הקודם, קלושים מאוד.
.
אחרי שתיקה קלה, המשיך. אין תחליף לשהייה ממושכת ולנטיעת
שורשים במקום אחד. אתה משפר ומשכלל ומרפד את קנך, והשגרה המבורכת
מאפשרת לך להשקיע יותר אנרגיה בדברים החשובים באמת. אין לך מושג
כמה אנרגיה נפשית נדרשת כשעוברים ועוזבים מקום מוכר, ומתחילים
להשתלב במערכות החיים הלא ידועות במקום חדש. אם אתה מוצא מקום
מתאים, אסור לך לזוז ממנו, ולא חשוב מה יקרה. אני זוכר, שכשהייתי בן
שמונה, באנו לפרינסטון וקיבלנו בית ישן ששופץ בפעם האחרונה לפני
חמישים שנה אולי. לבנים אדומות, גג רעפים, אח לשריפת עצים שכמובן
כבר לא היה בשימוש זה כמה עשורים, אבל הארובה הבנויה מעל לגג הוסיפה
לבית לוויית חן ואווירה מיוחדת.
.
בין הבתים באותה שכונה, הפריד כבישי מכוניות ישנים, ששימשו
מגרשי משחקים נהדרים לילדים. בכל בית היה גם מוסך שנועד במקורו
למכוניות, ועכשיו שימש לחדרי טניס שולחן ותחביבים אחרים למיניהם.
בחזית הבית, בינו לבין כביש המכוניות הישן, צמח לו עץ תות ענק, בן
חמישים שנה לפחות. באביב, כשהבשילו התותים, היה האזור כולו מוכתם
במיצם האדום והאוויר המה מזמזום הדבורים והזבובים שנמשכו אל
המתיקות. בסתיו, כשהשיר העץ את עליו, היה הכביש כולו מכוסה עלים
מצהיבים, שנעלמו רק כשנשבו רוחות החורף העזות. המבוגרים התלוננו
על תנובותיו האלה של העץ, אבל בשבילי הוא היה העולם כולו. ביו
ענפיו בניתי לי מלוחות עץ ישנים שמצאתי במרתף הבית, משטח שממנו
יכולתי לצפות מבלי להיראות, בנעשה בשכונה כולה. בקיץ היה שם קריר
ומוצל, ובימים החמים שבאביב, לפני שהתחדשה העלווה, מתחתי שמיכה
והקמתי מעין אוהל בין הענפים. זה היה ביתי האמיתי. יכולתי לשכב לי
שם שעות ולצפות בשמיים הכחולים ובעננים ובציפורים שחצו אותם מדי
פעם, כפי שמחשבות והרהורים חלפו במוחי. תחושת העצמאות והביטחון
שהרגשתי בין ענפיו של העץ ההוא, לא חזרה אלי מאז. אני מנסה לשחזר
אותה, עוצם את עיני, מנסה להיזכר בריחם של עלי התות, אבל זה לא
עוזר.
.
הקסם פג בליל חורף אחד. אני זוכר ששכבתי במיטתי וכבר עמדתי
להירדם, כשלפתע החריד רעם אדיר את הסביבה. אמי מספרת שהיא חשה את
האדמה רועדת מתחת לרגליה. אבי אמר שחשב שפרצה מלחמה, אם כי באותו
זמן, כמובן, זו כבר הייתה אפשרות מאוד מאוד לא סבירה, לאחר שהוקם
המינהל העולמי. אני חשבתי שמתחולל רעש אדמה. בדיוק באותו שבוע למדנו
בבית הספר על תנועת הלוחות הטקטוניים ועל רעשי אדמה. בכל אופן,
כולנו רצנו בבהלה אל חזית הבית, ושם הוא היה מונח על הקרקע, עץ התות
הענק, ששורשיו כנראה נרקבו ולא עצרו עוד כוח לשאת את משקלו. שעתיים
לפני כן, עוד שכבתי בין ענפיו וחשתי ששום דבר לא יכול לקרות לי שם.
שבועות אחדים לאחר מכן, ארזנו את מטלטלינו ועברנו לתחנה החדשה.
.
היא השעינה את ראשה על חזהו. פרינסטון זה המקום של דייסון,
לא? בויקו הנהן. כן. יש שם אולם הרצאות שקרוי על שמו, ובפתחו
ממוסמר לקיר שלט ברונזה שעליו כתוב: לזכרו של פרימן דייסון, האיש
שלימד אותנו לחיות בין הכוכבים, או משהו כזה. הם התבוננו בשתיקה
בשמי הערב, שנוקדו כוכבים רחוקים, נוצצים, קורצים, ואחר כך הביטו
זה בזו. בויקו אמר: זה שלט מהימים שבהם עוד קיוו המדענים שיינתן
להם לבנות תחנות חלל עירוניות ענקיות. התחנות האלה היו אמורות להיות
הצעד הראשון במסע שנועד להימשך אולי אלפי שנים, לבניית כדורים
פלנטריים, לפי תוכניותיו התיאורטיות של דייסון. אחר כך, כמובן,
ביטלו את התוכניות והחליטו שמוטב להשקיע את המאמצים והמשאבים
בכוכב-לכת אחד שנמצא ביד, ולא במבנה ששטחו ישתווה, אולי, לשטחם
המשותף של כמה אלפי כוכבי-לכת, אבל הוא בשמים. בכל אופן, השלט
נשאר, וקבוצות של תיירים שמגיעים למקום נעצרות לידו, ואחרי שהמדריך
מספר להם את הסיפור, הם מצטלמים על רקעו. שאריות עלובות למדי מחלום
גדול.
.
נלי הפנתה את גבה אל העיר, ונתלתה על צווארו. החכמים יכלו לצאת אל
הכוכבים, אילו רק רצו, כמו שהם מנהלים מבצעי חקר אחרים. שום המוני
מחלק תקציבים לא עצר אותם. הוא השתחרר ממנה בעדינות. זה נכון.
הבדיחה היא, שהם לא יצאו לשם, מפני שהגישה המקובלת על רוב המדענים
בימינו, סולדת מכל מה שיש לו אפילו ריח של יישום. מחקר יישומי, כמו
שילוח לוויינים מאויישים והקמת תחנת חלל, ותעשיות חלל, נתפש כמשהו
"המוני", או לכל היותר הנדסי, לא משהו שראוי שמדענים יעסקו בו. את
המידע שהם רוצים לקבל מהחלל, וממרחבי היקום, אפשר לקבל בקלות גם
מבלי לצאת לשם פיסית. מדענים אמיתיים, לפי הגישה הרווחת, מתעניינים
בתופעות טבעיות רק כדי לדעת, להבין, לא כדי להפיק משהו מעשי מהידע
הזה.
.
השתררה שתיקה קצרה, ונלי ניצלה אותה כדי להגיע לעניין שהעסיק
אותה. אז אני מבינה שהסיכוי שלנו לצאת לירח דבש זהה לסיכוי שנצא
לטייל בין הכוכבים, כלומר, אפס. תראי, אמר בויקו, זה לא ככה, אני…
והיא תפסה אותו במילה. יופי. אז אני חושבת שמצאתי מקום נהדר שבו
נוכל לבלות ירח דבש חלומי. עברתי על הרשומות שמשכת ממאגר הקבצים של
איך קוראים לו? פיל ברס. זמזום מאיים החל מנסר בחלל גולגלתו של
בויקו. זה יתאים גם לתחומי המחקר שלך, וכך תוכל לתרץ את הנסיעה –
לעצמך – ולומר שלמעשה מדובר בחופשת-עבודה. אני מדברת על סקוטלנד
הישנה, על המקום ששמו" סלע האהבה".
.
***
.
כשחזרו, היבהבה הודעת "מצאתי" על מרקע המסוף. נלי נכנסה לחדר
הרחצה, ובויקו הפעיל את מערכת הקול, והכניס לתוכה כרטיס הקלטת
לייזר. "גיזמי, גיזמה וגיזמו" מילאו את החדר בצליליהם. הוא שרק
לעצמו בעת שפנה אל המסוף ושקע בבחינת המציאה. כעבור שעות אחדות,
מצאה אותו נלי, עדיין מול המרקע, כשמצחו שעון על כף ידו, מבטו נעוץ
בשולחן, והוא חיוור כסיד. הבן זונה גנב את הפרויקט שלי, אמר, ספק
לעצמו ספק אליה, ואין לי שום דרך ושום סיכוי להוכיח את זה. הגשתי לו
את הרעיון בכפית לפה, אבל זה היה בשיחה, על פה. אין מסמכים, אין
הצעות מחקר, שום דבר. נשארה רק ההקלטה הקולית, אבל אני לא יכול
להשתמש בה.
.
מה קרה, שאלה, אתה רוצה לספר לי מה בדיוק קרה? הוא כיסה את
עיניו בכף ידו. מה זה יעזור. שום דבר כבר לא יעזור. העניין אבוד.
האיש פשוט לקח את רעיון המחקר שהצעתי לו, ואחרי שסירב לי בכל מיני
תואנות מגוחכות, הלך וביצע אותו בעצמו, במערכת סמויה. בטח סמויה.
כמו גנב בלילה. אין טעם לנסוע לשום מקום, אין עם מי לדבר, העסק
סגור. אם היה לי אי פעם סיכוי לפתח קריירה מדעית, על אף שאני רק חכם
למחצה, כמו שהם אומרים, למחצה בתחת שלי, אז עכשיו גם הוא נעלם.
ועכשי גם אני צריך להיעלם, ואז, סופסוף, כולם יהיו מרוצים. פיל
ברס, יובל הקר, הבת המגעילה שלו, כולם. סופסוף יתברר שחכם למחצה,
הוא בעצם המוני למחצה, ועוד לפני שהוא" למחצה, "הוא קודם כל המוני,
שמקומו בין ההמוניים. אולי, עם קצת מזל, אוכל למצוא ג'וב בתור מוכר
בחנות כלבו, או פקיד בנק. ואולי לא. אולי מה שמגיע לי באמת זה לנקות
חלונות. וכל אחד בסוף מקבל את מה שמגיע לו. חלומות חלומות, אבל
בסוף נתקלים במציאות.
.
נלי הביטה בו, ותחושת הלם טיפסה בתנופה במעלה שדרתה. היאוש
והדיכאון שקלחו ממנו בגעש, איימו להציף ולגרוף אותו, ואותה, ואת כל
סביבתם. היא לא ידעה אם להניח לו לדבר עוד ועוד, או לחבק אותו
ולשתוק, לשתוק, לשתוק. היא לא ידעה עד כמה חמור המצב, מה העובדות.
לרגעים, לא היתה מסוגלת לקבוע אם הוא שפוי. היא לא ידעה מה לעשות
כדי להתגבר על הבעיה, ואם בכלל אפשר להתגבר עליה. היא הביטה בו
בעיניים מזוגגות, נדהמות, ותחושת הדופק בדמה אמרה לה – בלשון שאינה
משתמעת לשתי פנים – שעולמה חרב עליה. ההידרדרות החלה. הידרדרות שאין
ממנה מוצא.
.
היא התיישבה לצידו, דוחפת אותו מעט כנגד דופן הכורסה, אחזה
בידו ושתקה. איש מהם לא זכר כמה שעות חלפו, עד שמתוך ערפל היאוש בקע
קולה. ספר לי. ובויקו, ששינן לעצמו שעליו להתחיל להתרגל למצב החדש,
זינק לפתע על רגליו וירה באוויר צרור ארוך: אני אהרוס אותם. עם
הסמכויות של פיל ברס, אני יכול לחולל הרס בכל המערכות הממוחשבות
שלהם. ואיש לעולם לא יוכל לדעת שזה אני. מבחינת המחשב, כל מה שאני
עושה, פיל ברס הגמד המתועב עשה. אני לא בעסק. בכלל אין לי גישה
למערכות הממוחשבות החסויות המזורגגות שלהם. הבן זונה גנב ממני? אני
אגנוב ממנו בחזרה, עם רבית דריבית דריבית. אולי לי לא יהיה מחקר ולא
תהיה קריירה, אבל גם לו לא יישאר הרבה כשהוא יחזור מהכינוס המזויף
הזה שלו, חושב שלא יודעים שהוא נוסע לקוטב להתפרפר עם הלבורנטית
שלו. הוא קם, ברק מטורף בעיניו, וניגש למסוף המחשב. אבל נלי מיהרה
וניצבה בינו לבין המסוף. לא! אתה לא יכול לעשות מעשים שאין מהם
חזרה לפני שאתה מספר לי את כל הסיפור. זה מגיע לי, אתה זוכר אותי?
וחוץ מזה, אסור לפעול על חם. כשאתה כועס, את עושה שגיאות, ואז אתה
נלכד.
.
הוא נפל לאחור בכורסה, וקול האוויר שנפלט מהכריות התפוחות
שנלחצו תחת משקל גופו, ייצג במידה ידועה גם את רוח הקרב המטורפת
שנפלטה מבית החזה שלו, נלי קיוותה שללא שוב. הוא דיבר בשקט, והיא
הקשיבה. את יודעת שגנטיקאים התפתחותיים אוספים ענבר, וכשהם מוצאים
בו זבובים, או צרעות זעירות, הם שולפים אותם החוצה ו"חולבים "מהם
את הדם של בעלי החיים האחרונים שעקצו, לפני שנלכדו בענבר. את
יודעת, ענבר הוא שרף טבעי מאובן, מין מיץ של צמחים קדומים. לעתים
נלכדו חרקים שונים בשרף הזה, וכשהוא התאבן, הוא שימר אותם בתוכו,
בשלמותם. זה רעיון ישן שמופיע בכתבים ובסיפורים מצולמים מהמאה
שעברה. נלי הנהנה. היא זכרה אחד מהם, שנקרא, כפי שנדמה היה לה,
"פארק קרייטון", או משהו כזה. אבל איכשהו, המשיך בויקו, הטכניקה
הזאת נעשתה מעשית ממש רק בעשורים האחרונים. בכל אופן, מתאי הדם
שמצצו החרקים האלה, מבודדים את הדי-אן-אי הקדום, וכך אפשר לחקור את
הרצפים הגנטיים האופייניים של בעלי חיים שכבר מזמן אינם קיימים. כך
בודקים ולומדים על שלבים שונים באבולוציה הביולוגית. רואים איזה
מוטציה גנטית גרמה להופעת תכונות כאלה ואחרות, שאותן מזהים לפי מערך
הצפנים הגנטיים. את מבינה?
.
היא הנהנה והוא המשיך. הרעיון שלי היה, לבדוק אם יש ברצף
הגנטי של צרעות החיות בהווה, מבנים מולקולריים שמקורם בדי-אן-אי של
בעלי חיים שנכחדו בעידנים קדומים. למשל, דינוזאורים. את מבינה,
הגנטיקאים ההתפתחותיים אספו כבר לא מעט דגימות דם של דינוזאורים
שונים, שנעקצו בידי זבובים וחרקים שונים, וגם צרעות. מבחינתם, הדם
הזה לא היה אלא מזון, אבל בספר של חוקר טבע סיני מהמאה הראשונה
לספירה הנוצרית, מצאתי השערה אחרת. הוא אומר, אני לא זוכר בדיוק,
אבל באופן כללי הוא אומר שבשביל הצרעות, אכילת מזון שקולה
להזדווגות ולהולדה. הוא אומר שם משהו על הצאצאים המשותפים של
הצרעות ומזונן, משהו כזה. בכל אופן, כשקראתי את זה חשבתי שאולי
כדאי לבדוק אם ברצף הגנטי של הצרעות המודרניות, יש מבנים גנטיים
שמקורם, בעצם, בדינוזאורים שעקצו אבותיהן, לפני שש מאות וחמישים
מיליון שנה, ויותר.
.
הוא פלט אוויר בשריקה. בדיקה כזאת זה עסק לא פשוט, ובעיקר לא
זול. קודם כל, יש למפות ולנתח את מבנה הגנום של הצרעות, או לפחות
חלק משמעותי ממנו, ואחר כך לבדוק ולהשוות אותו, גן אחרי גן, עם
קטעי הגנום הידועים של הדינוזאורים, שכבר מאוחסנים במחשב. הבעיה
היא שיש כיום כשלושת אלפים מינים שונים של צרעות בעולם. ואם הגנום
של כל מין כזה כולל שני מיליארד בסיסים, אפשר לראות בקלות שזו
משימה שגם מחשבים הולו-וקטוריים סימולטניים גדולים מאוד יצטרכו
לעבוד עליה הון זמן. בגלל זה הלכתי לפיל ברס, כי הוא השליט הכל יכול
של המערכות הממוחשבות, והוא יכול להקצות זמני מחשב לפי ראות עיניו.
חשבתי שאם אשתף אותו במחקר, יהיה לו יותר קל להחליט להוציא משאבים
רבים כל כך על העניין. מתברר שצדקתי, הוא הסכים להוציא את המשאבים,
הוא רק לא הבין בשביל מה הוא צריך טמבל כמוני, המוני למחצה, כשותף
במחקרים שלו. בשבילו, הייתי יכול להיות, אולי, כתם שחור זעיר על
רשימה מפוארת של הצלחות והישגים. אז הוא ויתר עלי. אבל הוא לא ויתר
על הרעיון, הבן זונה, והלך והפעיל מערכת סמויה שבודקת וממפה את הרצף
הגנטי של הצרעות הרחק מכל עין סקרנית. אם תהיינה תוצאות טובות,
חיוביות, הוא יצא למרפסת, ינופף לקהל ויקרא אאוריקה. אם לא – איש לא
ידע. וזמן המחשב שהוקדש לעניין פשוט יימחק ממצבת המשאבים הזמינים,
כאילו לא היה.
.
נלי אמרה, בשקט ולאט: כשאתה נכנס למערכת תחת שמו של פיל, את
יכול להפעיל את כל סמכויותיו, נכון? הוא הנהן. אז אתה יכול גם
לשנות את קוד הגישה למערכת הסמויה שעובדת על המחקר שלך? הוא הבין.
כן! ואז איש לא יוכל לגשת אליה בלי הקוד החדש. פיל ישתגע! הוא יחשוב
שהמערכת פשוט נעלמה, נמחקה! אוי זה גדול, את המונית חכמה, חכמה!
אני אוהב אותך! אוי, הייתי נותן הכל כדי לראות את פרצופו של הגמד
המתועב כשינסה להיכנס למערכת ויקבל תשובה "מערכת חסרה". אוי, זה
גדול. נלי נותרה רצינית. אבל המערכת תמשיך לעבוד תחת הקוד החדש?
ברור, אמר, מאה אחוז. קולה היה מהורהר ושקט. ואז, לפי הנתונים
שיזרמו וייכנסו אליה, אפשר יהיה למצוא אותה. אבל בויקו כבר קפץ על
רגליו. לא. אי אפשר לעקוב אחרי זרימה כזאת. כל המערכות של המכון
מדברות כל הזמן זו עם זו, ועם מערכות שנמצאות פיסית במכונים אחרים.
בעצם, יכול להיות שגם המערכת שעובדת על המחקר שלי נמצאת פיסית
במקום אחר, אלי בקצה השני של העולם. אין אפשרות לדעת את זה.
המערכות מנהלות בעצמן את סידור העבודה ומחלקות ביניהן את המשימות,
כך שעיבוד הנתונים ייעשה במינימום זמן והשקעת אנרגיה. ניסיון לעקוב
אחרי סידור העבודה העולמי של המערכות הממוחשבות, יחייב שימוש
במערכת ממוחשבת בעלת הספק אדיר. ספק אם בכלל עומדת כיום לרשותנו
מערכת כזאת.
.
נלי חייכה את חיוכה הצר, הקטן. אז יש פיתרון. טוב, הרצין
בויקו, לא ממש פיתרון, אבל התחלה של משהו. ובעיקר, הזדמנות להכניס
לגמד המתועב מהלומה רצינית. זה הדבר הכי טוב בכל העניין.
.
ואז היא תפסה את השור בקרניו. אז נוסעים לירח דבש? והוא,
בנדיבות עליצה, חד-פעמית כמעט, אמר בטח. ברור שנוסעים. סלע
האהבה, הנה אנחנו באים.
.
הפרק הבא יפורסם מחר.
.
