.
הספר "מעוף כלולות" נכתב בשנת 1993 וראה אור בשנת 1994 בהוצאת "כתר".
.
פרק רביעי.
.
הוא חיכה לה במורד המדרגות, בפרוזדור המשופע של "לבטח", שהוביל
אל מפלס הרחוב. היא נפלה לזרועותיו בכבדות שאילצה אותו לאחוז בה
בחוזקה ולהצמידה לגופו. קח אותי, לאטה לאוזנו, קח אותי מכאן. בויקו,
שלא התנסה עד כה במערכות יחסים קרובות עם נשים ונערות, נבוך בעליל.
למה את נאנחת? שאל, את מרגישה טוב? לאן לקחת אותך? היא צחקה
והזדקפה. כי אני רוצה אותך, כן, למקום שלך, לדירתך. פניו הביעו שאלה
(הסתבכתי. היא מטורפת על כל הראש). היא צחקה שוב. אז הוא לא
כל כך מסודר, קר ומחושב כמו שאולי היה רוצה להיות. זה טוב. אני עונה
לך לפי סדר השאלות, הסבירה. אני נאנחת כי אני רוצה אותך. אני מרגישה
טוב, הכל בסדר, תודה. ובבקשה, קח אותי לדירתך, כי אצלנו בבית אי
אפשר לעשות שום דבר בלי שאמא תהיה בתמונה.
.
הכל היה מתוכנן. בלילה הקודם היא שכבה ערה במיטתה והרהרה בו
שעות ארוכות. בבוקר קמה מאוהבת. את לא אוהבת אותו, אמרה לה אימה, את
אוהבת את אהבתו אותך. אבל אין דבר, גם זו יכולה להיות התחלה טובה
לאהבה שאולי בכל זאת תתפתח. כך או כך, בבוקר יצאה נלי מהבית כשבידה
תיק צד גדול שבו נארזו כלי הרחצה והלבנים שלה, וכמה בגדי יום
להחלפה.
.
הכל היה מתוכנן, ולבויקו לא נותר אלא להיסחף בזרם המאורעות
שהוא עצמו פרץ לו דרך. העיר צבעה פסים צבעוניים שגעשו והתערבלו
לרוחב שדה הראייה שלו. הצלילים שניסו לחדור מבעד לשפע האותות
החזותיים נשמעו רחוקים, חנוקים משהו, ולבסוף נכנעו ויצרו מערבולת
חסרת תכלית משלהם. הערפל שהציף את מוחו התפוגג במידה שאיפשרה לו
למקד את מבטו, רק כאשר ניצב מול דלת דירתו. הדירה הצנועה הייתה
אסתטית ונוחה. החפצים הפשוטים השתלבו אלה באלה בדרך כמו-טבעית,
ויצרו יחד שלמות שהעידה על כישרון מסוים. אפילו התאורה נראתה
כאילו שתוכננה במיוחד לתמונות שאותן האירה, כך שרוב חלקי הדירה
נותרו מואפלים וקרירים. מהמסוף הנייד שנח על שולחן העבודה הקטן,
נשפכו צלילים עתיקים. קונטרה-באס, תופים, פסנתר. היא זיהתה את
הסגנון. בי-בופ. שלישיה עכשווית מנגנת סטנדרטים עתיקים. על הכוננית
ניצבו ספרים. לא רבים, אבל ניכר היה שמישהו מרבה לעלעל בהם. קלסיקה
שבפעם האחרונה נתקלה בה מתחת למנורת הקריאה בחדרה. שיקספיר,
ורגיליוס, דאנטה, אפלטון, וגם כאלה שלא הכירה, אייזיק אסימוב, אלברט
איינשטיין ופרימן דייסון. לא היה שם סורק דיגיטלי, ומסוף התקשורת
שניצב בחדר הכניסה היה מוגבל לערוץ קולי או חזותי אחד בלבד. בעל
הדירה, כך נראה, לא ייחס חשיבות רבה מדי לתקשורת עם החוץ. מן הסתם
ניהל תקשורת אינטנסיבית עם עצמו. הרהיטים נראו כאילו נאספו במגרשי
גרוטאות והותאמו לתפקידם הנוכחי בכישרון ובאהבה עצמית רבה. נלי
התאהבה בדירה.
.
היא משכה את המעצב הכשרוני אל המיטה הסתורה שניצבה בחדר הסמוך,
ולא עבר זמן רב עד שבויקו, שעד כה ידע על עובדות החיים רק מפי
השמועה ומספרות מדעית, למד אותן על גופו באופן ממצה למדי. אני
אוהבת אותך, אמרה נלי כשהתקרה שמעליהם חדלה להסתחרר והתייצבה
לאיטה. אני אוהב אותך.
.
הוא העיף מבט בשעון שעל הקיר. באותו זמן טרם חלפו ארבעים
ושמונה שעות מאז שלח בה מבט ראשון, מבעד לחלון הקומה העשרים וארבע
בבניין "לבטח". הוא עצם את עיניו וראה את התמונה. היא צחקה ואחוריה
רטטו. על מה אתה חושב? שאלה. נדרשו לו שניות אחדות לניסוח התשובה.
על העבר הקרוב, ענה בקיצור אופייני. היא הטתה את ראשה והביטה בו
במלוכסן. אני מניחה, אמרה, שזה אומר שיש לנו עתיד יחד.
.
***
.
מה אתה קורא? גופו היה שקוע בכורסה ישנה משופצת, ומחשבתו הייתה
שקועה, זה שעות, בספר שהחזיק. הוא ענה מבלי להרים את מבטו. מלים.
כוונתי לשאול, דיקלמה, מה עניינו של הספר שקורא הנסיך.
.
הם פרצו בצחוק. היא נפלה לחיקו, והכורסה הישנה שמתחת למנורת
הקריאה העומדת, בפינת החדר, בקושי נשאה את העומס הכפול. לא, באמת,
מה אתה קורא? בויקו פרע את שערותיה. משהו שקשור למחקר שלי. שיערה
עבר בצליפה מצד לצד. על הצרעות? היא לא חיכתה לתשובה. תגיד, החכמים
תמיד חוקרים? הוא הכניס את ידו אל מתחת לחולצתה. תמיד, חוץ מהזמנים
שבהם אהובותיהם מסחררות את ראשיהם. היא קמה בצווחה ורצה לחדר הרחצה.
הוא דלק אחריה, ואחרי מאבק קצר וצווחני, נשא אותה בזרועותיו אל
המיטה.
.
***
.
נלי המשיכה לעבוד ב"לבטח", שם דנה עם חברותיה באינטנסיביות
בפרטי פרטיה של החתונה המתקרבת. היה הרבה במה לדון. השמלה, למשל,
היוותה נושא למחלוקת קשה בין חברות אחדות, שכל אחת מהן האמינה
ששילובים אחרים של צבעים ובדים, ניחנים בסגולות המבטיחות עתיד טוב
יותר. היא עצמה העדיפה שמלת תחרה לבנה, וכך גם אמה, אלא שבעוד האם
מתכננת שמלת מקסי מתרחבת עם שובל ארוך, חשבה נלי על מיני צר וקצר,
בעל שרוולי שלושת-רבעי מתרחבים. זה יראה כמו כתונת לילה, או גרוע
מזה, כמו תחתונית, אמרה אמה. זה יראה ספורטיבי ונוח, וזה יבטא את
אישיותי הצעירה והמודרנית, השיבה נלי.
.
בשאלות אחרות, כמו בעניין התפריט שיוגש לאורחים (מזנון חופשי
של מאכלי ים קרים), והתזמורת שתנגן (רביעיית ג'ז, תופים, סקסופון,
פסנתר וקונטרה-באס), לא היו חילוקי דעות, בעיקר מפני שבעניין התפריט
קיבלה נלי את דעת אמה, ובעניין התזמורת, קיבלה אמה את דעתה של נלי.
הגבות חזרו והתרוממו כשעלה עניין המוזמנים.
.
אמא מתרגשת מאוד. היא לא מפסיקה לנסות לברר אתי כמה חכמים
יבואו. בויקו הופתע. אה, לא יבואו רבים. אבל היא לא הרפתה. כמה? מי?
ולבויקו לא נותר אלא לחשוף את האמת. אני חושש שרק אחד, אבא שלי.
אתה צוחק? אתה יודע שלי זה לא חשוב, אבל בבקשה, אל תעשה לה את זה.
היא לא מפסיקה לחשוב על החבר החכם הזה שהיה לה ונעלם. אני חושבת
שבשבילה החתונה הזאת היא מין סגירת מעגל, ניצחון קטן ודחוק, אבל היא
תצחק אחרונה.
.
המשקל שהעיק על שכמו של בויקו התעצם באחת. אבל אני רק חכם
למחצה, את יודעת. ואת יודעת שנקראתי היום לבירור אצל פיל ברס. היא
שתקה, והוא המשיך. ברס הוא ראש המחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון.
לפני שנה הוא סירב להנחות אותי במחקר שעלי לבצע לקראת קבלת תואר
דוקטור ראשון. הוא גם האחראי על קבלת חכמים למכון, איכלוס מבני
המגורים, הקצאת המעבדות ואישור תוכניות העבודה בהן.
.
נלי נדה בראשה. איש חשוב. כן, אמר בויקו, והוא לא סובל אותי.
לא אותי, ולא את אבי. הם למדו באותו מחזור, ואומרים שאבי היה המתחרה
הבולט ביותר שלו. עכשיו, כמובן, אין מה לדבר על תחרות. אבי בזבל,
ופיל יושב על כל הברזים החשובים. וחוץ ממנו היו שם גם סלמן
אל-סוהור, צ'יוקו מין ויובל הקר (אביה של שרה הקר הבלונדינית).
הוא לא אמר זאת בקול.
.
פיל ברס היה מדען גדול ומנהל ענק, אבל הוא היה איש קטן. 165 סנטימטרים
גובהו לכל היותר, רזה, מקריח מצד המצח ומזוקן מצד הלסתות
והסנטר. מכנסיו היו תלויים עליו בדרך שהבליטה את ממדי גופו הקטנים.
הוא תמיד מיהר לאיזה מקום, ותמיד פיזר חיוכים, טפיחות שכם ובדיחות.
אבל עיניו היו קרות כקרח, משימתיות ללא רחם. ללא המשימתיות הזאת,
ספק אם היה מתמנה פרופסור חבר ואחר כך לפרופסור מן המניין במכון
בגיל צעיר כל כך. בני מחזורו פיגרו אחריו, תמיד, לפחות בתואר אחד,
ולמעשה, רובם נשרכו במרחק שניים-שלושה תארים אחריו. כולם ויתרו מזמן
על הניסיונות להדביקו.
.
פיל ברס לא ביזבז זמן. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, ועשה כל –
אבל כל – מה שעשוי לקדם אותו אל מטרתו. לפעילויות אחרות לא נותר לו
זמן. זה לא שהוא לא אהב לשמוע מוסיקה, או לשחק שח-מט, או לשוחח עם
חברים, או סתם לנוח. אבל היה לו סדר קדימויות בחיים, והוא הסתפק
בהאזנה למוסיקה, למשל, בעת הנסיעה הקצרה מביתו למעבדתו, או למשרדו.
אביו של בויקו אמר, שאכזריותו של פיל כלפי עצמו, נפלה, אולי, רק
מהאכזריות המשימתית שהוא היה מוכן להפעיל על סביבתו.
.
הוא היה אחד מחשובי החוקרים שעסקו בזיהוי ובפיענוח הצפנים
הגנטיים המורכבים. אחרי שפוענח הצופן הגנטי הראשון ("צופן השלשות"),
שבאמצעותו נשמר בדי-אן-אי הידע הדרוש לבניית חלבוני הגוף השונים, (
ואחרי שהושלם המיפוי של הרצף הגנטי האנושי, התברר שמולקולות
הדי-אן-אי אוצרות במבנה הפיסי התלת-ממדי שלהן כמה צפנים נוספים,
מורכבים יותר, המשתלבים אלה באלה. מי שביקש להבין את הקשר המדויק
שבין הגנטיקה המולקולרית לבין תכונותיו של בעל חיים כלשהו, לא היה
יכול עוד להסתפק במפת ייצור החלבונים. הוא היה חייב לעבור קודם בשדה
המוקשים של הצפנים הנסתרים האלה. עד כה נמצאו, זוהו ופוענחו ששה
צפנים מורכבים, אבל נראה שהדי-אן-אי עדיין מסתיר לא מעט כללי מבנה
וצפנים נוספים, שמסייעים לו לשמור את רוב סודתיו לעצמו.
.
הצעת המחקר שהגיש בויקו, ושנדחתה על-ידי פיל, עסקה בסוג מסוים
של צופן גנטי מורכב שבויקו האמין שיוכל לגלות, ואחר כך, אולי, גם
לפענח. פיל קיבל סטודנטים שהציעו מחקרים קצרי מועד וקצרי טווח,
שהעניקו תשואה נאה של נקודות בפרק זמן לא ארוך, ובמאמץ סביר. הוא
ניסה להימנע ממחקרים כמו זה שהציע בויקו, העלולים להתגלות כמחקרי
חיים, שאולי יוכרו בסופו של דבר כבעלי חשיבות מכרעת, אך בינתיים הם
מחסלים את הקריירה של החוקר.
.
התפקידים האדמיניסטרטיביים השונים שמילא, היו יכולים להכריע
חוקרים רגילים, שממילא לא העריכו יותר מדי את התארים הניהוליים,
וניסו להתחמק מכל תפקיד שאינו מדעי או מחקרי. המאמץ הכרוך ב"עסקנות
ציבורית", פשוט לא נראה להם כדאי, מבחינת מאזן הקריירה שלהם כאנשי
מדע. אבל פיל, שידע לכלכל את מאזן הקריירה שלו בדרך טובה יותר מרובם
(והיו לו "קבלות" על כך), ידע שבלי קמח אין תורה, ושהישיבה על
הברזים עשויה להועיל ולסייע, ואפילו להעניק דחיפה משמעותית לקריירה
של הנושא בתפקיד. הוא צדק, כמובן.
.
הוא הרים את מבטו וחייך. הנה מתחילות הצרות, חשב בויקו וניסה
לחייך בתשובה, אבל מה שיצא היה לא יותר משירבוב שפתיים נבוך. עיניו
של צ'יוקו מין שלחו אליו מבט מעודד, אבל בויקו כבר היה למוד ניסיון,
והוא ידע שהקובע היחיד בוועדה שיושב בה פיל ברס, הוא פיל ברס. החבר
השלישי בוועדה, סלמן אל-סוהור, התעמק בניירות שהיו מונחים לפניו,
ויובל הקר, התבונן בתשומת לב בחלון, מעבר לכתפו הימנית של בויקו.
אצבעות ידו שהייתה מונחת על השולחן, תופפו בדממה. מתי זה ייגמר, מתי
זה ייגמר, מתי זה ייגמר.
.
אני לא אגזול הרבה מזמנכם רצה בויקו לומר לו, אבל כרגיל, פיל
היה הראשון שדיבר. הוא פתח בהנהון מזמין שהתייחס כנראה אל החיוך
הכושל שעדיין היה תלוי על פניו של בויקו. הוא אמר "אני שמח לראותך,
מאסטר בויקוביץ". פיל מעולם לא שכח להזכיר את תוארו האקדמי של מישהו,
במיוחד כשזה היה נמוך משלו. "מה שלום אבא? הרבה זמן לא התראינו".
(בטח. עשרים שנה. המצב רע במיוחד אם הוא נזקק לפתיחה
משפחתית כזאת). כפות ידיו של בויקו החלו להזיע. פיל המשיך. "במה בדיוק
הוא עוסק היום?". (אתה יודע טוב מאוד במה הוא עוסק. אתה מסרב
להעניק לו את תקציבי המחקר הדרושים לו). בויקו הרגיש את הכעס גואה,
אבל הוא מילא את תפקידו במשחק. כמו תמיד, אתה חייב לשחק כאשר
פיל מנהל את המשחק. הוא אמר: שלבים תת-מולקולריים של תהליך
השיעתוק של הדי-אן-אי, חיפוש אחר דפוסים סביבתיים תוך תאיים
שמהם מגיעים גורמים המשפיעים על…". המדען קטע אותו.
"אה, כן". (גם לסבלנות של פיל, מתברר, יש גבול. זה טוב). "אני נזכר.
כמה מעניין. זה יכול להתקשר לכמה עבודות ששמעתי עליהן
באחרונה. תגיד לאבא שאשמח מאוד לשוחח איתו בהזדמנות הראשונה".
(בטח. אבל לוח הפגישות שלך מלא, לצערך כמובן, למשך חמש
השנים הבאות). "ואמא? עדיין עובדת איתו?" בויקו הנהן בתשובה.
(מוכרחים להפסיק את הקישקוש הזה. מה הוא רוצה ממני). "זה
טוב, זה טוב", אמר פיל ברכות לא אופיינית. "מזמן לא ראיתי גם אותה.
טוב, ניגש לעניין. אני שומע שאתה מתחתן". (הנה זה בא). "ואני מבין
שרעייתך המיועדת היא המונית". בויקו שתק. (אין שום חוק נגד זה).
פיל גחן לעברו, ולרגע היה נדמה שזיק אנושי אמיתי נוצץ
בעיניו. "תראה, אתה הרי יודע שאנחנו נתונים במצוקה גנטית. נכון שאין
חוק מפורש נגד נישואים עם המוניים"… (נכון! נכון!), "אבל
אנחנו, פשוט, לא יכולים להרשות לעצמנו דליפות גנטיות. רק תחשוב מה
יקרה אם כמה צעירים ילכו בעקבותיך. בעוד שלושה ארבעה דורות, חברת
החכמים פשוט תחדל מלהתקיים. אנחנו חייבים לעצור את זה בזמן".
"אני לא מתכוון לוותר", אמר בויקו. "אני אוהב אותה". פניו של פיל הביעו
צער. "אני יודע", אמר. "אתה לא חייב לעזוב אותה. תשתעשע לך כמה שאתה
רוצה. נגד זה – באמת – אין שום חוק, ולאיש לא יהיה איכפת".
.
(תירגע. תירגע. שום דבר טוב לא יצא מכעס עכשיו. ותשתמש בכמה
שפחות מלים, זה יותר בטוח). ובקול אמר: "החתונה תתקיים. מאוחר מדי לשנות
את זה". שלושת חברי הוועדה האחרים הביטו כל אחד בכיוון אחר. "אני
יודע", אמר פיל. (הכל הוא יודע). "תיארתי לעצמי. לכן אני רוצה לומר
לך, עם כל הצער והכאב, שגם אנחנו קיבלנו החלטה בעניין הזה". בויקו
שתק, ופיל המשיך. "תראה, אתה צריך לזכור שאתה חכם למחצה". הוא מיהר
והוסיף, "לא שזה חשוב לי, או למישהו מהיושבים כאן, באופן אישי. אבל
יש כללי גנטיקה וריבוי כלליים, שנקבעו על-ידי מועצת קרן המדע
העולמית, ורובנו נוהגים לפיהם. בכל אופן… ". יובל הקר נטש את החלון
שמאחורי בויקו והעביר את התעניינותו אל הרצפה שלמרגלות השולחן,
"מכיוון שאתה חכם למחצה ונערתך – רעייתך לעתיד – המונית, הרי שהצאצא
שייוולד לכם יהיה למעשה חכם לרביע בלבד".
.
בויקו התפוצץ. "מי אמר לך שאנחנו בכלל מתכוננים להוליד?" פיל
נראה מופתע. "כך נוהגים ההמוניים, לא?" שאל אל-סוהור שעד כה לא
הוציא הגה מפיו. בויקו התעלם ממנו, ודיבר אל פיל. "אני לא יודע איך
נוהגים ההמוניים, ולא איכפת לי. אני לא אנתרופולוג, ועד כמה שידוע
לי, איש מכם אינו כזה. אני רק יודע, שאני בעצמי איני יודע אם ארצה
להוליד, ואני לא מבין למה עלי לדון בזה כאן, איתכם". פיל חזר ונטל את
השליטה בשיחה. הוא ישב זקוף בכיסאו ועיניו שיגרו את ברקן הצונן,
הרגיל. "מפני שאתה צריך לדעת – מראש – שאם תוליד, לא תהיה החזית
אחראית לכלכלתו ולהשכלתו של הצאצא. העובדה שהסכמנו לקבל אותך,
בשעתו, נתפסת גם היא על-ידי אחדים מאיתנו כשגיאה. ואל תתפרץ, בבקשה,
ברור שאיש לא מתכוון להאשים אותך במה שקרה. בכל אופן, שגיאה נוספת
מסוג זה לא תיעשה, ובוודאי שלא עם צאצא שהוא חכם לרביע בלבד". פיל
נשען לאחור. הדברים נאמרו. "בסדר", אמר בויקו, "זה הכל?" פיל כבר אסף את
הניירות שהיו מונחים על השולחן, לפניו. "כן", אמר, "אם הבנת אותנו, אז
זה הכל".
.
בדרך החוצה, הדביק אותו יובל הקר, פיסיקאי חלקיקים בינוני
למדי. "אתה לא צריך לכעוס כל כך", אמר, "אם תחשוב קצת, תבין שרק טבעי
לראות אותך כמי שנמצא בקבוצת סיכון בהקשר הזה". (אידיוט). בויקו לא
טרח לענות לו.
.
"החתונה בעוד שבועיים", אמר, תוך שהוא זוקר את סנטרו לעבר פיל,
שכבר החל להעביר את המצאי שעל שולחנו, אל תיקו. "זו יכולה להיות
ההזדמנות שלך להחליף דברים עם אבא". המדען קטן הקומה נראה מופתע.
"אוה, אני מצטער בויקו", אמר ולבש שוב את הארשת האבהית המחייכת שלו.
הוא החזיק בידיו את אחד מעותקי הנייר הקשיחים הבודדים של
"קבוליאנה", ספר רשומותיו של דיק קבוליאן. הוא טמן אותו בתיקו. "אבל
באותם ימים לא אמצא כאן. יש איזה כינוס מדעי במכון הקוטב שאני ממש
חייב להשתתף בו. אתה הרי יודע שאני שונא נסיעות פיסיות, אבל במקרה
הזה אין מה לעשות, זה נקבע מראש לפני חודשים רבים. הייתי דוחה הכל,
לו יכולתי, אתה יודע שחתונתך חשובה לי יותר".
.
***
.
מנוול, אמרה נלי. בויקו הניף את ידו בביטול. כן, עזבי את זה.
זה לא חדש. אבל נלי התקשתה להשלים עם קיומם של מנוולים. גמד מרושע,
אמרה, הלוואי ש… הלוואי ש… בויקו צחק, וחיבק אותה מאחור, כשהוא
מצמיד את ידיה לצידי גופה. עזבי את זה, מה זה חשוב. היא נאבקה, ללא
הצלחה. מה זה חשוב? מה הבן שלנו חשוב? הוא שיחרר אותה בבת אחת. מה
ה… את לא רוצה להגיד לי שאת? היא צחקה. לא, אני לא, אבל אני
אהיה, לא? בויקו אמר בשקט, אני לא יודע, לא חשבתי על זה. באותו
לילה, לראשונה מאז נפגשו, ישן בויקו על הספה בחדר המגורים.
.
הפרק הבא יפורסם מחר.
