החצי השני של העולם

.

האיש צלל בעקבות האישה. הוא ירד במיומנות בוטחת
בחור השחור, נזהר שלא להיפגע משברי מחשבות חיוביות שבלטו
כגזעי עצים גדומים משולי המדרון. פגיעתה של מחשבה חיובית,
כשאתה מצוי בתחום שלטונו הבלתי מעורער של היגון, עלולה להיות
רעה ממש כמו פגיעת היאוש בתחומי תחושת ה"הכל בסדר".
.
לעולם אל תשחה מול הזרם. אל תעמיד פנים עליזות
כנגד היאוש, אל תבחין בסכנות בעתות שמחה. המציל חייב לקחת
על עצמו חלק מתחושותיו של האחר, ולא להעמיס עליו תחושות
נוספות, תהיינה אש תהיינה. חלוקת נטל. זה סוד פעולת ההצלה
המוצלחת.
.
האיש, מציל וותיק ומצליח, גישש בסבלנות בבור היגון.
הוא ירד לעומק שלא הגיע אליו מעולם. הוא בטח ביכולתו לעלות
ולהגיע אל פני השטח, ואם לרגע או שניים חלפה בו מחשבה
אחרת, הוא לא הניח לזה להשתקף במראהו. מערכת העמדת הפנים
שלו, שנכנסה במקרים כאלה לפעולה באופן אוטומטי, שמרה על קצב
קבוע של כל פעולותיו הגופניות, לרבות רמה קבועה של מתח
בשרירי הפנים. בסופו של דבר, כמו תמיד, הוא מצא את מה שחיפש.
צרור מחשבות לח שנח מאחורי מערכת חשיבה כבויה.
.
האיש שאף לחזור אל פני השטח במהירות האפשרית. לרגע
נדמה היה לו שהוא מבחין, במרחק לא רב למטה ממנו, בתחתית
הבור. והוא ידע שנגיעה בקרקעית פירושה איבוד יכולת הציפה. הוא
הניח לפניו להפגין את הפחד. תחושה לגיטימית וסבירה בהחלט
בעומקים אלה. הוא נטל והעמיס על עצמו חלק מהצרור הלח. קצב
צלילתה של האישה הואט בבת אחת. ועכשיו, כשכל אחד מהם
נושא מחצית משקלם של היאוש והצער, בלמו האיש והאישה, אט
אט, את ירידתם. בתוך זמן קצר יוכלו לפתוח בעלייה האיטית
והמתמשכת אל פני השטח.
.
פניה של המזכירה היו הדבר הראשון שהתגלה לאיש
שפקח את עפעפיו במאמץ. היא גחנה מולו, מחצית גופה שרועה
לרוחב השולחן הגדול בחדר המורים. מאחורי ראשה, ציין האיש
לעצמו, נראו המשולש המחוגה וסרגל העץ הגדול שהיו תלויים על
הקיר, כאילו צצו ועלו מתוך תסרוקתה החדשה.
.
עיניה היו קרועות לרווחה ומבטה המרוכז התמקד היישר
באישוניו. זוויות פיה, שהיה רחב במידה מפתיעה, היו משוכות
לאחור במין חיוך נבוך.
.
– "מה זה היה?", אמרה המזכירה.
– "תלמידה פרטית" אמר האיש.
.
השעון מעל לדלת חדר המורים ציין שהפעמון יצלצל
ויודיע על תחילת ההפסקה בעוד חמש-עשרה דקות. האיש חשב
שלא יוכל להסביר למזכירה את מהותה של פעולת ההצלה בתוך
חמש-עשרה דקות. בהפסקה, בנוכחות המורים האחרים, הוא לא
רצה לדבר על זה. ולאחר ההפסקה היה עליו להיכנס לכיתה
השלישית ולהעביר שיעור בהיסטוריה של תקופת ההשכלה. מה
שאתה לא יכול לגמור, אמר פעם סבו של האיש לאיש, מוטב
שלא תתחיל בו. האיש, שסבר שלא יוכל לסיים את ההסבר
בזמן, העדיף שלא להתחיל בו, אבל למזכירה היו רצונות משלה,
והיא לא הרפתה מהסיפור, כמו גור כלבים המסרב להניח לנעל
הבית של אדוניו להישמט מבין שיניו.
.
– "מה איתה?" שאלה המזכירה.
– "מה עם מי?".
– "עם התלמידה הפרטית. אמרת שמה שקרה לך קודם קשור
לתלמידה הפרטית, לא?".
– "שום דבר לא קרה לי. אני צללתי בעקבותיה מרצוני
וביוזמתי".
– "???".
.
מה אפשר לומר למזכירה הפוערת מולך פה רחב במיוחד
ומציגה לך שאלות שלא חשבת שאי-פעם תצטרך לענות עליהן
במילים?
.
מחצית תושבי תבל הם מטורפים, והחצי השני מטפל בהם.
ההסבר הזה, סבר האיש, הוא המדויק ביותר שיוכל לתת, אבל הוא
תמציתי מדי. הוא כל-כך תמציתי, עד שהשומע עלול לסווג את מי
שישמיע אותו עם המחצית הראשונה, המטורפת, של תושבי העולם.
זה, כמובן, היה ההפך המוחלט מהנכון, ומכיוון שכך, פסל האיש
את אפשרות השימוש בהסבר הזה.
.
מחצית תושבי תבל הם מטורפים, והחצי השני מטפל בהם.
זה המצב היום. בעבר היה מספרם של טרופי הדעת קטן בהרבה
ממספרם בימים אלה. בעתיד ילך הטירוף ויתפשט עוד יותר. האדם
השפוי יהיה אז, מבחינה סטטיסטית, לא נורמלי. זה מה שיקרה, ללא
ספק, אם לא נעשה משהו כדי לבלום את מגיפת הטירוף הנמשכת
מהעבר אל תוך העתיד.
.
כך חייב כל אדם שפוי לטפל במטורף. שמירה אישית, אחד
על אחד. חונכות אישית. זו הדרך היחידה להגן בהצלחה על הקיום
השפוי מפני התקפת הטירוף הממשמשת ובאה. האיש השפוי חייב
להימצא כל הזמן על המשמר. כאשר אי-השפיות נותנת את אותותיה
בחברו, חייב האיש השפוי לצלול אל ים הטירוף, ולמשות את
מחשבתו של המטורף אל חוף המבטחים של המציאות השפויה,
המשעממת.
.
– "לא כל כך פשוט", תגיד, קרוב לוודאי, המזכירה. "צריך למצוא
הסבר קצר יותר, חותך, משהו חד-משמעי שלא מותיר אחריו
מקום לשאלות. השעון שמעל לדלת הראה חמש דקות לצילצול.
חייבים לגמור עם זה.
.
– "התלמידה הזאת נתקפת דכאונות", אמר האיש. "לפעמים היא
חושבת שאין משמעות לחייה, שהיא מהווה נטל על צווארי,
ואז היא רוצה לסגור עניין, אם את מבינה אותי".
.
המזכירה הבינה. מזה שבועיים היה בעלה מאושפז
בבית-החולים העירוני. הוא חתך את ורידיו לאחר שפוטר
ממישרתו, פקיד זוטר בבית-מסחר פרטי לא גדול. העסק
נקלע לקשיי נזילות והמנהל החליט, בצער, לצמצם את
ההוצאות. האיש לא ידע זאת, כמובן, ולכן לא נתן אמון
רב בתנודת ראשה של המזכירה, שהוותה את תשובתה
לשאלתו. ברור שהיא לא הבינה אותו. אולי הבינה חלקי דברים,
אבל היא לא הבינה אותו.
.
– "המזכירה לא מבינה אותי" חשב האיש, וחרף ניסיונו להסוות
את הדבר, עלה חיוך על פניו. הוא מחה אותו בחיפזון. מה היא
תחשוב עליו ?מדבר על דברים כאלה ומחייך ?בכל זאת,
המשיך. התחלת – עליך לסיים. אל תשאיר מאחוריך עניינים
לא גמורים. כה אמר סבא.
.
– "אני מרגיש את הדיכאון שלה מכל מרחק", אמר האיש. "ואני
מוציא אותה מזה. אני לוקח על עצמי חלק ממחשבותיה, ואז
קל לה יותר להתייצב ולחזור למציאות. זה כמו להתחלק
במים עם מישהו שהולך איתך במדבר. זה קשה, אבל רק
מנוול לא יעשה זאת. אתה, כלומר אני, חייב לעשות זאת, גם
אם לפעמים נדמה לי שבסופו של דבר אין בכלי מספיק
מים לשני אנשים, וששנינו נגווע בצמא". האיש היה מופתע
מעצמו. הוא לא התכוון לומר לה את כל זה, אבל הדברים
נאמרו. ההקשבה השקטה שלה נתנה לו מין הרגשה
שהוא, בעצם, לבד. מדבר לעצמו.
.
– "אני חושבת שזה שהיא חושבת שהיא נטל על צווארך, זה
הנטל האמיתי על צווארך. לא הייתי רוצה לחיות עם מישהו
שכל הזמן, ברקע, מטיל בספק את הקשר בינינו. אני חושבת
שאתה חבר טוב, וזה מה שעושה את חייך לקשים יותר.
אולי היית יכול להיות יותר מסתם מורה בבית-ספר, אילו לא
חלקת איתה את כוחותיך. אבל אני לא חושבת שאתה מצטער
על זה".
.

האיש לא הצטער על שום דבר. הפעמון צילצל. המזכירה
הסתובבה והלכה להפעיל את מיחם התה. המורים האחרים, מפות,
פלקטים, או חבילות מחברות תחת זרועותיהם, החלו למלא את החדר.

.
– "לי אין אף אחד שיכול לעשות זאת", אמרה המזכירה.
.
חמש-עשרה דקות אחי הצילצול. בשטח בית-הספר לא
נותר אף תלמיד. גם המורים מיהרו לבתיהם, לשכוח שם את קרבות
היום ולהתכונן למערכה של מחר. האיש שירד לאיטו במדרגות, נתקל
בידה המושטת של המזכירה. ביד היו אחוזים כמה דפים מודפסים
ברווח כפול.
.
– "מה זה?" אמר האיש.
.
– "אני חושבת שזה מחזה לקולות", אמרה המזכירה, "אבל זה
יכול להיות גם סיפור קצר. בהתחלה חשבתי שאני כותבת רומן,
אבל עכשיו אני כבר יודעת שזה לא".
.
אלוהים ישמור, חשב האיש, למה זה מגיע לי? מה עשיתי לה?
דיברת אליה, השיב לעצמו בתוקף קר. דיברת איתה בגילוי לב, דיברת
איתה כמו חבר. היא אמרה לך שהיא מחפשת חבר, לא? ובכן,
עכשיו היא חושבת שהיא מצאה לה אחד. אלוהים ישמור, חשב האיש
שוב.
.
– "אתה תקרא את זה נכון?" היא אמרה תוך שהיא מחככת את
– ברכה, האיש חשב שזה מקרה, בירכו. כן, הוא יקרא את זה.
.
בית-הספר היה ריק עכשיו. רק שניהם נותרו במסדרון הקצר
המוליך מהמזכירות לחדר המורים.
.
– "אתה תקרא את זה עכשיו? זה לא משהו ארוך. חצי שעה
קריאה, אולי קצת יותר. אני מתה לדעת מה אתה חושב על זה".
.

האיש פתח באנחה לא-נשמעת את צרור הדפים. זה היה
עולם מלא רגש וריק מבני-אדם. לא בדיוק ריק. בעצם, התושבים
האמיתיים של העולם לא היו אנשים, אבל העולם היה מלא אנשים.
.
היו שם כמה טיפוסים ערטילאיים שייצגו, כל אחד מהם
בנפרד, רגשות שונים. והם היו התושבים האמיתיים של העולם.
אהבה, שנאה, קנאה, תקוה, סבל, דיכאון, וגם כמה תחושות פחותות כמו
מתוק, מר, חמוץ, מלוח, חם, קר, כאב, יבש ורטוב.
.
והם המציאו (ההדגשות במקור) את בני-האדם, כדי שיוכלו
להתקיים בתוכם. מי שיותר אנשים חשים אותו באותו רגע, העוצמה
שלו גדולה יותר. והם מתווכחים ונאבקים זה בזה. כל רגש וכל
תחושה מבקשים לעצמם את הבכורה. והאנשים, שבעצם אינם קיימים
משום בחינה מציאותית, מתרוצצים בעולם מבלי להרגיש שהם מהווים
כלי קיבול, שלא לומר שדה קרב לרגשות ולתחושות. והרגשות, שהם
התושבים האמיתיים של העולם, ממשיכים לברוא כל הזמן עוד ועוד
אנשים, כדי שיוכלו להשתלט עליהם ולהשיג עוד ועוד נקודות
במאבק על הבכורה. כך שכל עוד קיימים הרגשות בעולם, לא נשקפת
סכנה לקיום האנושי שהוא, בעצם, הדבר הוודאי היחיד שאנחנו יכולים
לדעת בקשר לעתיד. אי-אפשר לדעת מה יהיה. רק דבר אחד בטוח:
הבדיה תמשיך להתקיים.
.

– "טלפון בשבילך".
.
– "מה?".
– "טלפון בשבילך. זה מהמשטרה. משהו עם התלמידה שלך".
.
עשרים דקות לאחר מכן ניצב האיש על מכסה המנוע של
ניידת משטרה והאהיל על עיניו בהביטו כלפי מעלה, אל תלמידתו
שניצבה קרוב לקצה גגו של הבניין הגבוה בעיר.
.
– "זה אני", אמר האיש ברמקול הנייד שהוגש אל פיו". "זה אני.
בואי, רדי אלי, הכל יהיה בסדר עכשיו".
.
האישה ענתה משהו שלא הגיע לאזניו. הרחוב הראשי לא עצר
ממרוצתו בשל הדרמה הקטנה שהתרחשה באוויר שמעליו. האיש חשב
שהוא שומע שהיא אומרת" איפה היית ?מדוע איחרת ?למה
השארת אותי לבד?" אבל הוא לא היה יכול להיות בטוח שזה
באמת מה שהיא אמרה. יכול להיות ששעה אחת של איחור גרמה
להרעה כזו במצבה?האיש ידע שהתשובה על כך היא פשוטה:
כן. הוא ניסה לצלול בעקבותיה אבל החושך שנתקל בו היה דחוס
כל-כך עד שהוא מיהר לצאת בבהלה, בחזרה למציאות. נדמה היה
לו שהוא שומע את האישה בראש המגדל צוחקת בלעג.
.

– "זה אני", ניסה האיש שוב. "זה אני, בואי, רדי אלי, הכל יהיה
בסדר עכשיו".
.
– "אני יורדת", אמרה האישה.
.
היא אמרה את זה בשקט, ולמרות רעש הרחוב שמע האיש כל
הברה בנפרד. "אני יורדת". הוא הרגיש אבן כבדה יורדת
מלבו ושוקעת בבטנו, מתהפכת וקורעת את מעיו.
.
היא קפצה, מפיקה צווחות בהלה מהקהל הקטן שהצטופף
ליד הניידת המשטרתית. השוטר שניצב ליד האיש כיסה בידו את
עיניו. האיש הביט בריכוז בגוף הנופל. היא נבלמה. נראה היה שהיא
אוחזת בחבל כלשהו שהושלך לעברה. צווחות בקהל. האיש חש את
ציפורניו חודרות לבשר כף ידו. הוא הרים את מבטו לראות מאין
הושלך החבל.
.
זה היה חבל ניילון שקוף והוא לא הושלך בידי איש.
הוא היה קשור למוט מתכת שבלט מעבר לגג, ושנועד לתליית
דגלים או כרזות פרסומת. מבטו ירד בזהירות לאורך החבל. ידיה
של האישה כבר לא אחזו בו. היא הייתה תלויה בצווארה, ברפיון,
כמה עשרות מטרים מעל לרחוב הסואן.