כוח אדם – על כנפי השריר

.
אם לסבתא היו כנפיים, היא הייתה מעופפת מאי לאי בארכיפלג
היווני, ועושה חיים משוגעים. לסבתא אולי אין כנפיים, אבל העובדה
הזאת לא פוסלת את זכות קיומם של צעירות וצעירים מכונפים.
כלי טיס המונעים בכוח שריריו של הטייס המטיס אותם משמשים
נושא מסורתי לאיורים הומוריסטיים לא מעטים. אבל האמת היא,
שבין בדיחה לבדיחה, מצליחים כלי טיס כאלה להמריא לאוויר
העולם ואף לשהות בו פרקי זמן ארוכים יחסית. כלי טיס אחד
כזה אף עופף מאי לאי בארכיפלג היווני, בעקבות אביו הרוחני,
דדלוס.
.
כלי הטיס מונעי השרירים הם למעשה רק חלק מתנועה מתרחבת
והולכת של פיתוח כלי רכב כאלה, הנעים ביבשה, באוויר ובים
(על פני המים ובמעמקיהם). סטודנטים ופרופסורים באוניברסיטאות
ומכוני מחקר טכנולוגיים משקיעים בתחום זה מאמצים מרובים
וחברות כלכליות מממנות אותם. מעבר להתלהבות מהעיסוק הספורטיבי
עצמו, נראה שלכלי הרכב האלה נכון עתיד בתחומי מחקר שונים,
בכדור-הארץ ומחוצה לו.
.
ההיסטוריה המציאותית של כלי טיס המונעים בכוח אדם החלה
בשנת 1959 כאשר התעשיין הבריטי הנרי קרמר הציע פרס של
50,000 ליש"ט למי שיבנה כלו טיס כזה, שיהיה מסוגל לטוס למרחק
של מייל אחד (1.6 ק"מ), תוך ביצוע" שמיניות באוויר".
.
חצי חיוך
.
בחלקים גדולים של הקהילה ההנדסית-טכנולוגית, התייחסו לאתגר
בחצי חיוך. רבים האמינו שהוא יישאר תלוי באוויר, כמו אתגרים
בלתי אפשריים אחרים (ביצוע שרטוטים שונים ב"קו אחד", כניסת גבר
להריון, ועוד). אבל, 18 שנים לאחר הכרזתו של קרמר, הציג
האמריקאי פול מק'רידי את ה"גוסמר-קונדור "וזכה בפרס.
מק'רידי עצמו הפעיל את כלי הטיס שלו ולפי דיווחי המשקיפים
(מומחי תעופה והנדסה), ביצע את המסלול דמוי הספרה שמונה
ב"ביצוע מושלם".
.
ה"קונדור "נראה כמעין דאון גדול במיוחד (אלא שדאון אינו
מסוגל להמריא בכוחות עצמו). לבנייתו השתמש מק'רידי בשפופרות
אלומיניום דקיקות שחוזקו בכבלים. על הכנפיים נמתח בד סינתטי
מיוחד. זנבו של ה"קונדור "הוצב בחזיתו, כך שמי שציפה לכלי טיס
בעל מבנה מסורתי, יכול היה לחשוב שהוא טס אחורנית. הטייס
המפעיל שישב במרכז כלי הטיס סובב ברגליו דוושות, בדומה
לפעולותיו של רוכב אופניים. מערכת הנעה חדשנית ויעילה שפיתח
מק'רידי העבירה את תנועת הסיבוב למדחף שהוצב באחורי
כלי הטיס.
.
ביום שבו ביצע מק'רידי את השמיניות באוויר לתדהמת
המשקיפים שצפו בו מהקרקע, הגיב קרמר בהצגת אתגר חדש :
חציית תעלת לה-מאנש, באוויר, בכוח השרירים בלבד. בעד ביצוע
המשימה המורכבת יותר, הציע פרס נמוך יותר: 20,000 ליש"ט.
הראשוניות היא המרכיב הקשה בכל משימה, הסביר, ולאחר
שמק'רידי הוכיח שאפשר להמריא בכוח השרירים, התחום הזה
חייב להתפתח – אתי או בלעדי. כך או כך, סכום הפרס
המופחת לא שינה בהרבה את נכונותו של מק'רידי להיענות
לאתגר. כעבור שנתיים התייצב על שפת התעלה עם כלי טיס
חדש" :גוסמר-אלבטרוס". הפעם נמסרה הפעלת הכלי
ל"טייס-מנוע מקצועי", בראיין אלן, שחצה את התעלה בטיסה
נמוכה, מרחק 35 קילומטרים, בתוך 159 דקות (מבדקים קודמים
הראו כי כוח הסיבולת שלו מספיק לטיסה בת 160 דקות).
.
גבול האפשרויות
.
לאחר טיסת ה"גוסמר אלבטרוס", שקע התחום לרגיעה מסוימת.
רוב המתחרים והמתכננים האמינו שמק'רידי ואלן הגיעו אל קרוב
מאוד לגבול העליון של האפשרויות בתחום זה. רוח התבוסתנות
הזאת דחפה את קרמר להציג אתגר חדש :תחרות מהירות בין
כלי טיס מונעי שרירים. לפי התקנון שגיבש קרמר, מהירות הטיסה
נמדדה בקטע מסומן מראש שאורכו היה 1,500 מטר בלבד. על
הטייסים-המנועים היה לפתוח בטיסה במרחק משמעותי ממסלול
המירוץ, כדי לאסוף תנופה.
.
כאן נכנסו לתמונה פרופ 'מארק דרלה מהמכון לטכנולוגיה של
מסצ'וסטס MIT, ומי שהיה אז תלמידו לתואר שלישי, בהנדסה,
ג'ון לנגפורד. הם בנו את ה"מונארך "שהשיג מהירות שיא
של 35 קמ"ש וקטף את הפרס המובטח של קרמר. הזכייה איפשרה
להם לממן פרויקט כמעט עצמאי של מחקר ופיתוח. המטרה הייתה
לפתח כלי טיס מונע שרירים שיוכל לא רק לטוס מהר, אלא גם
לשהות באוויר פרק זמן ארוך יחסית, ולעבור מסלול ארוך יותר
מרוחבה של תעלת לה-מאנש. כך, למעשה, נולד הרעיון של פרויקט
דדלוס :בניית כלי טיס מונע שרירים שישחזר את טיסתו בריחתו
המיתולוגית של המהנדס והממציא האתונאי. על-פי
המיתולוגיה ברח דדלוס בטיסה מכלאו שבאי כרתים לסיציליה
– טווח טיסה שדרלה ולנגפורד לא האמינו שיוכלו להשיג. לפיכך
הציגו ל"דדלוס "שלהם מטרה ניתנת להשגה" :בריחה בטיסה "
מכרתים לחצי האיו היווני, או לפחות לאי סנטוריני, מרחק 115 קילומטרים.

השניים זכו למענק מחקר נוסף מהמכון הסמיתסוני והחלו
לבחון לפתח טכנולוגיות חדשות. דרלה פיתח מדחף מיוחד, לנגפורד
רקח חומרים מרוכבים. יחד איתם עבדו קרוב לעשרים סטודנטים
ומרצים מ-MIT. לאחר חודשי מחקר ארוכים הציג הצוות אב-טיפוס
של כלי טיס מונע שרירים חדש. אב הטיפוס, שכונה" מיקלוב לייט-איגל"
נוסה בבסיס חיל האוויר "אדוארדס "בקליפורניה, המשמש גם את
סוכנות החלל האמריקאית, נאס"א.
.
שיאים חדשים
.
ה"איגל "הציב שיאים חדשים במה שקשור לגובה הטיסה ומשכה.
בטיסות הניסוי נשא כלי הטיס גם מתקני מדידה שונים שנועדו
לבחון את צריכת החמצן של הטייס-המנוע ואת קצב פעימות לבו.
מדידות אלה העלו שכדי לחצות את המרחק המתוכנן במבצע דדלוס,
באמצעות ה"איגל", יצטרך טייס-מנוע שמשקלו 75 קילוגרם, לספק 30 כוחות
סוס. יותר משאפשר לצפות אפילו מספורטאי אולימפי מצטיין. במלים
אחרות, ה"איגל "לא היה מספיק טוב להגשמת תוכנית דדלוס.
.
השניים חזרו לחדרי התכנון שלהם ב-MIT, ופתחו מחדש את כל
התוכניות. הפיתוח, שחייב משאבים כספיים גדולים כמעט נעצר עד
שחברת "יונייטד טכנולוג'יס "הקציבה לפרויקט מענק מחקר ופיתוח
בהיקף של חצי מיליון דולר. דרלה ולנגפורד התחילו להעסיק
מחשבי-על, רכשו חומרים מרוכבים" אכסוטיים "שרק ירדו מפסי
הפיתוח והייצור של נאס"א, ונועדו לשמש לבניית לוויינים
וטילים. כך הגיעו להפחתה במשקל כלי הטיס ולהגברת היעילות
במידה שיכולה הייתה להספיק לביצוע המשימה. כלי הטיס מונע
השרירים שפיתוחו הלך ונשלם כונה, כמובן מאליו, "דדלוס".
מוטת כנפיו הגיעה לשלושים ושבעה מטרים. משקלו שלושים
ואחד קילוגרם בלבד.
.
מה שנדרש בשלב הזה, היה המנוע האנושי הטוב ביותר
שאפשר היה למצוא. הפיסיולוג איתן נאדל וחבר צוות הפיתוח,
הפרופסור להנדסה סטיוון בוסולארי, פיתחו מבחן סיבולת וכושר
מיוחד למטרה זו. שלושה סטודנטים וסטודנטית מ-MIT, מהמועדון
המקומי של רוכבי האופניים התחרותיים עברו את המבדקים ונכנסו
למשטר הכשרה ואימונים. לחבורה הזאת הצטרף היווני קנלוס
קנלופולוס, אלוף יוון למירוצי אופניים ארוכי טווח. הטייסים-המנועים
המיועדים למדו להטיס את ה"איגל", בטיסות מעשיות ובאמצעות
מדמה טיס כאחד. באותו זמן הלכה ונשלמה בנייתו של דדלוס
בהאנגר שהועמד למטרה זו בקמפוס של NIT.
.
תידלוק באוויר
.
בעיה נוספת שהעסיקה את המפתחים, הייתה שאלת תידלוקו
של המנוע באוויר. כלומר, איש לא יכול היה לצפות שטייס-מנוע
אנושי יטיס כלי-טיס בכוח שריריו למרחק 115 קילומטר מבלי
שיכניס מזון לפיו במשך הטיסה המפרכת. מצד שני, כל תשומת
לבו של הטייס-המנוע נדרשה לניווט ולהפעלת כלי הטיס, ובנוסף
לכך, כל תוספת מזון עלולה הייתה להגדיל את משקלו של כלי
הטיס ולהפוך את כל התחשיבים על-פיהם. הפיתרון נמצא בסיועו
של הפיסיולוג איתן נאדל, שבמימון חברת שאקלי האמריקאית,
פיתח מעין מרק אנרגטי מיוחד, שמיכל לא גדול שלו היה אמור
לספק לטייס המנוע אנרגיה במרומים. את המרק יכול הטייס
לשתות באמצעות צינור גמיש, כך שהאכילה והשתייה לא תגזול
מתשומת לבו.
.
הובלת הצוות וכלי הטיס עצמו מבוסטון שבארה"ב אל האי
כרתים, התגלתה כמבצע כמעט בלתי אפשרי בפני עצמו. אבל
חברות יווניות אחדות וביניהן חברת התעופה אולימפיק נרתמו
למשימה והוציאו אותה אל הפועל. כך, אחרי כמה שנות פיתוח
ואימונים מצאו את עצמם דרלה ולנגפורד, יחד עם צוות שמנה
כעשרים מהנדסים, פרופסורים וסטודנטים מ-MIT, ועוד חמישה
טייסים-מנועים, בכרתים. ב-23 באפריל 1988, נזכר דרלה, בארבע
לפנות בוקר, יצאתי מפתח צריף המגורים שלנו בעיירת חוף
קטנה, בצפון האי כרתים. האוויר היה קר והים האיגאי נראה
חלק כמראה. מעבר לעלטה, 115 קילומטרים צפונה מהמקום
שבו ניצבתי, נמצא האי סנטוריני. לשם התכוון דדלוס המודרני
"לברוח" בטיסה. הגורם היחיד שעמד אז בדרכו, היה מזג האוויר.
מתקני המדידה שהצבנו על החוף הראו שהרוח המזרחית שנשבה
בימים האחרונים שככה כמעט. שקלתי את העניין והערכתי שזה
ה"חלון "במזג האוויר שלו ציפינו. הערתי את אנשי הצוות.
הטייס-המנוע שהשיג יום קודם לכן את הציון הגבוה ביותר
בבדיקת נאדל-בוסולארי, היה קנלוס קנלופולוס היווני. ברגעים
אלה הוא היה המנוע האנושי היעיל ביותר בעולם, והוא הכין
את עצמו לכניסה ל"קוקפיט "של דדלוס.
.
יומן המסע של ג'ון לנגפורד :חיכינו לדיווח על מהירות הרוח
באי סנטוריני. בימים האחרונים עלתה מהירותה על שלושה מטרים
בשנייה. המהירות המרבית ש"דדלוס "מסוגל לתפקד בה היא
שניים וחצי מטרים בשנייה. ראיתי את קנלופולוס בודק בפעם האחרונה
את ארבעת בקבוקי המשקה שיספקו לו את ה"דלק "הדרוש
לביצוע מאמץ הטיסה. הבקבוקים מכילים את המרק האנרגטי שרקח
למעננו איתן נאדל.
.
לפי חישוביו של נאדל, הטיסה המתוכננת תחייב את קנלופולוס
להשקיע מאמץ השקול לזה המושקע על-ידי (או על רגלי) רץ
מרטון. אלא שהטיסה עתידה להימשך קרוב לארבע שעות, כפול
ממשך הזמן הרגיל של ריצת מרטון.
.
לנגפורד ממשיך:דרלה, בוסולארי ואני עלינו על ספינת הליווי
ששכרנו, דולצ'י-2. על החוף ראינו את קנלופולוס מבצע כמה
תרגילי חימום. אחר-כך הוא נכנס ל"קוקפיט "והחל לסובב
ברגליו את הדוושות. שריקת המדחף הגיעה אלינו. הוא שיחרר
את המעצורים ו"דדלוס "הרועד החל להתגלגל לאט על המסלול.
משני צדיו רצו שני סטודנטים והחזיקו בכנפיו כדי לשמור על
יציבותו. קן הגביר את הלחץ על הדוושות. כשהוא הגיע לקצה
המסלול, המדחף כבר הסתובב בקצב של 120 סיבובים בדקה.
הסטודנטים שיחררו את כנפיו, והוא המריא.
.

דדלוס התייצב בגובה של 15 מטרים מעל לפני הים. קנלופולוס שינן
היטב את כלל הברזל של דרלה: "אל תטוס יותר גבוה מהגובה
שממנו תרצה ליפול…". כל משתתפי המבצע זוכרים היטב גם את
האגדה המיתולוגית על בנו של דדלוס, איקרוס, שהגביה עוף
באמצעות הכנפיים שבנה לו אביו. הוא התקרב אל השמש, וזו
המסה את השעווה שחיברה את הנוצות לזרועותיו. הנוצות נשרו
ואיקרוס נפל אל הים.
.
שיא עולמי
.
כשהביט למטה, יכול היה קנלופולוס לראות את שלוש
הספינות שליוו אותו. הראשונה שטה בראש וסימנה לו את
כיוון ההתקדמות. אחת נמצאה תמיד בדיוק מתחתיו, ושימשה
נקודת התייחסות קבועה לבקרת גובה הטיסה. עוד שתי ספינות
נעו משני צדיו ושמרו שכלי טיס ושיט לא ייכנסו למסלול.
הרבה מעליו ריחף מסוק יווני, ועוד יותר למעלה, מטוס
קל של מועדון טיס פרטי.
.
דדלוס הקיף את האי דיא במהירות של 26 קילומטרים בשעה.
שיא עולמי חדש של מהירות הטיסה של כלי טיס המונע בכוח
שרירי הטייס. מערכת המדידה שהתבססה על אלקטרודות שהוצמדו
לחזהו, הראתה שקצב ליבו של" המנוע האנושי "נמצא
בירידה אטית, אך מתמדת. לנגפורד משדר לו מספינת הליווי
הוראה: שתה יותר" מרק איתן".
.
שתי שעות ו-48 דקות לאחר ההמראה, דדלוס וקנלופולוס עדיין
באוויר. הם קובעים שיא עולמי חדש של משך הטיסה של כלי
טיס המונע בכוח שרירי הטייס. בשלב הזה, נזכר לנגפורד, הודיע
הטייס של המטוס הקל שמעלינו, כי ספינת מכולות גדולה נכנסת
למסלול הטיסה. התקשרנו בבהילות לספינות הליווי של הצי היווני,
לבקש את התערבותן. הצי לא ענה. ידענו שאפילו אם דדלוס יצליח
להימנע מהתנגשות בספינה, הדף האוויר שלה עלול לשבור את
כנפיו העדינות. לאחר אינספור ניסיונות הצלחנו סוף סוף להשיג
את הצי. כמה דקות לאחר מכן, דיווח טייס הססנה שספינת
המכולות שינתה כיוון ונעה אל מחוץ למסלול.
.

לנגפורד ממשיך :הצוות באי סנטוריני, שבשלב זה כבר נראה באופק,
הודיע שהרוח מתגברת. הים היה עדיין שקט, אבל בשביל דדלוס,
נחיתה בתנאים כאלה דומה לנחיתה של מטוס תובלה בעיצומה
של סופת הוריקן. גישה ישירה עלולה הייתה לרסק אותו על עצי
החוף. בעצתנו, פנה קנלופולוס מזרחה, וכיוון את" דדלוס "אל תוך
הרוח, במקביל לחוף. לרוע המזל, בדיוק ברגע זה פגע בו משב
צדדי לא צפוי. זנבו הדק של כלי הטיס שבתכנונו הושקעו יותר
מ-15,000 שעות, התעוות וכל העסק פשוט התפרק, איבד גובה
ונפל למים. חגורת ההצלה האוטומטית שהייתה הכרוכה סביב חזהו
של קנלופולוס התמלאה אוויר דחוס. דדלוס טס 115 קילומטרים,
ונפל ששה מטרים לפני קו החוף.
.
הפגיעה הזאת במים חוללה כנראה איזשהו קליק במוחו של דרלה,
שמאז החל לעסוק בפיתוח כלי שיט מונעי שרירים. ספינות וסירות
משוטים אומנם אינן יכולות להיחשב לרעיון חדש, אבל דרלה לא
הסתפק במשוטים, וגם לא במדחף דמוי בורג. הוא החל לפתח
רחפות המרחפות סנטימטרים ספורים מעל לפני המים, בכוח
שריריו של השייט המפעיל.
.
ענף מחקר צעיר
.
באותו זמן היה ענף המחקר והפיתוח הזה צעיר, ולא נראה
מבטיח במיוחד. אבל כאשר" רחפות השרירים "החלו
לצבור תאוצה, יש המנבאים לו עתיד גדול, לפחות בתחום הספורט.
רחפות מונעות שרירים מתוכננות ונבנות כיום במספר אוניברסיטאות
ומכוני מחקר טכנולוגיים בארה"ב, באירופה וביפאן. המטרה המוצהרת
היא פיתוח חומרים ומבנים הידרודינמיים שישמשו לבניית רחפות
ממונעות חדישות. כלי שיט אלה אמורים להיות שקטים, מהירים,
יעילים וחסכוניים יותר מספינות ממונעות רגילות.
.
בינתיים, משחקים הסטודנטים והפרופסורים ומתחרים ביניהם. גם
כאן, כמו בתחום התעופה השרירנית, האתגר והתחרותיות משמשים
מניע עיקרי לגלגלי המחשבה והתעשייה כאחד. בינתיים זכתה רחפת
מונעת שרירים שנבנתה ב-MIT בפרס של 25,000 דולר, שהוכרז
על-ידי חברת דיופון. הפרס הובטח למי שיעבור לראשונה ברחפת
שרירנית את גבול המהירות של 37 קמ"ש בקטע מסלול מסומן
שאורכו 100 מטר (או למנצח בתחרות עולמית בין רחפות שרירניות
שהתקיימה בשנה שעברה בקליפורניה).
.
מי שהוביל (בעצם הטיס) את הרחפת של MIT אל קו הגמר ואל
הניצחון, היה לא אחר מאשר פרופ' מארק דרלה. "אני בעצם ספורטאי
מתוסכל", אמר דרלה לאחר מעשה, "הייתי נותן הכל כדי להטיס את
דדלוס בטיסתו ההיסטורית, אבל ידעתי שזה מעל לכוחותי ונאלצתי
לוותר לקנלופולוס". דרלה נוהג להשתתף במירוצי אופניים לחובבים,
ובכל יום, וכמעט בכל מזג אוויר, הוא מגיע לחדר העבודה שלו
ב-MIT כשהוא רכוב על אחד מזוגות האופניים הרבים שהוא
מחזיק במחסן ביתו.
.
קו הגמר
.
בדרכו אל קו הגמר הקדים הפרופסור הספורטיווי מספר רחפות
מונעות שרירים שהופעלו בידי מתכנניהן ממספר אוניברסיטאות
בארה"ב וביפן. כלי השיט היחיד שסיכן את זכייתו כונה" הדג
המעופף", שתוכנן ונבנה על-ידי אלק ברוקס ואלאן אבוט. ברוקס
הנהיג בעבר את צוות המהנדסים של חברת ג'נרל מוטרוס, שעסק
בפיתוח מכונית מירוץ שהונעה בכוח אנרגיית השמש. הוא גם
השתתף בצוותי הפיתוח של מכונית נוסעים חשמלית. כיום
הוא מנהל חברה פרטית הפועלת בתחומים דומים. אבוט הוא
פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת קליפורניה.
.
מערכת ההנעה של הרחפת של דרלה הייתה מבוססת במידה
רבה על מערכות ההנעה של דדלוס. הותקנה בה אותה ממסרת,
ומדחף האוויר האחורי שדחף אותה אל קו הגמר היה זהה לזה
שהותקן בדדלוס. היא נבנתה על בסיס סירת קטמרן קלה במיוחד.
מערכת הדוושות שהופעלו על-ידי השייט העבירה תנועה סיבובית
אל המדחף האווירי שהניע אותה קדימה. מתחת לסירה הותקנה
מעין" כנף "תת-מימית שנשלטה באמצעות ידית שהייתה אחוזה
בידיו של השייט. שינוי זווית ה"כנף "בעת שהסירה נעה, יצר
מעין כוח עילוי (בדומה לכוח העילוי שמופעל על כנפיו של
כלי טיס). כאשר הסירה נעה במהירות מספקת, כוח העילוי שנוצר
יכול להרים את הסירה אל מעל לפני המים, דבר שמפחית את
החיכוך שלה במים ומאפשר הגברה נוספת של המהירות.
.
דרלה אומנם זכה באליפות העולם ובפרס הכספי של דיופון,
אבל הוא לא השיג את המהירות שהחברה קבעה כמטרה (תקנון
התחרות קבע שהפרס יינתן למי שישיג ראשון את מהירות
המטרה, או למי שיגיע ראשון במירוץ הבין-לאומי לרחפות שרירניות
שהתקיים בשנה שעברה בקליפורניה). העובדה הזאת הותירה אותו,
כמו שאומרים, עם חצי תאוותו בידו. כדי להשיג גם את החצי השני,
הוא משקיע בימים אלה את כספי הפרס בפרויקט תכנון של
רחפת שרירנית חדשה שתהיה, כך הוא מקווה, מהירה יותר,
יעילה יותר.
.
שיוט-ריחוף ראשון
.
הרחפת החדשה היא למעשה פרוייקט הגמר של הסטודנט ספר
קיאני, לקראת סיום לימודי ההנדסה שלו ב-MIT באופן מפתיע,
המבנה שלה מעיד על השפעתם הרבה של מתכנני" הדג המעופף"
על דרלה וקיאני. לפעמים למתחרים יש רעיון טוב, אומר דרלה,
ובמקרים כאלה החוכמה היא לקחת את הרעיון הזה וליישם אותו
טוב מהם. הרחפת החדשה, ביצעה שיוטי-ריחופי ניסיון ראשונים
במימי נהר צ'ארלס, מול הקמפוס שלMIT. מצויידת במדחף שקוע
במים) במקום המדחף האווירי שהפך לאחד מסמליו המקצועיים
של דרלה). היא בנויה על בסיס קיאק צר במיוחד, שרבים
מחלקיו הוחלפו בחלקים תואמים שנבנו מחומרים מרוכבים וקלים
במיוחד. דרלה וקיאני מקווים שהכלי הקל במיוחד הזה, יאפשר להם
להשיג סוף-סוף את מהירות המטרה שהציגה דיופון: 37 קמ"ש
למשך 100 מטר. דרלה השיט את הרחפת במימי הנהר, וקיאני התרוצץ
על החוף והתחנן לקבל סיבוב.
.
במרחק לא גדול משם, במעבדות של התוכנית למחקר אוקיינוגרפי
ב-MIT, מונח על שולחן העבודה כלי שיט שמהווה אנטי-תיזה
גמורה לרחפת של דרלה וקיאני. זוהי צוללת שרירנית שנועדה לאפשר
לחוקרים שיפעילו אותה, לנוע במעמקים ללא רעש מנוע וללא פליטה
של חומרים מזהמים כלשהם. בדרך זו מקווים האוקיינוגרפים שהצוללת
תיראה לדגים ולבעלי-החיים הימיים האחרים, כאחד מהם, כך שהם
ימשיכו להתנהג בטבעיות, בעוד החוקרים שבצוללת מביטים בהם
ולומדים את אורחותיהם.
.
המטרה המחקרית בעניין הזה יכולה להיחשב מטרת-על, אך מתכנני
הצוללת ומפעיליה לא הסתירו שמטרתם המיידית היא, כמעט מובן
מאליו, זכייה בתחרות בין-לאומית של צוללות שרירניות. בסופו של דבר,
הם זכו רק במקום השני, לאחר שמערכת ההנעה שלה התקלקלה במהלך
המירוץ עצמו) שנמשך לאורך 800 מטר, בעומק שבעה מטרים מתחת
לפני המים באחד מאגמי פלורידה). 52 צוותים מאוניברסיטאות ומכוני
מחקר ברחבי ארה"ב נרשמו לתחרות. 40 התייצבו על שפת האגם
בפלורידה, 24 בלבד סיימו את המירוץ מבלי שנאלצו לעלות אל פני
המים עקב תקלות ושברים. ורק שמונה מילאו אחר כל תנאי התחרות,
לרבות שמירה על תנועה בעומק קבוע. מבין שמונה הצוללות האלה,
הגיעה הצוללת של MIT, שנווטה בידי ביל האל, ודוושה ברגלי
הוק קיט-פאוול, אל המקום השני, אחרי הצוללת השרירנית של
אוניברסיטת פלורידה. מאוחר יותר זכתה הצוללת בפרס מיוחד על
רמת בטיחות גבוהה.
.
צוללת לשניים
.
בצוללת יש מקום לשני שייטים מפעילים, שאחד מהם מנווט ומכוון
את הצוללת באמצעות הגאים שהוא אוחז בידיו, ואילו השייט השני
מדווש ברגליו ומשמש בעיקר מנוע אנושי ואחראי על מערכות
הצלילה והציפה. למעשה, גם הנווט מפעיל ברגליו מערכת דוושות
שנועדה לסייע למערכת הדוושות העיקרית שמפעיל השייט השני.
מערכת שנייה זו, היא שהתקלקלה במהלך המירוץ בפלורידה.
.
הצוללת של MIT הייתה אחד מהכלים הקטנים שהשתתפו במירוץ.
קוטרה לא עלה על 70 סנטימטרים, ותכנון מצבי השכיבה והעבודה
של שני השייטים שהפעילו אותה, בוצע בחסכנות רבה במיוחד,
שהזכירה את עבודתם של מתכנני חלליות.
.
אם כבר מדברים על חלליות, מארק דרלה אומר שהניסיון שנצבר
בתהליכי התכנון וההפעלה של ה"איגל "ושל" דדלוס", עשויים
לסייע בתכנון ובבניית כלי טיס שיהיה מסוגל לטוס באטמוספירה
הדלילה של כוכב-הלכת מאדים. למעשה, במערכת הממוחשבת
שבחדרו, יכול דרלה להציג סימולציה ממוחשבת המראה כלי טיס
כזה מעופף באטמוספירת מאדים. נראה שמה שצריך כדי להגשים
את הפנטסיה החדשה הזאת, הוא איזשהו פרס שיובטח
למי שיעשה זאת, או לפחות תחרות פומבית גדולה. אין מה לעשות,
אומר דרלה, אנחנו יצורים תחרותיים. הגענו לירח רק כדי לנצח
במירוץ, וכדי להוכיח שאנחנו טובים יותר, נעוף אפילו
באטמוספירה של מאדים.
.
.

החטא ועונשו
.
המהנדס האתונאי דדלוס הגיע לכרתים כפושע נמלט. הוא רצח את
תלמידו, טלוס, מכיוון שקינא בו על המצאת המחוגה. לאחר מכן נאלץ
לברוח מאתונה, והגיע, כאמור, לכרתים. כאן שימש אדריכל בשירותו של
מלך האי, מינוס.
.
יום אחד, כך מספרת המיתולוגיה, נפלה בלב המלכה, פסיפאי, תשוקה
עזה לפר שנשלח אל המלך כשי על-ידי אל הים, פוסידון. דדלוס,
שביקש לעזור למלכה המשתוקקת, בנה למענה פסל חלול של פרה.
המלכה התחבאה בתוך הפסל, והפר, שנתפתה, הוליד ממנה את
מינוטאורוס, שחציו אדם וחציו שור.
.
דדלוס, שביקש לשרת גם את המלך, בנה עבורו את המבוך
("לבירינתוס"), שבו נכלא בן הכלאיים המלכותי-בהמתי. אבל
המלך מינוס לא סלח למלכה הבוגדת וגם לא לדדלוס שסייע לה
להוציא את הפנטסיה המינית שלה, מהכוח אל הפועל. כך ציווה מינוס
להשליך את דדלוס ואת בנו, איקרוס, אל הכלא. אבל דדלוס, כפי
שאפשר היה לצפות, לא השלים עם גורלו. הוא בנה לעצמו ולבנו,
כנפיים מנוצות שחפים שהודבקו בדונג, ובאמצעותן ברחו השניים
מהאי – בטיסה. כשטסו מעל לים, לא שעה איקארוס לאזהרות
אביו, הגביה עוף והתקרב אל השמש. התוצאה לא איחרה
לבוא :החום המיס את הדונג, הנוצות נשרו, ואיקארוס נפל לים.
.
דדלוס עצמו נחת בקומי שבדרום איטליה, והתקבל בביתו של מלך
סיציליה, קוקלוס. מינוס הפגוע רדף אחריו עד לשם, אבל בנות קוקלוס,
ששמו עינן בדדלוס, פיתו את מינוס להיכנס לאמבט, ושם הרגוהו.
.