.
עד כמה יכול אדם אחד לשנות את מהלך ההיסטוריה?
האם זיהוי המגמה השלילית עשוי להניע את הציבור –
בעוד מועד ולמנוע את האסון? מוזר, אבל בשום עיתון
לא מציינים היום 30 באפריל, את יום השנה ה-65 להתאבדותו
של אדולף היטלר.
.
בלילה שבין ה-29 ל-30 באפריל 1945, בבונקר הנצור בברלין,
כשצבאות בעלות הברית מצד אחד והצבא האדום מצד שני
סוגרים על בירת ה"רייך בן אלף השנים", כשהוא מוקף בעוזריו
ונאמניו, נשא אדולף היטלר את אווה בראון לאשה. למחרת,
ב-30 באפריל, אחר-הצהרים, נפרד מחבריו, נכנס עם רעייתו
הטרייה לחדר צדדי, נעל אחריו את הדלת, הרעיל את בראון
וירה כדור אחד בראשו שלו. כעבור שבוע נכנע הצבא הגרמני
לצבאות בעלות הברית.
.
כל זה היה יכול להימנע אילו רק שעה העולם למספר "רואי עתידות"
שהתריעו על הממשמש ובא. לפעמים, דברים שנראים חדים
וברורים, מתקבלים על-ידי אחרים כ"אפשרות לא כל-כך סבירה".
לפעמים, חוסר הרצון להיכנס לעימות מיוזע, מוביל
לאופטימיות יתר, לרציונליזציה ("נבחן, נראה, ננסה, לא צריך
להיכנס לפאניקה, שום דבר לא דחוף"). לפעמים, הגישה הזאת
מובילה להאמרה מעריכית של המחיר שיש לשלם כדי לחזור
לתלם. לא תמיד יש מי שמוכן לשלם את המחיר המאמיר מדי
יום. במילים אחרות, מה שיכולנו לעשות בזמן, במאמץ לא גדול,
ייתכן שלא נוכל להרשות לעצמנו לעשות בעתיד.
.
זה נכון בקני מידה שונים, היטלר המיט אסון על העולם כולו.
אחרים "מסתפקים בקנה מידה לאומי בלבד". ויש גם אסונות
מוגבלים יחסית, בארגון שבו אנחנו עובדים, בעיר שבה אנחנו
גרים, ועוד.
.
המקום, הנסיבות ההיסטוריות וקני המידה משתנים, אבל המתכונת
דומה. זה מתחיל בקטן. "רואה שחורות" אחד, או "רואי עתידות"
אחדים מזהים את המגמה ומנסים להזהיר מפניה. מקבלי ההחלטות
מסרבים להיגרר ל"קטטה" ומעדיפים לנהוג ב"קור רוח ובאחריות".
ומכאן והלאה, הכל תלוי במזל. מחיר בלימת האסון מתחיל להאמיר,
ולפעמים נמצא מי שמוכן לשלם אותו, ולפעמים לא.
.
.
והנה סיפור על "רואה שחורות" אחד ("שופטים", ט'):
.
.
ויגדו ליותם וילך ויעמד בראש הר-גריזים וישא קול ו ויקרא ויאמר
להם שמעו אלי בעלי שכם וישמע אליכם אלוהים. הלוך הלכו העצים
למשוח עליהם מלך. ויאמרו לזית מלוכה עלינו. ויאמר להם הזית
החדלתי את-דשני אשר-בי יכבדו אלוהים ואנשים והלכתי לנוע
על-העצים? ויאמרו העצים לתאנה לכי-את מלכי עלינו. ותאמר להם
התאנה החדלתי את-מתקי ואת-תנובתי הטובה והלכתי לנוע
על-העצים? ויאמרו העצים לגפן לכי-את מלוכי עלינו. ותאמר להם
הגפן, החדלתי את-תירושי המשמח אלוהים ואנשים והלכתי לנוע
על-העצים? ויאמרו כל-העצים אל-האטד לך אתה מלך-עלינו. ויאמר
האטד אל-העצים אם באמת אתם משחים אותי למלך עליכם באו
חסו בצלי ואם-אין – תצא אש מן-האטד ותאכל את ארזי הלבנון..
.
בעלי שכם, כמובן, התעלמו מהאזהרה, המליכו את אבימלך, דבר
שהוביל לפריצת שורה של מלחמות עקובות מדם והרות אסון.
.
איך זה נגמר?
.
באותו פרק ט' בספר שופטים מגיעה הדרמה לסיומה המפתיע, או
הלא מפתיע:
.
ויבוא אבימלך עד המגדל, וילחם בו; ויגש עד פתח המגדל לשרפו באש.
ותשלך אישה אחת פלח רכב על ראש אבימלך ותרוץ את גולגלתו…
.
…ויראו איש ישראל כי מת אבימלך, וילכו איש למקומו. וישב אלוהים
את רעת אבימלך..
.
שני סיפורים, שני עריצים, שני אסונות (אם כי בקני מידה שונים) – ושני
"סופים טובים".
.
אבל מי לידינו יתקע שגם בפעם הבאה, יהיה המחיר אשר יהיה, נצליח
"לקנות" את הסוף הטוב?
.
דוגמה לחזון חיובי שציין יום שנה לפני ימים אחדים.
