.
מה זה המדור הזה, "אבא של שלומית" ?
.
אנחנו בכלל לא התכוונו לזה. בסך הכל רצינו לקבל הודעות טלפוניות
מסודרות .ושהעניינים בבנק, עם כל הוראות הקבע והגרעונות והחסכונות
יתנהלו בסדר. בלי שיבלבלו לנו את המוח. ושהתכתובת תיכנס ותצא
ותישלח בדואר. ושכל הניירות שאנחנו אוספים יתויקו כך שנוכל למצוא
אותם. בקיצור, רצינו שמישהו ינהל לנו את החיים ויניח לנו לעבוד בשקט.
אבל אלוהים נתן לנו ילדה. אז לימדנו את הילדה לנהל את הבנק–דואר–טלפון ,
וחשבנו שבזה יגמר העניין.
אבל ניהול, כך למדנו בדרך הקשה, הוא משהו שאתה יודע איך הוא
מתחיל, אבל לעולם אינך יודע היכן וכיצד הוא מסתיים. וכך, בוקר אחד
קמנו ולמדנו לדעת שאנחנו כבר קטנים על הילדה בכמה מספרים. היא מנהלת
אותנו ביד אחת, והיד השנייה כבר מחפשת לה תעסוקה נוספת. למשל, ועד
כיתה.
בהתחלה שמחנו על הניצחון בבחירות, אבל רק אחר–כך, לאט לאט, התחלנו
להבין שחיינו עומדים להשתנות ללא הכר. הסימן הראשון הגיע
כשחברים ועמיתים לעבודה התחילו להתלונן שאי–אפשר להשיג אותנו בטלפון.
שני הקווים מספיקים בקושי לצורכי החמ"ל של כתה ז .6-'אחר–כך התברר
שלילדה אין עוד פנאי למלא שליחויות. יש לה בייבי–סיטר, ישיבות ועד, תנועת
נוער, שיעורים, מבחנים, .ו"שום כתר לא ייפול לך מהראש אם תקום ותלך
לקנות לך שוקולד בעצמך".
היו טלפונים ?ככה היא נכנסת הביתה כרוח סערה, להפסקת תה קצרה,
בדרך מפגישת עבודה אחת לפעילות מסתורית אחרת. היו הודעות. בטח שהיו.
הטלפונים, כמו שאומרים, לא מפסיקים לצלצל. משבע בבוקר עד עשר וחצי בערב.
ואבא ואמא רושמים את ההודעות במפורט ,ומדברים בנימוס, ,כמו שצריך. כמו שהם
לימדו את הילדה. לפני המבול.
חשבנו שכבר עברנו את הגרוע ביותר, אבל תחושה פנימית אמרה לנו
שהסיפור הזה לא יגמר בטלפון. ובאמת, ברגע נדיר של רגיעה יחסית,
התפנתה השבוע הילדה להחליף מלה או שתיים עם הוריה:
– אבא, מה דעתך, אולי אני אהיה חברה במועצת התנועה? אתה חושב שהשכנים
יסכימו שאני אהיה בוועד הבית?
– אה, אה, תראי, אנחנו לא נגד פעילות ציבורית, אבל את חושבת שתוכלי למלא
בהצלחה כל–כך הרבה תפקידים בבת אחת? ומה יהיה עם הלימודים?
– זה באמת קשה, אבל אפשרי. בתנאי שיעזרו לי. אתם למשל ,יכולים לשחרר
אותי מתפקידים פחות חשובים ,כמו הורדת אשפה. אמא יכולה לסדר לי את
החדר ואבא יכול להדפיס לי רשימות.
זכות התגובה:
אני לא מבינה מה מיוחד בסיפור הזה ולמה מדפיסים אותו בעיתון. שום
איש ציבור לא יכול להתקדם ולהצליח אם בני משפחתו לא עוזרים לו. הם
מסדרים לו כל מיני דברים קטנים כדי שהוא יהיה פנוי לעשות דברים חשובים
באמת. ככה זה צריך להיות גם אצלנו.
שלומית
