מגלי ארצות עשויים למצוא עניין מחודש במערכת השמש שמגדירה מחדש
את היקפה. מדענים סבורים שתשעת כוכבי-הלכת המוכרים במערכת, מלווים בכ-1,000
או יותר כוכבי-לכת קפואים ומרוחקים, שגודלם דומה לזה של פלוטו (כוכב-הלכת
התשיעי והמרוחק ביותר, ככל הידוע עד כה). "יש משהו לא הגיוני במבנה
המקובל של מערכת השמש", אומרים אותם מדענים, "קרוב לשמש נעים ארבעה
כוכבי-לכת דמויי כדור-הארץ, אחריהם באים ארבעה ענקים גזיים, ואחריהם בא פלוטו
הקטן והמרוחק, שפשוט אינו מתאים לפרספקטיבה הרגילה. מדוע שכוכב-לכת
קטן כזה ייווצר אחרי הענקים הגזיים? הרבה יותר הגיוני להניח שפלוטו
ולוויינו חרון הם נציגים של 1,000 או יותר כוכבי-לכת קטנים וקפואים,
שנזרקו על-ידי כוח הכבידה של הענקים הגזיים הקפואים, אוראנוס
ונפטון, אל שולי מערכת השמש, ועודם ממתינים לגילויים.
ההשקפה הרווחת אומרת, שכוכבי-הלכת של מערכת השמש נוצרו לפני
כ-4.5 מיליארד שנים מדיסקת אבק וגז שהקיפה את השמש הצעירה, כאשר
חלקיקי האבק נדבקו זה לזה וגדלו יותר ויותר, עד שיצרו אסטרואידים,
ירחים וכוכבי-לכת. יש הסבורים שלפי התיאוריה המקובלת, במרחק
ידוע מהשמש (מעבר למסלולו של צדק), שרר קור שאיפשר הקפאה ישירה של
אדי מים. במצב זה, חלקיקי האבק צירפו לעצמם רסיסי קרח – אדי מים
קפואים – וגדלו בבת-אחת עד לפי-עשר מגודלם המקורי. כמות גדולה זו של
חומר מוצק, יצרה במהירות גושים מוצקים גדולים שמשכו אליהם) בכוח
הכבידה (את הגזים שבסביבתם. כך התפתחו כוכבי-הלכת הענקים הגזיים, הם
כוכבי-הלכת החיצוניים במערכת – צדק, שבתאי, אוראנוס ונפטון.
את העדויות לקיומם של כדורי הקרח האלה, אפשר למצוא היום בעשרות
הירחים הקרחיים המקיפים את כוכבי-הלכת הענקיים – ובשביטים (הקטנים
יותר). התסריט הזה מקובל על רוב המדענים, אלא שיש הסבורים שבין שלב השביט
לשלב הענק הגזי, נמצא שלב ביניים – כוכב-לכת קפוא שגודלו דומה לזה
של פלוטו. רעיון זה התפתח כדי להסביר כמה תכונות לא מובנות של כוכבי-הלכת
החיצוניים. בין אלה אפשר למנות את השיפועים החזקים שבין מסלולי הסחרור
של אוראנוס ונפטון לבין מישור ההיקף שלהם סביב השמש, ואת התנועה
לאחור של הלוויין של נפטון, טריטון.
ההשערה המקובלת היא, שתכונות אלה נובעות מהתנגשויות של
אוראנוס, נפטון, והירח טריטון, עם כוכבי-לכת אחרים בגודלו של פלוטו.
ביטוי מקובל בהקשר זה הוא "אלימות רצופת התנגשויות" שאיפיינה
את ראשית היווצרותה של מערכת השמש. האפשרות הסטטיסטית
לקיומם של מפגשים אקראיים כאלה עולה, רק אם קיימים גופים רבים
בגודלו של פלוטו באותו אזור של מערכת השמש.
תופעה לא מוסברת נוספת היא קווי דמיון שונים בין פלוטו, והירח
שלו, חרון. שניהם ניצבים בשיפוע של 17 מעלות יחסית למישור שבו הם
מסתובבים סביב השמש. הם מציגים צדדים קבועים זה מול זה, והמאסה של
פלוטו גדולה רק פי ששה מזו של כארון – יחס נמוך מאוד בין כוכב-לכת
לירחו. הסבר אחד לתופעה, אומר שפלוטו התנגש עם גוף אחר, השווה לו
בגודלו. כתוצאה מההתנגשות נקרעה כמות של חומר מכוכב-הלכת האחר,
נלכדה בשדה הכבידה של פלוטו ויצרה את חרון. אפשות אחרת היא שחרון
היה כוכב-לכת עצמאי עד שנלכד בכוח הכבידה של פלוטו. מה מידת
הסבירות של שתי האפשרויות האלה? תלוי במספרם של הגופים דמויי פלוטו
שהסתובבו במערכת. אם מערכת השמש הכילה באותו זמן רק גוף אחד נוסף
בגודלו של פלוטו, הסיכויים ללכידה כבידתית או להתנגשות, הם אחד ל-100,000.
אבל אילו היו שם 1,000 "פלוטואידים", הייתה הופעתו של חרון סבירה
ומובנת הרבה יותר.
התנגשות או לכידה דומות יכולות להסביר את העובדה שטריטון, ירחו של
נפטון, מסתובב סביב כוכב-הלכת שלו בכיוון הפוך מזה שבו כוכב-הלכת נע
סביב-השמש. טריטון הוא הירח היחיד במערכת השמש הנוהג בדרך זו והוא
דומה בגודלו ובמאסה שלו לפלוטו (יוצא מן הכלל נוסף בתחום זה הוא
כוכב-הלכת נוגה, המסתובב על צירו בכיוון הפוך מכיוון הקפתו את
השמש). ההסברים הפיסיקליים לדרכים שבהן נגרמה תופעת טריטון,
מחייבים, למעשה, את נוכחותם בעבר של 10 – 50 גופים בגודלו של
כדור-הארץ, בסביבתם של אוראנוס ונפטון. אלא מספר כוכבי-הלכת במערכת
השמש צריך לגדול ככל שמאסתם של כוכבי-הלכת יורדת. דוגמה לעיקרון
זה היא העובדה שמספרם של השביטים הקטנים, עולה בהרבה על מספרם
של כוכבי-הלכת המאסיביים. לכן, אם היו בעבר במערכת 50 כוכבי-לכת
בגודלו של כדור-הארץ, סביר שהיו עוד יותר כוכבי-לכת קטנים דמויי פלוטו.
חוקרים לא מעטים מזכירים את העובדה שאין כיום שום תיאוריה
מספקת ומוכחת באשר לדרכי היווצרותם של אוראנוס ונפטון, וכל עוד אין
הסבר כזה, כל ניסיון להסביר תופעות שונות באותו אזור של מערכת
השמש, נדון לכישלון מראש.
השאלה הגדולה היא, כמובן, היכן הם כיום, כל אותם 1,000 או יותר
"פלוטואים"? לפי תפיסה אחת, הם נזרקו אל מחוץ למערכת, כתוצאה מהתאוצה
שהעניק להם כוח הכבידה של כוכבי-הלכת הגדולים והמאסיביים. לפיכך,
משער סטרן שהם (כמו השביטים) מצויים כיום בשולי מערכת השמש, ב"ענן
אורט". המרחק שבין כדור-הארץ לענן אורט הוא עשרה טריליון קילומטרים
(פי 200 מהמרחק שבין כדור-הארץ לפלוטו, כוכב-הלכת החיצוני ביותר
במערכת הידועה). האמצעים הקיימים אינם מאפשרים הבחנה בכוכבי-לכת
קפואים המסתתרים שם. ועם זאת, כתוצאה מהשפעות כביתיות שונות, עשוי
כוכב-לכת קפוא כזה "להיזרק" אל חלקיה הפנימיים יותר של המערכת, מדי
עשרה מיליון שנים. כדוגמה אפשרית לאירוע כזה, אפשר להביא את השביט
כירון, שהתגלה בשלהי שנות ה-70 בין שבתאי ואוראנוס. היקפו היה
גדול פי 10 ומאסתו גדולה פי 1,000 מאלה של השביט האליי. כלומר, הוא
בהחלט עונה על ההגדרה של "דרג ביניים" בין שביטים לכוכבי-לכת
גדולים.
קבוצה אחרת של "פלוטואים" אבודים עשויה לשכון, לפי סטרן,
בחגורת קוויפר, שמרחקה מן הארץ שווה לאלפית המרחק שבין הארץ לענן
אורט. שם, ייתכן שאפשר לגלות אחדים מכוכבי-הלכת האלה.
