אוואטר, לפי עדות יוצרו, ג'יימס קמרון, נועד "להחזיר את המדע הבדיוני
אל מקורותיו". הוא הצליח: שוב עולה הדיון הישן, שקיווינו שכבר נפטרנו
ממנו, בשאלה הרת הגורל, האם המדע הבדיוני הוא ספרות, או שמא הוא
דבר אחר. ובכן, האמת היא שהמדע הבדיוני – כמו הרבה דברים אחרים
בעולמנו – התקדם והתפתח בעשורים האחרונים. היומרה של קמרון
"להחזיר אותו למקורותיו" דומה לניסיון להחזיר את תעשיית הרכב
למקורותיה, אל הפורד "מודל טי". אם קמרון התכוון להפיק סרט "רטרו"
הוא לא היה צריך להשקיע מאות מיליוני דולרים באנימציית תלת-מימד
ברמה ש"טרם נראתה כמוה". מקורות המדע הבדיוני לא נהנו ממערכות
אנימציה כאלה. איך היינו מקבלים סרט על מכוניות פורד "מודל טי"
שבכל אחת מהן מותקן ג'י-פי-אס תלת-ממדי משוכלל? אם הוא התכוון
להציע שכלול והתפתחות של המדע הבדיוני – הוא נכשל עוד לפני שהתחיל
לצלם ולביים. הוא נכשל בשלב התסריט.
.
הצללים לחדר באו
.
כאן אולי הזמן והמקום המתאימים לעצור לרגע ולהודות שאין דבר כזה
"מדע בדיוני". יש כמה וכמה סוגים של מדע בדיוני. הזרם היותר מוכר בציבור
כ"מדע בדיוני", הוא בעצם פנטסיה: חרבות, מעשי כשפים, דרקונים. מדובר
בסוג של אגדות שצמחו מדיון עמוק ומרתק בשאלת מהותה של המציאות,
ויכולתנו (או אי-יכולתנו) לזהות אותה. רוג'ר זילאזני, בסדרת "אמבר",
תיאר את העיר אמבר, כמרכז המציאות. כל שאר העולמות, לרבות עולמנו
שלנו, אינם, לפי זילאזני, אלא "צללים", חלומות ודמיונות של אנשי אמבר
(ה"אמיתיים") ונסיכיה. נסיכי אמבר ניחנים ביכולת "להלך בצל", כלומר,
להעביר את עצמם, פיסית, למחוזות הצל, החלום והדמיון. הם גם מצוידים
בחרבות מכושפות (דוגמת "גרייסוונדיר"), ובקלפים (סוג של אייפון משוכלל
הרבה יותר) המשמשים אמצעי תקשורת ומעבר מעולם לעולם.
הסיפור הזה, כמובן, מזכיר את האולימפוס ואת האלים השוכנים על
פסגתו. אלא שהמדע הבדיוני אינו דת. הוא אינו דורש מקוראיו אמונה,
וכותביו אינם נדרשים לספק הוכחות. המדע הבדיוני, מראשית בריאתו, עוסק,
בעצם, בניסיון להבין את היקום ואת מקומו של האדם בתוכו. והוא
מוכן לקבל כל הסבר אפשרי למשמעותו ודרך פעולתו של היקום הזה.
מבחינה זו, "סדרת אמבר", היא סיפור מדע בדיוני מבריק.
במדע הבדיוני לא קיים המושג "לא יכול להיות". הכל יכול להיות. בניגוד
לדת, המדע הבדיוני הוא סובלני ללא גבול. הוא מסוגל "לחיות" עם האפשרות
לקיומם של אלוהים רבים, שונים ומנוגדים. שלא כמו המדע ה"אמיתי", המדע
הבדיוני אינו דורש הוכחות. הוא מסתפק ברעיונות, או באפשרויות, ומוכן
לקבל את אי הוודאות.
סובלנותו זו של המדע הבדיוני נוצלה על-ידי סופרים לא מעטים שוויתרו
על העיסוק ה"מיותר" בשאלות פילוסופיות, והסתפקו בקליפת העלילה של
"אמבר": נסיכים, תככים, כשפים, ועוד. אולי אין רע בספרים האלה, אבל
צריך להבין שגם אם נעתיק טלנובלה, או דרמה מתוחכמת לכוכב אחר,
גם אם הנסיעה לכוכב האחר הזה תימשך, נניח, שמונה שנים, עדיין נקבל בסופו
של דבר את אותה עלילה בסיסית, עם אותם מרכיבים שבלוניים, כמו, למשל,
סיפור אהבה בין כובש לנכבשת, מירוץ אחר אוצר, מאבק נגד "רשע"
אולטימטיבי, ועוד. זה, בערך, מה שעשה קמרון ב"אוואטאר".
.
לוחשים לי לילה טוב
.
חלליות ועולמות חדשים, ככלל, אינם נחוצים כשלעצמם למדע הבדיוני.
אפשר אולי להשתמש בהם במסגרת להצגת רעיון חדש על מהות הקיום
האנושי. הנה דוגמה: בספרו "על כנפי השיר", מתאר תומס דיש את עתידנו,
שלא יתנהל בחלל החיצון, בחלליות הדוהרות בין מיליוני כוכבים.
הוא יתנהל כאן, על האדמה הזאת, ההולכת ומתדלדלת, הולכת ומתקררת
מבפנים ומתחממת מבחוץ, הולכת ונעשית פחות ופחות ידידותית למשתמש.
דיש, שתוצאותיה של ועידת קופנהאגן תומכות בתמונת העולם העתידית שלו,
מעלה לדיון את אחת מהשאלות הקלאסיות של המדע הבדיוני: סוף העולם.
וסוף העולם, לתפיסתו, לא יבוא ברעם ורעדה, ואף לא ביבבה דקה. הוא יבוא
בדממה. במלים אחרות, דיש מבטיח לנו מוות טבעי. והוא בוחן את
ההתרחשויות הרגשיות והנפשיות העוברות על גיבוריו בדרך אל המוות.
את זאת הוא עושה באמצעות סיפור חייו ומותו של גיבור הספר, דניאל וינרב,
הנראה במבט ראשון כמו בדיה אוטוביוגרפית ישירה, כמעט כמו "העולם
על-פי גארפ", של ג'ון אירווינג. רק בהמשך, לאט לאט, בעזרת רמזים דקים,
מצליח הקורא למקם את העלילה בסוף המאה העשרים ואחת, בדרום השמרני
של ארצות-הברית.
התרבות האנושית דועכת אל מותה, וגיבוריו של דיש, כמעט כמו
נירון קיסר בשעתו, עוסקים ב"ביטוי אמנותי" וב"חיפוש והגשמה עצמית".
הם ממלאים טפסי סעד אין-סופיים, מאמינים בזכויות שאינם יכולים לממש,
ומדברים על חובות שהם מוכרחים לממש. אבל חוץ מזה, אף אחד לא עושה
דבר כדי לבלום את הסחף. המסגרת המדינית מתפוררת. אחוזות פיאודליות
למחצה ממלאות את מקומן של המדינות. אין שלטון מרכזי. התחבורה
והתקשורת תלויות במזל. גם אספקת המזון. אבל האנשים כבר עייפים. הם
לא רוצים לעבוד, הם לא מאמינים בעתיד. הם משחקים עם עצמם ועם העולם
ב"משחקו של איציק", או במשחקו של "צייד הצבאים". הם רוצים סיפוק
עכשיו. ואם זה לא יינתן להם, הם מוכנים לגווע בשקט. בלי ג'יהאד מוסלמי
עולמי, בלי מלחמה גרעינית, האמריקאי הדרומי הנוצרי והשמרני, הוא יהיה
זה שיכבה את האור, בסוף המיצג הגדול של הציוויליזציה האנושית.
ספריו של דיש, כפי שאפשר להבין, לא נועדו לספק לנו בילוי
ובידור (ןאולי בגלל זה איש לא משקיע מאות מיליוני דולרים בהפקת סרטים
על-פיהם). מדובר בספרות מורכבת, רבת רבדים, טעונת רגשות ומסרים. והוא
לא לבד. המדע הבדיוני העכשווי הוא הרחם העיקרי שממנו בוקעים רעיונות
חדשים, תקוות, יאוש, תיאוריות חדשות על היקום ועל מקומנו בו.
יכול להיות שקשה לחשוב על דרך להרוויח מ"מרצ'נדייזינג" של סרטים שיביאו
את הרעיונות האלה. הרבה יותר קל לספר סיפור על "גבר שפגש נערה". בזה, כמו
שאמר הנרי היגינס ללייזה דוליטל, מבינים כולם. אז בזה, מיקד ג'ימס קמרון את
מכונת ההפקה המשוכללת שלו ואת מאות מיליוני הדולרים שגייס. מזה הוא
גם ירוויח לא מעט, וזה בסדר גמור. אבל למה הרווח לא מספיק לו? למה,
בדרך אל הבנק, הוא צריך גם לצחוק מזרם יצירה עמוק ומורכב ולהתרברב
על "החזרת המדע הבדיוני למקורותיו"?
