בחיים, הרבה פעמים הדברים אינם כפי שהם נראים. למשל, החולד,
אותו בעל-חיים החי מתחת לפני הקרקע, במחילות שהוא חופר לעצמו,
והנראה במבט ראשון כיצור שקט ורגוע, הוא, למעשה, אחד מבעלי-החיים
התוקפניים ביותר הקיימים בטבע. הוא נוהג להגן בחירוף נפש על נחלתו,
שבדרך כלל משתרעת על-פני עשרות אחדות של מטרים רבועים. כל מפגש
בטבע בין שני חולדים, מסתיים באסון. הם נלחמים זה בזה עד מוות, או,
לפחות, עד לפציעות קשות.
כדי למנוע את המפגשים האלימים הללו, פיתחו החולדים כמה שיטות
תקשורת המאפשרות להם להכריז על הטריטוריה שלהם, כך שכל חולד אחר
יימנע מלחדור אליה. בין השיטות הללו, אפשר למנות חוש ריח מפותח
מאוד, קולות שונים, והטחות ראש בקרקע המחילה. קולות הדפיקה הנובעים
מהטחות הראש האלה, מכריזים על הטריטוריה של החולד בשטח שקוטרו
עשרות מטרים.
אהבת הפרטיות והרכושנות הלוחמנית של החולדים, גורמת להם לחיות
בבדידות ובמידה רבה של פרישות. אין להם חיי משפחה (למעט מינים בודדים
של חולדים החיים קרוב לקו המשווה). כל חולד, זכר או נקבה, חי לעצמו
בשטחו ובמחילתו. רק בעונת ההזדווגות, מניחה הנקבה לזכר לבוא אל
מחילתה, לזמן קצר.
מהכלל הזה יוצאים החולדים המצריים החיים בגבול מצרים-לוב. אלה, דווקא
חיים בשלום זה עם זה, ולעתים אף מתרפקים זה על זה, כדי להפיק מעט חום.
החוקרים הבוחנים את אורחם ורבעם של החולדים האלה אומרים שאלה יצורים
"סוציאליים".
מה שורש ההבדל בין החולדים החיים בישראל לבין אלה החיים
באקלים מדברי, במצרים? כדי לברר את התעלומה הזאת, הוכנסו שבעה חולדים
ישראליים למתקן טרריום שהכיל שבע מחילות נפרדות. הם התמקמו מיד, כל
חולד במחילה נפרדת, והחלו מיד לקיים את אורח החיים הבדלני הקפדני שאותו
הם מקיימים בטבע. שום תקשורת, מלבד הזהרות מפני חציית הגבול
הטריטוריאלי, לא התקיימה בין החולדים. באותה עת, הוכנסו שבעה חולדים
מצריים "סוציאליים", למתקן דומה. הם הקימו להם מעין "מושבה", שבה כל
שבעת החולדים חיו יחד, ללא מאבקים מיוחדים, בשלושה תאים. כלומר,
ארבעה תאים במתקן נותרו ריקים. החולד ה"סוציאלי" העדיף את הצפיפות
והשיתוף על-פני הפרטיות.
תצפיות שונות התקיימו, במכוון, בעת האכילה. ברוב המכריע של
המקרים (כמעט בכולם), נצפו מתכונות התנהגות קבועות. כאשר חולד
ישראלי (אחד מארבעת המינים החיים באזורי הארץ השונים) אוכל, וחולד
זר מתקרב אליו, הוא משליך את המזון הצידה, ופונה לעבר הפולש במלתעות
פעורות, מוכן לקרב. לעומת זאת, כאשר חולד זר מתקרב לחולד מצרי
"סוציאלי" הנתון בעיצומה של סעודה, הוא מפנה את צידו לזר – וממשיך
לאכול. כלומר, הוא נעדר לחלוטין את אינסטינקט ההגנה המאפיין בבולטות
רבה את החולדים הישראליים. אין הוא חושש שיתקיפו אותו. האפשרות הזאת
אינה מוכרת לו, אינה קיימת בעולם המושגים שלו, וכך הוא מעדיף להגן
על מזונו, במקום להגן על עצמו.
בניסוי תצפיתי נוסף, הוכח שהחולדים הישראליים סקרנים וניידים
בהרבה, בהשוואה לעמיתיהם המצריים. המרחק שחולד ישראלי מתרחק
ממחילתו, עולה ב-40% (בממוצע), על המרחק שחולד מצרי מרשה לעצמו
להתרחק ממחילתו שלו. החוקרים נטלו והחזיקו חולדים מצריים בידיהם,
ואלה הגיבו על כך בנינוחות יחסית, בעוד שחולד ישראלי מתקיף מיד
בנשיכות את מי שמנסה להרימו בידיו. עוד נקודה למחשבה: תוקפנותם של
החולדים הישראליים פוחתת והולכת ככל שהם חיים באזורים דרומיים
יותר. כלומר, החולד החי בגולן, תוקפני הרבה יותר מזה החי בצפון
הנגב.
החוקרים מניחים שתוקפנותו הרבה והאופיינית של החולדים החיים
בישראל, היא מעין מנגנון שהתפתח במשך האבולוציה, כחלק מכורח
ההישרדות. אם כן, מדוע החולד המצרי ה"סוציאלי" לא פיתח מנגנון דומה?
מדוע ואיך הוא הצליח לשרוד גם ללא הגנה קשוחה כל כך על הטריטוריה
הפרטית שלו? מה פשר התופעה שתוקפנות החולד עולה ומתגברת ככל שהוא
חי באיזור צפוני יותר?
לכאורה, יש כאן תופעה העומדת ביחס הפוך למקורות המזון: לחולדים
הצפוניים יש מזון עשיר ובשפע, והם מגנים בחירוף נפש על כל מטר
מ"אדמתם", ואילו החולדים המדבריים, חיים בתנאי מחסור יחסיים, ולמרות
זאת, הם נמנעים ממלחמות על המזון.
השערה אחת מסבירה את השוני הזה שבין מיני החולדים, בהבדלים
האקלימיים שבין אזורי המחייה שלהם. על גבול הסהרה, המזון (צמחי
העירית הגדולה) מפוזר על-פני שטחים גדולים מאוד, והחולדים נאלצים
להוציא אנרגיה רבה לאיסוף המזון. ייתכן שאחרי מאמץ רב כל כך, פשוט,
לא נשאר להם מרץ למלחמות בין בני אותו מין. אפשרות אחרת היא שחומר
כלשהו המצוי בצמחי העירית הגדולה פועל לדיכוי התוקפנות. בדיקות
שבוצעו באחרונה העלו שבדמם של החולדים המצריים ה"סוציאליים", יש
כמויות קטנות יותר של הורמונים סטרואידיים, מה שמשפיע גם על קצב
הלמות הלב, קצב חילוף החומרים בגוף ועוד (קצב חילוף החומרים פוחת
ומאט ככל שמדרימים ומתקרבים לאזורי המדבר).
ממצאים אלה מעלים שאלה הקשורה לאבולוציה של רדיפת השלום. האם
ייתכן שתופעת החברתיות בבעלי-חיים החלה במדבר? שאלה זו טרם נחקרה, אבל
אם נזכרים בהרגלי קבלת האורחים הרווחים בין תושבי המדבר, ומשווים אותם
לניכור החברתי המאפיין חברות אנושיות באיזורים קרים יותר, אפשר לקבל רמז
מסוים באשר לפתרון התעלומה.
