"אדוני פקיד השומה, בתוקף תפקידי, הריני ממנה אותך בזה לקיסר
יפן ואיי האוקיינוס השקט. המינוי הזה הוא מציאותי, ממש כמו הסכום
שבו הערכת את הכנסתי בשנה החולפת". זו לשונו של המכתב ששלח בשנת
1954 ד"ר ברוך קורצוויל מחיפה, לפקיד השומה שלו.
באותה שנה, (1954), היו נחוצים חוש הומור ואופטימיות רבה כדי
"להסתדר" עם פקידי המס. אחד שלקח את דרישותיהם ברצינות רבה מדי, הוא
האופה הירושלמי ישראל סיני. הוא שלח יד בנפשו במשרדי מס-הכנסה
בבירה, לאחר שפקיד השומה העריך את הכנסתו השנתית ב-1,800 לירות,
ודרש ממנו לשלם מס-הכנסה בהתאם.
מכתבו של ד"ר קורצוויל, ותיעוד מלא של השתלשלות העניינים
במקרהו של ישראל סיני, הוצגו עד לפני כשנתיים במוזיאון למיסים שפעל
במשרדי המכס, ברחוב גרשון אגרון 32 בירושלים. כשהחלו שיפוצים בבניין,
בשנת 2007, נסגר המוזיאון. בשלב זה לא ברור אם ומתי ייפתח המוזיאון מחדש.
הנה כמה מוצגים חינוכיים שחבל שאינם זמינים כיום לציבור: מכתב של הנישום
דוד בן-גוריון אל הממונה על הכנסות המדינה דאז, זאב שרף: "הריני שולח לך
בזה דו"ח על הכנסתי בשנה החולפת. רק בשלושת החודשים האחרונים התחלתי
לכתוב בעיתון "דבר", ומאז קיבלתי תשלום אחד של שכר-סופרים בסך 175 ל"י".
דוד בן-גוריון, שלח, אומנם, את הדו"ח השנתי שלו למס-הכנסה, אבל
הוא שכח לשלם מס-רכוש, ועל כך הוטל עליו קנס. לא הועילו לו
טענותיו כי לא ידע (!) שעליו לשלם מס נוסף כלשהו, בנפרד מן התשלום
למס-הכנסה.
מאז נרשמו סכומי כסף רבים בספרי החשבונות של שלטונות המס
בישראל. דיברו הרבה על הצורך בהקמת מנגנון גבייה מאוחד לכל המיסים,
כך שהמדינה תוכל ליטול את כספם של האזרחים, גם מבלי "לטרטר" אותם.
אפשר שבסופו של דבר יוקם אצלנו מנגנון כזה. בינתיים, כל הרעיונות בעניין
הזה מאוחסנים בארגזים שמכילים את שאר מוצגי המוזיאון שנסגר.
את המוזיאון למיסים הקים בשנת 1964 אברהם מנדאל, צייר ירושלמי,
נצר למשפחת מונטלו מספרד. בעבר שימש יו"ר אגודת הציירים בירושלים.
כתב טור ביקורת אמנות ב"דבר", ופרש מן הכתיבה, לאחר ש"קטל" יצירה של
הצייר מרדכי ארדון, שזכתה, מאוחר יותר, להצלחה עולמית.
מנדאל: "רעיון הקמת המוזיאון עלה בדעתי, בעקבות ביקור במוזיאון
המיסים ההולנדי, ברוטרדם. באותו זמן שימשתי כדובר מינהל הכנסות
המדינה וחיפשתי דרך להביא את תודעת המיסים בדרך חיובית אל הציבור".
במוזיאון הוצגו, בארונות זכוכית, אבני דרך בהיסטוריה העולמית של המיסים.
החל ממיסי המלוכה במצריים העתיקה, ובישראל של ימי הבית-הראשון,
עבור דרך שיטת גיוס הכספים של המחתרות השונות בתקופת המדינה שבדרך
("כופר-היישוב", "קרן-הברזל"), וכלה בגלגולים השונים של המיסים
שאנו משלמים כיום: מס-הכנסה, מס-רכוש, מס-ערך מוסף.
המסר שמשתמע בין השורות כאילו אמר: תראו, אנחנו לא המצאנו את העסק
הזה. זה בכלל לא רעיון שלנו. זה לא התחיל ב-30 שנות שילטון המערך וגם
לא בשבע שנות שילטון הליכוד. זה עסק הרבה יותר קדום. ירושה שקיבלנו ממלכי
ישראל. המיסים היו קיימים בעולם משחר ההיסטוריה, והם, כנראה, יהיו
שרירים לעולם.
המסקנה המתבקשת היא שאין לנו, בעצם, על מה להתלונן. המצב בימי קדם
היה הרבה יותר גרוע. ידעתם, למשל, שבמצריים העתיקה לא "שולם" המס
בכסף אלא בעבודת כפייה? בהשוואה לזה, רבים יסכימו שנטל מס כולל שמגיע
לכ-60% משכרנו, כמוה כפיקניק.
גם רעיון הפטור ממיסים, מתברר, מסתובב בעולם כמה מאות שנים
טובות. הנה, למשל, בעוד כל תושבי האימפריה הממלוכית (שנת 1504
לספירת הנוצרים), נאנקים תחת עול מיסים כבד, העניק השולטן קנצו אל
גורי פטור ממס לתושבי רובע קיסריה בעיר עזה. כבר אז נהנו העשירים
מהקלות במס בעוד העם ה"פשוט" משלם את מלוא מחירה של המדיניות
הכלכלית הכושלת של השלטונות.
.
כל-כך הרבה מיסים בחדר אחד, זה לא נראה לך מדכא במקצת?
.
מנדאל: "זאת בדיוק הבעיה, שכך אנשים רואים את נושא המיסים בכלל, ואת
שלטונות המס בפרט. הילדים בבית שומעים את הוריהם מגדפים את מערכת
גביית המיסים. במקרה הטוב מספרים עלינו בדיחות. לשם איזון, רציתי
להביא בפניהם גם את הצד השני, הצד שלנו, שיראו שלא הכל שחור,
שיבינו לאן 'הולך' הכסף, שיווכחו בחשיבות הדבר. לדעתי, אין שום דבר
מדכא בעניין המיסים. אולי אפילו להיפך".
הנה מוצג שמהווה דוגמה להיבט לא מדכא של מס רכוש: רסיסי פגזים סוריים
שנחתו ביישובי אצבע הגליל בימים של לפני מלחמת ששת-הימים. ליד כל
רסיס רשום סכום הפיצויים שהמדינה שילמה לאזרחים שניזוקו מפגיעתו. המעגל,
לפי הדוגמה הזאת, תמיד נשאר שלם, המס חוזר אל המשלם. פעם הוא חוזר בדמות
כביש, פעם בדמות פיצויים לנפגעי פעולות איבה.
הניסיון לחבב את מערכות גביית המיסים על הציבור נראה במבט ראשון מופרך,
מטרה שאין אפשרות להשיגה. משימה בלתי-אפשרית. מצד שני, אי-אפשר שלא
לחוש אמפתיה מסוימת כלפי מי שמתעקש ודבק במטרה הבלתי אפשרית הזאת.
כסף פושט ולובש דמויות רבות. כסף הולך, כסף בא, אבל המס לעולם עומד.
