הימים הנוראים כבר מאחורינו, אבל באוויר עוד נישא אד קל
של הרהורי חשבון נפש. ולא מדובר בחישובים מתמטיים מורכבים. הכללים
ידועים: תפילה וצום עשויים לכפר על חטאים שבין האדם למקום, אך אינם
מכפרים על עניינים שבין אדם לחברו. עלבונות, מריבות, רמאויות,
קנונית ותככים למיניהם, על כל אלה, צריך החוטא לרצות, ולקבל את
מחילתו של האדם שבו פגע. לפיכך אפשר לצפות לגידול עונתי רב בנפח
תקשורת המחשבים בין מדענים, מסביב לעולם. המדע הוא אחד משדות
הפעילות האנושית, שבהם יכול מי שמהלך לבדו להיתקל ביצרים עמוקים
במיוחד. הנה כמה סיפורים על מאבקים שהתחוללו בעבר.
אחד מהמקרים המורכבים בתחום זה הוא המאבק שניהל סטודנט צעיר נגד
הפרופסור שהינחה אותו, בשאלת הזכויות על גילוי התרופה האנטיביוטית
נגד שחפת, סטרפטומיצין (שזיכתה את המגלים בפרס נובל).
סיפורו של הסטרפטומיצין החל במעבדתו של פרופ' זלמן וקסמן
באוניברסיטת רטגרס, ניו-ברונסוויק, ניו-ג'רסי, ארה"ב. וקסמן היה
מיקרוביולוג של קרקע, ובשנות ה-30 של המאה שעברה, עסק בעיקר בחקר יחסי
הגומלין שבין חיידקים ופטריות, לבין הקרקע שהם חיים בה. בין היתר,
גילה קבוצה של ספק חיידקים, ספק פטריות, שכונו אקטינומיצטים. באותו
זמן כבר היה ידוע הפניצילין (שנתגלה בשנת 1929), אך השימוש האפשרי
בו כבתרופה אנטיביוטית, נמצא רק בשנת 1939. פרופ"כהן מספר, שווקסמן
החמיץ למעשה את הגילוי המעשי של האנטיביוטיקה: עוד בשנת 1936 הציג
לפניו החוקר פרד בודט, מבחנה שהכילה חיידקי שחפת, שמתו בנוכחותה של
פטריה כלשהי. וקסמן לא התעניין במבחנה, וחזר לעיסוקיו בקרקע.
אחרי שתגלית הפניצילין התפרסמה, החל וקסמן בתוכנית מחקר גדולה
שנועדה לבודד מהקרקע פטריות וחיידקים שונים, המייצרים חומרים שונים,
העשויים לשמש כתרופות אנטיביוטיות. הוא ותלמידיו מצאו 18 חומרים
כאלה, שאחדים מהם (כמו החומר המצוי בסוכריות לשיכוך כאבי גרון),
מצויים בשימוש עד היום. חומרים אחרים לא הגיעו מעולם לידי שימוש,
כיוון שהתברר שהם רעילים.
בשנת 1942 קיבל וקסמן מכתב מבנו, ביירון וקסמן (לימים, פרופסור לרפואה
נוירולוגית בבית-הספר לרפואה של הרווארד). הבן הציע לאביו
לפתוח במחקר שייועד לבידוד תרופה אנטיביוטית לשחפת. וקסמן, שכנראה
לא למד מהחמצתו הקודמת, ענה בכתב (תצלום המכתב מופיע בספר של פרופ,
כהן): "הזמן אינו בשל לכך, עדיין". באותו זמן למד אצל וקסמן
באוניברסיטת רטגרס סטודנט בשם אלברט שץ. המחקר שביצע שץ, לקראת קבלת
תואר הדוקטור, היה, למעשה, חלק מהתוכנית הגדולה של וקסמן לבידוד
חומרים אנטיביוטיים מהקרקע (המחקר נועד בעיקר לחיפוש חומרים הפועלים
נגד חיידקים שאינם נפגעים על-ידי פניצילין). בשנת 1944 הוכתר שץ
בתואר דוקטור, לאחר שגילה ובודד – בהנחייתו של וקסמן – את החיידק
המייצר את החומר האנטיביוטי השימושי והפעיל הראשון לאחר הפניצילין.
היה זה הסטרפטומיצין.
בשנת 1945 הגישו פרופ' וקסמן וד"ר שץ, בקשה משותפת לרישום פטנט
על הסטרפטומיצין. באותו מעמד הגיעו ביניהם – ביוזמת וקסמן – להסכם
ג'נטלמני, שלפיו, איש מהם לא ירוויח כסף מהתגלית, ושכל התמלוגים
ישמשו לקידום המדע. כאן המקום להזכיר, שעוד בשנת 1937 חתם וקסמן
חוזה עם חברת התרופות מרק. בחוזה התחייב וקסמן להעביר את תגליותיו
לרשותה הבלעדית של החברה, תמורת תמלוגים כוללים בשיעור של 2.5%
מהמכירות. באותו חוזה נקבע גם, ש-80% מסכום התמלוגים ישמשו לבניית
ולהפעלת מכון מחקר מיוחד שיוקם באוניברסיטת רטגרס, וינוהל בידי
וקסמן, ואילו 20% הנותרים, יועברו לווקסמן, אישית. לפי דו"חות המס
שהגישה חברת מרק, עד שנת 1978 העבירה החברה – לפי ההסכם הזה -12
מיליון דולר למכון המחקר של וקסמן, באוניברסיטת רטגרס. לפי ההסכם,
משמעות הנתון הזה, היא, שעד לאותה שנה (1978) היה וקסמן אמור לקבל,
בחשבונו הפרטי, בניגוד להסכם הג'נטלמני שערך עם שץ, שלושה
מיליון דולר.
הדברים לא הגיעו לידי כך, רק מכיוון שבשנת 1948 נודע לשץ (שבינתיים
היה לפרופסור במכון לחקר הסרטן בניו-יורק), שווקסמן כבר קיבל על חשבון תמלוגי
הסטרפטומיצין, 350,000דולר. הוא פנה אל וקסמן, הזכיר לו את ההסכם
הג'נטלמני, ותבע ממנו להחזיר את הכסף, או להתחלק בו. וקסמן זעם על חוצפתו
של הסטודנט לשעבר, והשיב את פניו ריקם, אבל שץ לא נכנע, ובשנת 1950 תבע את
וקסמן לדין.
במשפט התברר, בין היתר, שלאחר תביעתו הראשונה של שץ, הושמט שמו
מכל הפירסומים על גילוי הסטרפטומיצין. במקום שבו נאלץ וקסמן להתייחס
לעבודתו של שץ, הוא רשם בפשטות "אחד מהסטודנטים שלי". לאחר דיון
ארוך ומייגע בבית המשפט, הגיעו בסופו של דבר הצדדים לפשרה, שאושרה
על-ידי בית המשפט, ושלפיה, ל"אחד מהסטודנטים", מגיע לפחות חלק
מהזכויות על התגלית. למעשה, נקבע בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, שכל
עובדי מעבדת המחקר שהשתתפו במחקר שהביא לתגלית, ראויים להיחשב
שותפים לצורך חלוקת התמלוגים הכספיים. מפתח החלוקה שנקבע, מחלק את
20% התמלוגים שביקש וקסמן לקבל בעצמו, כך: 10% לפרופ"וקסמן, 3%
לד"ר שץ, ו-7% הנותרים, מחולקים בחלקים שווים בין 14 עובדי המעבדה
האחרים.
אבל בכך לא הסתיימה הפרשה. בשנת 1952 קיבל וקסמן את פרס נובל,
על אותה תגלית שהזכויות עליה שנויות במחלוקת. בנאום קבלת הפרס, חזר
שוב על הביטוי הידוע "אחד מהסטודנטים שלי". שץ הזועם, בניגוד לעצת
ידידיו, החליט להגיב. הוא הפיץ ב"תפוצת נאט"ו", שכללה גם את מזכיר
ועדת פרס נובל, מכתב שתיאר את חלקו בתגלית, וכן את כל העוולות שגרם
לו וקסמן. ואז באה התגובה הצפויה והבלתי נמנעת. הממסד המדעי לא ראה
בעין יפה את הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה, והטיל חרם לא רשמי על שץ.
החרם היה אולי לא רשמי, ולא נמצא אפילו מסמך כתוב אחד שדן בו, אבל
הוא היה יעיל מאוד. מכל מקום, עובדה היא שפרופ' שץ, למרות שעד לאותו
זמן קנה לעצמו מוניטין כחוקר בעל יכולת רבה, לא הצליח להתקבל לשום
משרה סבירה בתחום המחקר או ההוראה, בכל ארה"ב. בכורח הנסיבות, הוא
גלה לצ'ילה, שם עסק במחקרים בביולוגיה של רפואת שיניים. רק בשנת 1965
חזר לארה"ב וקיבל בה משרה לא חשובה במיוחד, שבפירוש לא הלמה את
כישוריו. יש האומרים, שקינאתו של שץ בווקסמן, מנעה ממנו, בסופו של
דבר, להשיג פרס נובל משלו.
.
מירוץ הורמונים
.
הנה סיפור על מירוץ הורמונים שניהלו ביניהם המדענים רוג'ר גילימין ואנדרו
שאלי. המירוץ הזה מזכיר במידה רבה את המירוץ אל הקוטב שניהלו בשעתם
סקוט ואמונדסן. גילימין ושאלי נפגשו למעשה פעמיים. פעם אחת בראשית
המירוץ, ופעם שנייה בסופו, כאשר שניהם חלקו ביניהם פרס נובל. בתמונת
הענקת הפרס, אפשר לראות היטב כיצד שני השותפים המתחרים מפנים את
ראשיהם זה מזה, ומתעלמים למעשה איש מרעהו.
השניים חקרו את ראשיתן של שרשרות הורמונליות שונות, המתחילות
בהוראה עצבית של ההיפותלאמוס במוח. זה יוצר הורמון בראשיתי מסוים,
המעורר את יותרת המוח ליצור הורמונים אחרים, המגיעים באמצעות זרם
הדם לאיברים שונים בגוף, ומעוררים אותם – ישירות, או באמצעות עידוד
יצירה של הורמונים אחרים – לבצע פעילויות שונות. גילימין ושאלי
חיפשו את הדרך שבה משפיע ההיפותלאמוס על יותרת המוח, לפתוח בשרשרת
הורמונלית, המשפיעה בסופו של דבר על השחלות, יותרת הכליה ובלוטות
שונות, ובהן בלוטת התריס. המחקר המשותף לא עלה יפה, והם נפרדו.
שאלי עבר לאוניברסיטת יוסטון שם המשיך את המחקר על מוחות
חזירים. המחקר חייב שימוש במוחות רבים מאוד, וההוצאה לרכישת
המוחות, שהגיעה ל-350,000 דולר, הכבידה על מחקרו. לעומתו, גילימין
עבר לאוניברסיטת ניו-אורלינס, שם הצליח לקבל מבעל בית-מטבחיים
יהודי, אלפי מוחות של כבשים, ללא תשלום. כל אחד מהם, בנפרד, התקשר
לקבוצת מחקר של כימאים, שמומנו בידי חברות תרופות שונות. גילימין
התקשר לחברת התרופות השווייצרית-אמריקאית "הופמן לה-רוש", ושאלי,
לשתי חברות יפאניות.
מכאן ואילך התנהל המירוץ כשכל אחד מהמתחרים מקדים את רעהו בצעד
אחד, ומפגר אחריו בצעד הבא. כך למשל, בשנת 1969 מצא גילימין חומר מלאכותי
המפעיל את בלוטת התריס. חומר זה היה מורכב משלוש חומצות אמיניות בלבד,
אבל החדרתו לגוף לא הביאה לתוצאות המקוות. כלומר, הוא לא הצליח לגרות
את בלוטת התריס לייצור ההורמון טירואידין. מאוחר יותר גילה הכימאי שהחומר
המלאכותי פשוט מפורק על-ידי אנזימים שונים בגוף, לפני שהוא מבצע את
מלאכתו. הוספה של מבנים מולקולריים לא גדולים בקצות המולקולה של ההורמון
המלאכותי, פתרה את הבעיה. אבל הפטנט שנרשם על החומר הזה, היה שייך
דווקא לכימאי שפתר את הבעיה המעשית.
באותה שנה, בהפרש של חמישה שבועות זה מזה, הודיעו גילימין
ושאלי שעלה בידיהם למצוא שלבים חשובים בשרשרת הההורמונלית שבאמצעותה
מפקח ההיפותלאמוס על יותרת המוח. שאלי שיגר מכתבי נאצה לגילימין,
וזה לא טמן את ידו בצלחת ושלח אותו – בכתב – להיבדק אצל פסיכיאטר .
שנה לאחר מכן, הנחה שאלי את עוזריו שיצאו לכינוס מדעי בין-לאומי: "אם
גילימין לא יחדש דבר, אל תחשפו את התגלית שלנו. שבו בשקט, ומלאו את
פיכם מים". מאוחר יותר, בשנת, 1971, הדהים שאלי את המימסד המדעי
בהכריזו, מעל דוכן ההרצאות של כינוס מדעי בין-לאומי, ללא שום הודעה
מקדימה, שפתרון תעלומת השרשרת ההורמונלית מצוי בידיו. גילימין,
שכיהן כיו"ר הכינוס, החזיק פאסון ובירך אותו על כך בחום, אבל שאלי
לא התרצה, הפגין כעס רב, והתעלם ממנו.
כמה סבבים של מכתבי נאצה והתנצחויות עוד סבבו בין השניים, עד
שבסופו של דבר, התפרסמו תוצאות מחקריהם, ושניהם זכו, בשנת 1977 בפרס
נובל. אלא שכאמור, גם על קו הסיום, ששניהם הגיעו אליו כמנצחים,
סירבו השונאים להביט זה בעיניו של זה.
עוד מאבקים שיתוארו באתר זה בעתיד: גילוי האנטי-פרוטון, פיענוחם
של כמה משלבי הפוטוסינתזה, הבנת מהותה של הקרינה הקוסמית, פיענוח
שפת הדבורים, ועוד.
