אהרון-יוחנן כתריאלי היה המשיח, אבל אנחנו לא ידענו. לא רצינו
לדעת. עיניים לנו ולא נראה אזניים. ימינו שלנו היו ימות המשיח, אבל
אנחנו לא האמנו. לא רצינו להאמין. מאות שנים אנחנו, אבותינו
ואבות-אבותינו, מתפללים, מאמינים, ומצפים לגאולה. וכשהיא סוף-סוף
הגיעה, דחינו אותה מעל פנינו בשאט-נפש. בגבהות לב אמרנו "לא למשיח
הזה התפללנו". אין זה נאה לאנשים רציונליים ומכובדים כמונו להיוושע
בידיו של טכנאי-מכונות-כביסה אפרורי המתגורר בדירת שלושה-וחצי חדרים
ברחוב רב-לייבלה-בן-משה 256/11.
אילו היה המשיח יורד מן השמיים במרכבת-אש, היינו משטטחים ארצה
לפניו. אילו היה בוקע מן הערפל, מוקף באור יקרות, היינו מקבלים אותו
בתרועות, בתופים ובמצילתיים. אילו, לפחות, היה נולד כשפניו קורנים,
היינו מחוללים סביבו ומעלים לו מיסים ומעשרות כאשר ידרוש. אבל
אהרון-יוחנן כתריאלי, המשיח, התגלה לראשונה בחנות הקטנה שבה מכר
אביזרי חשמל לתושבי העיירה הרדומה שבה נולד ובגר. ברגע ההתגלות
הגדול לא נכחו בחנות אלא המשיח ואמו הזקנה שהביאה לו את כריכי
ארוחת-העשר. מכיוון שאיש מאיתנו לא ציפה להתגלות מסוג זה,
התקבלה עדותו של המשיח לגבי עצמו, באי-אמון טבול בקורטוב של לעג.
דברים כאלה, אנחנו היינו בטוחים בכך באותו זמן, פשוט אינם קורים.
אהבת בשר-ודם יכולה, אולי, להיוולד בשדה תילתן. אבל חשמלאי פשוט
אינו יכול לקום בוקר אחד ולהתגלות כמשיח. אנחנו לא נקבל זאת. תהיינה
העובדות אשר תהיינה, אנחנו לא נקבל זאת.
כך חלפה לה הגאולה במרחק סנטימטרים אחדים מאיתנו, ונעלמה בנבכי
העתיד. יכולנו להושיט את כפנו ולאחוז בה, אבל אנחנו, אנשים
רציונליים ומכובדים, כאמור, היינו גאים מכדי לעשות זאת. ועכשיו,
יהיה עלינו, על בנינו, ועל בני-בנינו, להמשיך להתפלל, להאמין ולצפות
להזדמנות הבאה שבה תגיע הגאולה למקומותינו.
אהרון-יוחנן כתריאלי, המכונה א"י, נטש יום לאחר התגלותו את
החנות הקטנה למימכר אביזרי חשמל, ועבר לעסוק, במישרה מלאה פלוס,
במשיחיות. עבודת גאולה רבה לא נמסרה לידיו בשלב הראשון הזה, אבל הוא
גילה אורך רוח שתאם להפליא את מעמדו החדש. עם הזמן, הוא היה בטוח
בכך, ילך ויגבר זרם ההזמנות עד שאפילו הוא, המשיח, יתקשה לעמוד בו.
חיוך של שביעות רצון עצמית נמתח לרוחב פניו כשהירהר, בינו לבינו
ובצניעות הראויה, על צבא העוזרים שיהיה עליו לשכור לעצמו בעתיד הלא-
רחוק. בעודו שרוע על כיסא הנוח במרפסת דירתו, תיכנן את המעבר
הדרמטי שיבצע מן השוק המקומי – אל הייצוא. המשיח חלם על הפריצה
הגדולה לשוק העולמי.
עברו ימים, שבועות, חודשים, שנים. אנשים מעטים ניאותו להקשיב
לדרשותיו של המשיח, ומעטים עוד יותר גילו בדבריו עניין ואמונה.
מוסדות הדת הרשמיים התעלמו ממנו מתוך צרות עין וניגוד אינטרסים
כלכליים. המשיח ניסה לעקוף אותם באמצעות פניה ישירה לאמצעי התקשורת,
אבל גם כאן נחל הצלחה חלקית בלבד. כעבור זמן הוא נאלץ לקבל מישרה של
טכנאי-אלקטרוניקה באחד מן הקונצרנים התעשייתיים הגדולים. והזמן נקף,
ונקף, ונקף. וסבלנותו פקעה ופקעה ופקעה.
עד שבסופו של דבר, וזה קרה רק היום, פקעה סבלנותו של המשיח
באופן סופי ומוחלט. הוא העלה את כל טענותיו במכתב ההתפטרות שהגיש,
לפני שעות אחדות, ליושב במרומים: "מכיוון שלא עלה בידי להביא
לגאולה, ומיכיוון שנראה לי כי בני-האדם אינם מוכנים בשלב זה לקבלת
פניו של המשיח, אני מתפטר בזה מכל תפקידי, ומחזיר לידיך האמונות את
המנדט להבאת הגאולה לעולם. על החתום: א"י כתריאלי".
היושב במרומים סירב בתחילה לקבל את ההתפטרות. הוא ידע כי בימים
האלה ובימים שיבואו אחריהם, יזדקקו בני-האדם לגאולה יותר מאשר בכל
זמן אחר. נאמן למוניטין שלו כאל רחום וחנון, הוא החליט לחכות זמן
מה. אולי יבוא מישהו לדבר על ליבו של המשיח ולהפציר בו שיחזור בו
מהתפטרותו. השעות נקפו, אבל איש לא בא. בסופו של דבר נאלץ אף היושב
במרומים להודות בעובדות. הוא נאנח, טמן את מכתב ההתפטרות של המשיח
באחת ממגירותיו, ופנה לעיסוקיו האחרים שברומו של עולם. בעוד כמה
מאות שנים, אולי, יתפנה שוב כדי לתת את דעתו על שאלת גאולתם של
בני-האדם.
