הכל התחיל בשנת 1956, במכון הביולוגי בנס-ציונה. מבחנות הזכוכית היו
באותה תקופה מצרך נדיר למדי. אחד ממדעני המכון, פרופ' אלכסנדר ("לשק") כהן,
וצוות עוזריו ניסו לשמור עליהן מכל משמר. ובכל זאת, הן היו נשברות ונעלמות
בכמויות בלתי-סבירות. מנהל שניצב לפני בעיה כזאת יכול לפעול בדרכים שונות.
אבל לשק בחר לשבת ולכתוב מאמר פיסיקלי-מדעי שדן ב"דינמיקה של תנועת
לי הזכוכית במעבדות בעלות צפיפות גבוהה, ביחס לתנועת העובדים ולכוח
הכבידה". בעברית פשוטה: לאן, לכל הרוחות, נעלמות המבחנות שלי, והאם
יתכן שהן, פשוט, נשברות בגלל אי-זהירותם ואדישותם של העובדים, או שכמה
טיפוסים לוקחים את כלי הזכוכית לביתם ומשתמשים בהם לאיחסון ריבה מתוצרת
בית, או להחמצת מלפפונים (צריך לזכור שבאותם ימים שרר בארץ צנע). את המאמר
הזה, הוא שיכפל בסטנסיל, בכמה עשרות העתקים, שהופצו במכון הביולוגי
ובמכון ויצמן למדע, והפכו, תוך ימים ספורים, לאחד המצרכים המבוקשים ביותר
בקמפוס.
זו הייתה ראשיתו של אחד מכתבי-העת המדעיים המפורסמים ביותר
בעולם המדעי, וכתב-העת היחיד שנערך בישראל, שנחשב ראש וראשון
בתחומו, בעולם. לשק קרא לו "כתב עת לתוצאות חד-פעמיות", או, בקיצור
JIR. הביטוי "תוצאה חד-פעמית" מציין מחקר שתוצאותיו אינן ניתנות לשיחזור
במחקרים נוספים. במדע מקובל ששום תוצאת ניסוי אינה מתקבלת כהוכחה,
אלא אם חוקרים שונים חזרו על אותו ניסוי וחזרו וקיבלו את אותה תוצאה.
ההנחה היא שבניסוי בודד יכולות לחול טעויות שונות שיגרמו לקבלת תוצאות
שגויות, אבל קשה להניח שבניסויים אחדים תחזור על עצמה אותה טעות עצמה.
תוצאה חד-פעמית היא, לפיכך, בלתי קבילה מלכתחילה. הסתמכות על תוצאות כאלה
נחשבת שרלטנות שאין לה כפרה. אבל מצד שני, לשק גילה שתוצאות כאלה
(אמיתיות או מדומות) יכולות להצביע – בדרך משעשעת למדי – על פגמים
בדרך המחשבה והפעולה של מדענים רבים.
מחקר שראה אור ב-JIR: יעילות המעבדה המדעית תלויה בשלושה
גורמים: מספר המזכירות במעבדה, קצב הקלדת הנתונים שלהן ומספר
המדענים. בחינת היחס המתמטי בין שלושת הגורמים האלה מראה בבירור כי
יעילות המעבדה עולה, ככל שיש בה יותר מזכירות ופחות מדענים. לפיכך,
תיאורטית, מעבדה שיש בה אפס מדענים, תהיה יעילה במידה אין-סופית.
מחקר אחר נועד לבחון את יעילותם של כנסים מדעיים. לצורך זה
נבנה מודל מחקרי מקיף שהשווה את מספר המשתתפים בכנסים, את מנת
המישכל שלהם, ואת אופיו של יו"ר הכנס. המסקנה: הכנס האידיאלי
הוא זה שמשתתפים בו 0.7 מדענים.
מי ששאל את עצמו מדוע בכל הציורים המצריים העתיקים נראים
הפרעונים בפרופיל, יכול היה למצוא ב-JIR תשובה: מחקר אנתרופולוגי
מדוקדק הראה שהמצרים הקדומים פשוט נהגו להסתובב רוב הזמן ב"פוזה"
הזו, כלומר, בפרופיל.
עוד תגלית :מלפפון חמוץ הוא גורם מוות ודאי. עובדה, איש מאלה
שאכלו מלפפונים חמוצים בשנת 1812, לא חי כיום. הצעת מחקר מקורית
לגילוי מינו של כרומוזום: להוריד ממנו את הגנים, ולהסתכל.
במובן מסוים, אפשר לומר שלשק ושותפו ל-JIR, פרופ' צבי ליפקין
ממכון ויצמן למדע, פיתחו תת-ז'אנר מיוחד של מדע-בדיוני, שלא לומר מדע
מחתרתי, שפעל בדרך של הבאת עקרונות מדעיים נכונים – עד אבסורד.
.
מדע זה דבר מצחיק?
.
לשק, בשיחה שהתקיימה חודשים אחדים לפני שהלך לעולמו: "מדע הוא עניין
רציני מאוד, אבל הוא לא עומד בפני עצמו. המדע הוא חלק מהחיים, והוא לא
מצחיק יותר או פחות מכל פעילות אנושית אחרת. הצחוק הוא לא רק עיוות
ב- 15 שרירי הפנים תוך פליטה מקוטעת של אוויר. הצחוק, כפי שתיאר אותו
המשורר הבריטי בן ג'ונסון, הוא הנוזל, שבו אנחנו מוהלים את העובדות הקשות
והמרות של החיים. ללא הצחוק וההומור, לא היינו מסוגלים לעכל את עובדות
החיים והמוות. באמצעות הצחוק, אנחנו יכולים להתנתק לרגע מן ההווה, ואז יש
לנו סיכוי להבין טוב יותר את מצבנו".
.
אתה צוחק כדי לא לבכות?
.
"אני צוחק כדי לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה, כדי להזכיר
לעצמי, לשומעי ולקוראי, את מימדינו האמיתיים. אני צוחק כדי לנעוץ
סיכה בבלונים המנופחים שמדענים מכובדים מנפחים, לפעמים, מעצמם. בדרך
זו אני מנסה להזכיר להם את הייתרונות הגלומים בענווה".
ממצאי מחקר שראה אור ב-JIR: מטרתה העיקרית של הפעילות המדעית
היא קידום החוקר, כך שיזכה להוקרתה של הקהילה המדעית, מבלי להתאמץ
במיוחד. עוד מטרה: לאפשר לחוקר לפרסם מחקר מדעי ולנהלו, מבלי שיהיה
עליו לטרוח ולעסוק בעבודה מדעית של ממש.
מחקר נוסף שתואר ב-JIR נועד לבחון את דינמיקת הקשרים הכימיים
המשפיעים על התקדמותם האקדמית של מדענים. התברר שלמדען צעיר ומתחיל
יש קשר-משולש: למדע, למוסד המחקר בו הוא עובד, ולעצמו. כשהוא מתקבל
לעבודה במזלול המוביל לקביעות, הוא מאבד את הקשר אל המדע, ונשאר קשור
לעצמו ולמקום עבודתו. כשהוא זוכה בקביעות ובתואר "פרופסור", הוא מאבד
את הקשר עם המדע ונותר קשור לעצמו בלבד.
כתב-העת שהחל את דרכו בשנות הצנע, כאגד של דפי סטנסיל אפרפרים,
רכש לעצמו קרוב ל-50,000 מנויים אדוקים ב-52 מדינות בכל העולם.
הקהילה המדעית, כך נראה, צמאה לסאטירה ולמעט הלקאה עצמית
קונסטרוקטיבית. בברית-המועצות לשעבר נהגו לתרגם לרוסית קטעים מ-JIR
שזכו לתפוצת שיא במכוני המחקר והאוניברסיטאות. גם בסין יצאו לאור
מספר לקטים של מאמרי JIR מתורגמים לשלוש עגות סיניות שונות.
מדענים מכל העולם נהגו לשלוח סאטירות ובדיחות מדעיות מפרי עטם
ללשק, במכון הביולוגי בנס-ציונה. במשך הזמן התברר שאחוז הדחייה של
כתב העת היה מהגבוהים ביותר בתחום העיתונות המדעית: 75%. כלומר,
רק אחד מתוך ארבעה מאמרים שהוגשו ללשק, נדפסו בסופו של דבר.
בכינוסים מדעיים רבים מאוד נהגו המדענים להפיץ ולנתח את המאמרים
האחרונים שנדפסו ב-JIR בתחומם.
בין התורמים המפורסמים ביותר ל-JIR היו סאם ואן-אלס ("מישהו
אחר"), ואקס פרי מנטל ("מר ניסוי"). ניסיונות לחשוף את זהותם של
שני הכוכבים האלה הפכו לספורט קבוע בקרב קוראי JIR . מעטים ידעו
ש"מר ניסוי" היה למעשה העורך, לשק. "מישהו אחר" עדיין נותר חסוי.
מלאכת ההוצאה לאור נעשתה גדולה מכדי לבצעה במחלקות השכפול
הצנועות של המכון הביולגי ומכון ויצמן למדע, ולכן הועברה אל ד"ר ג'ורג'
שר, ידיד אישי של לשק, שהחזיק בבעלותו פטנט עולמי לייצור מערכות לאיבחון
נוגדנים לנגיפים שונים.
ההומור והצחוק לא הוגבלו לעמודיו של JIR בלבד. הם היו מרכיבים
חיוניים בסביבתו של לשק. במכון הביולוגי מספרים עד היום כיצד בנה
דחליל, הלביש אותו בחלוק של רפתן והכניס אותו לארון במעבדתו. למחרת,
כשעמיתיו פתחו את הארון, כמעט שפרחה נשמתם מרוב פחד.
לרגל מלאת 25 שנים להקמת המכון, כתב תסריט, הפיק, ביים, וכיכב בסרט
קולנוע שסיפר על מפקח מטעם משרד הבריאות, המחליף, בטעות, את המכון
הביולוגי בבית-החולים לחולי-נפש. אבל איש, לא המפקח ולא המדענים, אינו
מבחין בטעות. המפקח רואה לפני משוגעים לובשי חלוקים, והמדענים הרי
רגילים לפיקוח, והם לעולם לא יסגירו את העובדה שלא הבינו משהו.
לשק, שראה את המדענים כבבני-אדם, מצא בעולם המדעי את כל
מרכיביה של ההוויה האנושית, לרבות רמאות, יצרים אפלים, נטיות הימור
כפיתיות, ועוד. חלק מהתופעות האלה, שהיו ראויות לדעתו לטיפול לא
הומוריסטי, מתוארות בספרו "נביאי שקר" שראה אור בהוצאת "בלקוול",
אוקספורד, אנגליה. עד כה תורגם הספר (שנכתב אנגלית), לספרדית, איטלקית
ויפאנית.
רעיון כתיבתו של הספר עלה בדעתו כאשר שהה בשנת שבתון
באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה. באותו זמן נבדקו בחדר הסמוך לחדרו,
תרביות של תאי כבד שנלקחו מניסוי שנערך במטרה לגלות את הגורם לדלקת
כבד נגיפית (באותה עת עדיין לא זוהה הנגיף המחולל את המחלה הזאת). בכמה
מהתרביות שבדקו, מצאו המדענים תאי כבד שנהרסו על-ידי גורם לא ידוע.
הם האמינו שגורם זה הוא נושא המחלה, אבל לא הצליחו לבודדו או לזהותו,
ומכיוון שכך, שלחו את התרביות שהכילו תאי כבד הרוסים, לבדיקה במיקרוסקופ
האלקטרונים של ברקלי, שהיה ממוקם בחדר סמוך לחדרו של פרופ' כהן.
"בוקר אחד", כותב כהן, "הזעיקה אותי מפעילת המיקרוסקופ והראתה
לי את התאים, שלדברי המדענים ששלחו את הדוגמה, היו תאי כבד, אלא
שלמעשה, היו אלה אמבות פשוטות. מאוחר יותר התברר שאמבה אחת פשוט
נפלה לצלוחית שהכילה תאי כבד. היא התחילה לטרוף את תאי הכבד ולהתרבות,
וכך עברה מצלוחית לצלוחית כשהיא חוזרת על אותו תהליך. במיקרוסקופ רגיל
אי-אפשר היה לגלות את העובדה שהאמבות תופסות את מקומם של תאי הכבד,
אבל במיקרוסקופ האלקטרונים, נראו ההבדלים בבירור.
"המדענים האלה פירסמו כשמונה מאמרים נרחבים על ניסוייו בתאי הכבד הללו,
שלא היו אלא אמבות, ולכן ציפיתי, שבאופן טבעי הם יפרסמו מאמר חדש
שבו ימסור את העובדות החדשות. אבל להפתעתי הם לא עשו זאת, והעדיפו
לשתוק. כך התגלה לי פן חדש של פעילות מדעית, שראוי לדעתי לתיאור
ולחשיפה".
בספר מתוארים מקרים כמו זה של סיריל בורט, פסיכולוג
וסטטיסטיקאי בריטי שפירסם סדרת מאמרים שבהם תיאר ניסויים שערך במטרה
לבחון את תורשת האינטליגנציה אצל תאומים זהים שהתחנכו בסביבות
שונות ("הופרדו בלידתם"). בורט הציג תוצאות שהוכיחו כי האינטליגנציה
היא תכונה תורשתית, וכי השפעת הסביבה עליה היא מזערית. אבל לאחר
מותו התברר כי המחקרים שתיאר לא התבצעו מעולם, וכי החוקר בדה אותם
מלבו.
בספר מתוארות מספר פרשיות של זיופים ורמאויות מסוג זה. "צריך
להבדיל", כותב כהן, "בין תרמיות של ממש לבין שגיאות 'אינסטרומנטליות'.
דיווח על מחקר שלא בוצע, או עיוות תוצאות בכוונה, כדי שיתאימו לציפיותיו
של החוקר, הם פשע ממש. אבל לעתים יש גם מקרים שבהם התוצאות
השגויות של המחקרים נובעות מטעויות טכניות, ואפילו מאי
סדר במעבדה. הדוגמה הקלאסית בעניין זה היא המקרה שבו טען החוקר
הרוסי בוריס דריאגין, כי עלה בידו ליצור 'מצב צבירה רביעי' של מים.
הוא קרה ל'מצב הצבירה הרביעי' הזה, בשם 'מים פולימריים'. הניסוי היה
מבוסס על עיבוי מהיר של מים המצוים בתוך נימים דקים העשויים צורן.
המים האלה הפכו למעין נוזל צמיג. לא פחות מ-400 מחקרים מדעיים
ומאמרים מלומדים נכתבו על העניין הזה במשך השנים, ורק אז התברר
שה'מים' מכילים 20% נתרן, 3% סידן ו-15% כלורידים וסולפידים. במילים
אחרות, בגלל קוטרם הקטן של הנימים שבהם עובו המים, כל זיהום זעיר
התבטא בשינוי מהותי של הרכב התמיסה, שאמורה הייתה להיות מים נקיים.
"לקטיגוריה הזאת אפשר לשייך גם את המחקר שבדיווח עליו טענו החוקרים
כי המים יכולים 'לזכור' תכונות של חומרים שהומסו
בהם בעבר. בהמשך התברר שמחקר זה, שכמעט העניק בסיס מדעי לרפואה
ההומיאופטית, נערך, פשוט, בתנאים לא מתאימים במעבדה. עוד מחקר מסוג
זה הוא המחקר שבמסגרתו נמצאה כביכול דרך לבצע מיזוג גרעיני קר".
פעם שאלו אותו אם אפשר לשרטט קלסתרון של המדען הזייפן
הפוטנציאלי. כהן ידע שזו "שאלת מוקש", אבל הוא ענה עליה, כדרכו,
בכנות מרבית: "מחקר מדויק בעניין הזה לא נעשה, אבל מתוך הסתכלות
פשוטה על המקרים הידועים לנו, אפשר לומר שרבים מהחוקרים המעורבים
בתרמיות נמצאים באמצע הקריירה שלהם. באוניברסיטה אלה מרצים בכירים
או פרופסורים חברים. הם מונעים על-ידי רצון להתקדם בסולם האקדמי
ועל-ידי שאיפה לתהילה. מדעני צמרת כמו ויליאם מק'ברייד וסיריל
בורט, הנתפסים לרמאויות, עושים זאת, כפי הנראה, מסיבות דומות לאלה
הדוחפות מהמרים כפיתיים להמשיך להמר. הם יודעים שבסופו של דבר
ייתפסו, אבל לא יכולים להימנע מלדווח על הישגים מרשימים במחקריהם.
תאוות הבצע לא משחקת תפקיד משמעותי על הבמה הזאת. הם אינם מכורים
לכסף אלא לתהילה, שבעדה הם מוכנים לשלם כל מחיר, אפילו זו תהילה
זמנית בלבד, שתהיה נחלתם רק עד לגילוי התרמית.
"גורם נוסף המעביר מדענים על דעתם, הוא יהירות פתולוגית. כאן
יש לנו עסק עם חוקרים צעירים זוטרים, בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד,
כישרון וכאריזמה. הם מאמינים כי הם חכמים בהרבה מאנשים אחרים,
ומכיוון שכך, הם מרשים לעצמם לבנות באופן מושלם ניסויים מזוייפים
התומכים בהשערה חשובה, ולעתים מהפכנית. במלים אחרות, ה'דרייב' שלהם
להצלחה, גורם להם להתהפך בסיבוב".
בספר נוסף שפירסם בהוצאת בלקוול, מתאר כהן הזדמנויות מוחמצות
ותגליות לא צפויות במדע. "ההחמצות והפיספוסים הגדולים ביותר", הוא כותב
בהקדמה לספר, "אינם כלולים בספר הזה, מכיוון שהם, פשוט, לא
ידועים לנו. עד כדי כך הם מפוספסים. מתי אתה יודע שהיה פיספוס? רק
כאשר אתה מגלה משהו ואז מתברר לך, להפתעתך, שהתגלית כבר הייתה בידך
לפני שנים, אבל לא ידעת לזהות אותה. השאלה המעניינת באמת היא, כמה
תגליות לא מזוהות כאלה יש בידינו היום, אבל על השאלה הזאת איננו
יודעים להשיב".
בספר מתוארים גילויה של תרופת ההרגעה ליבריום, שהייתה מצויה
במעבדה שנתיים לפני שהתגלתה, גילוי האינסולין שהתעכב והוחמץ (לטובת
חוקר אחר), בשל דקדקנות יתר, גילוי הפניצילין עשר שנים לפני שהובנה
חשיבותו, ועוד.
אחד הפיספוסים המתוארים בספר, התרחש בארץ, והמפספס היה לא אחר
מאשר המחבר עצמו. אלכסנדר כהן, אז תלמיד מחקר צעיר, עמל על פיתוח
שיטה לחיסון תרנגולות מפני מחלת ניו-קאסל, באמצעות תרסיס של נגיפים
מוחלשים. ניסויי המעבדה שלו עלו יפה, אבל ניסויי השדה עלו על שרטון
כאשר לול שבו ניסה את שיטת החיסון החדשה, הוצף במי גשם וכל
התרנגולות מתו. מנהל המכון הווטרינרי סירב לתת לו לול נוסף לצורך
ביצוע ניסוי שני. שנה לאחר מכן הודיע ריי בנקובסקי על גילוי שיטה
לחיסון תרנגולות באמצעות תרסיס.
ספר נוסף שלו עוסק בסכסוכים מפורסמים בעולם המדע. על הדיסק הקשיח
במחשב שבחדר העבודה שלו, נותרה טיוטה לספר שמתאר את חלקן של הנשים
בהתפתחות המדע העולמי. אף אחד מהספרים האלה (שחלקם נעשו רבי מכר
של ממש), לא תורגם לעברית. ספרו היחיד שנכתב עברית, חובר במשותף עם
ידידו, פרופ' מקס הרצברג. בספר, הקרוי "בחללית לעולם הנגיפים" (מסדה, 1978
בעריכת יוסף טרגין), מציגים כהן והרצברג מודל מקורי לספרות מדע פופולרית.
הספר כתוב, למעשה, בשני מסלולים מקבילים שאפשר לקוראם בנפרד. מסלול אחד
מתאר ביקור של חללית אנושית בעולם שבו מתקיימת תרבות פרימיטיבית
יחסית, המייחסת מחלות לרצונותיהם של שדים ורוחות. החלק השני הוא
קורס בסיסי ומזורז בווירולוגיה ובאימונולוגיה, הכולל תיאור היסטורי
מרתק של התפתחות השיטות להכנת תרכיבי החיסון.
בדרכו החיובית, המציא לשק, עוד בשנת 1968, את פרס ה"איג נובל",
מעין אלטר-אגו של פרס נובל, המוענק למבצעי המחקרים הפחות נחוצים של
השנה. הוא נהג להעניק את הפרס כמתן בסתר, לרווחתם הרבה של הזוכים
הבלתי מאושרים. הדבר האחרון שלשק רצה בו, היה הלבנת פניהם של
אנשים.
שנים אחדות לפני מותו, העביר לשק את כובע העורך של JIR לידיו של מארק
אברהמס, מנהל חברה לתכנון סימולציות ממוחשבות מקימברידג', מסצ'וסטס,
ארה"ב. אברהמס לכד את תשומת לבו כשתרם בשנים האחרונות כמה מאמרים
מבריקים ל-JIR. אברהמס העריץ את כהן, אבל במה שנוגע לפרס האיג נובל,
היו לו רעיונות משלו. הוא ויתר על שיטת המתן בסתר ועבר לטקסים
רעשניים ורבי רושם, שזוכים לתשומת לב ציבורית ותקשורתית, למרבה
מבוכתם של הזוכים בפרס הפחות נחשק בעולם.
בינתיים החליט גם ג'ורג' שר לרדת מהמגרש. כך למעשה גווע JIR
אחרי 38 שנות הופעה רצופה, חודשים ספורים לפני מות מייסדו. אברהמס, שלא
ויתר, הקים את "רשומות המדע הבלתי ראוי" – AIR. "קצת מפחיד לחיות בעולם
בלי לשק", הוא אומר, "ולכן אנחנו מוכרחים לנסות לשמר
משהו מרוחו. כל 'תוצאה חד-פעמית' או 'מחקר בלתי ראוי' שיתפרסמו
ויעלו חיוכים על פניהם של מדענים, ישפרו את המדע שלנו, ובאמצעותו
את העולם שבו אנחנו חיים".
