לתרנגולים נועדו, פה ושם בארץ ישראל, תפקידים הרבה יותר מעניינים בתקופת החגים. אבל הנה סיפור שסיפר איוואן אנדרייביץ' קרילוב, שיכול אולי ללמד כמה מאיתנו לפרגן פה ושם לאנשים שעושים דברים גדולים, ואולי בכך יביאו גאולה לעולם.
.
הנה הסיפור, בתרגום חנניה רייכמן:
.
מלא חדווה לזיו היום,
המריא הנשר למרום
ושם דאה לו, קל כרוח,
במחוז מולדת הברקים.
.
כתום מעוף-עזו, ירד מן השחקים
ועל אסם בכפר ישב פתאום לנוח
מושב לא מפואר – על כך אין שום ויכוח –
אך למלכים למיניהם
יש שגעונות משלהם
.
אולי טעה לחשוב כי המקום יאה לו,
או לא מצא לו בדרכו
מושב-מרגוע כערכו,
כגון אלון עתיק, או סלע;
על כל פנים, ישב ונח
על האסם – עד שנמלך
ולגג אחר פתאום פרח
.
ראהו תרנגול, זקף את הכרבולת
ובתמיהה רבה אמר לתרנגולת:
"איני מבין באיזו זכות
ניתן לנשר כבוד-מלכות?
האם בזכות כנפיו? אכן, מעוף רב-כוח!
מגג נמוך
לגג סמוך
גם אנוכי יכול לפרוח.
לא על שמועות אסור לסמוך!
אכן, שכנתי, מכאן והלאה
שוב לא נהיה פתאים לראות בו עוף בן-מעלה;
הרי ראית, הוא עך כמוני וכמוך!
.
שמע הנשר כך וסך לו: "כן, צדקת,
אך במחילה, מעט לא דקת:
הנשר לעתים ינמיך כתרנגול –
אך אין התרנגול ממריא לשמי התכול"..
.
ומוסיף קרילוב בשולי הסיפור:
.
גם למבקר זה כלל גדול:
לא ירידה מקרית בודדת;
מעוף כשרון גדול מודדת;
יש לשופטו לפי פיסגה,
אשר זכה להשיגה.
