"עבודת נמלים ראה אור ב"ספריית פועלים".
.
בוקר המחרת תפס את ד"ר יוהאנסן במעבדתו, מול היחידה הלוחמת של
הקן. באותו זמן הוא כבר ידע שהקן מכנה את המימן "מהות" ולגז האציל
הליום הוא קורא "התמצית". הוא גם ידע משהו על דרכי ההפקה של שני
הגזים הללו שהיו חיוניים לבניית ה"מצעופים", אותן ספינות אוויר
ענקיות שהעבירו את הקן אל מעבר לאוקיינוס.
הוא שמע על הסופות הגדולות שתקפו את 23 המצעופים מעל
לים, וידע משהו על ניווט כלי-טיס גדולים כנגד הרוח. הקן תיאר לפניו,
בצבעים חיים, בלשון עשירה, את גבורתן של יחידות הקן שלפתו במלקחיהן
את יריעות המצעופים, עד שאזלו כוחותיהן והן נפלו לים. והוא ניסה
לחוש משהו מתחושותיו של הקן, כאשר מצעופיו, העמוסים יחידותיו שלו,
עצמו ובשרו, איבדו גובה ואבדו בין המישברים. אפשר לומר, מבלי לחטוא
לאמת, שבאותו בוקר חש ד"ר יוהאנסן אחווה וחמלה כלפי הקן.
באותה שעה נערכו יחידותיו הלוחמות של הקן, ממערב למחנה, להתקפה
השנייה והמכרעת על מה שכינו "מערכת המחילות של השלישים". היחידות
היו עייפות למדי, לאחר שבמשך כל הלילה איגפו את המחנה מצפון. לשלישים
שיחכו להם במזרח צפויה הפתעה לא נעימה.
אבל הקן לא לקח בחשבון את העין הפקוחה שעמדה לרשותם של
ה"שלישים" בחלל. באותו זמן הקן לא ידע כמעט דבר על החלל. הראיה
הטובה ביותר לכך היא שלא הייתה בשפתו מילה המקבילה למילה "חלל"
בלשון האנושית. בכל פעם שנזקק למילה זו בשיחתו עם יוהאנסן, הוא
נאלץ לומר "למעלה". מכל מקום, הקן לא יכול היה לדעת שמצלמותיו של
הגלגל החמישי עוקבות אחריו בקפדנות. כך הוא איבד את גורם ההפתעה
מבלי שידע שאיבד אותו.
אנשי המחנה שלא תיארו לעצמם שהקן יתקוף שוב במהירות רבה כל כך,
שיגרו את גיל ואת אלכס לנקודת התצפית בראשו של גורד השחקים הנטוי,
כדי שישקיפו וידווחו על כל תנועותיו של הקן.
עיקר תשומת הלב הופנתה לשידורים מהחלל שהלכו ונעשו צפופים
וברורים משעה לשעה. מומחי המחנה היו מאוחדים בדעה שהחללית הזרה
עומדת לנחות על הארץ, בתוך שעות אחדות, לכל היותר מחר.
אלכס ביקש לנחם את סילבי על מות אביה, וגיל התעניין יותר
בחללית הזרה, אבל שניהם קיבלו את הדין, נטלו את מצרכי המזון שהוקצבו
להם, משדרים, סוללות חליפיות ומקרני לייזר. עמוסים בכל הכבודה הזו
יצאו לדרכם בשעת בוקר מוקדמת. ססיליה עמדה להצטרף אליהם יותר מאוחר.
היו לה "כמה דברים לסדר", כפי שאמרה לגיל. שפתן של הנמלים התעשרה
להפליא מאז נכנסו ה"תורג'ים" לשימוש.
מהקומה ה-31 של גורד השחקים הנטוי, שבלטה לגובה 18 קומות בלבד
מעל לפני הקרקע, נראה הקן ערוך במבנה התקפי מובהק. אלכס נזכר בתיאורי
קרבות שראה וקרא בסרטים שתיארו תקופות קדומות בכדור-הארץ. אם לשפוט
לפי הדרך שבה הקן כיסה על היעדר יחידותיו הלוחמות שנפלו אתמול, חשב
אלכס, נראה שהוא אכן מצביא מיומן ומוכשר עד מאוד.
– "התקפה צפויה בתוך זמן קצר", שידר גיל אל המחנה, "הכוח המרכזי קטן
יחסית ונראה שהוא יתקוף ראשון, בכוונה למשוך אותנו להתקפת נגד
מחוץ לשטח המחנה. שתי עוצבות חזקות יותר תתקדמנה משני האגפים.
נראה שהוא מתכונן ללכוד אותנו בשטח הפתוח בתנועת מלקחיים".
– "קיבלנו", אמר הקול מהמחנה. משהו בקול המתכתי שבקע מהמשדר היה
מוכר לגיל. הוא היסס מעט, ואחר כך, בקול מהוסס, שידר:
– "אבא?".
– "כן גילי. זה אני".
גיל רצה להוסיף עוד דבר מה, אבל אז נזכר שכל אנשי המחנה מאזינים לשידורים.
הוא ויתר.
השעות נקפו וההתקפה לא באה. יחידותיו של הקן עמדו במקומותיהן,
סדורות במערך מושלם – ולא נעו. ססיליה הגיעה וטיפסה אל עמדת התצפית,
נצמדת כדרכה אל הקיר החיצוני התלול של הבניין.
– "יש חדש?".
תיפוף אחד במחוש היווה את כל תשובתה.
– "לא". אמר "תורג'י".
השמש עמדה במרכז השמיים, כשמכשיר האלחוט של גיל התעורר לחיים.
– "גיל? אתה שומע אותי?".
– "שומע".
– "אתה רואה משהו לא רגיל בשמיים?".
גיל הוציא את ראשו מהחלון והביט כלפי מעלה.
– "שום דבר", אמר, "הכל כרגיל. למה אתה שואל? הוא מנסה להפעיל את
ה"מצעופים" האלה שלו במקום חיל-אוויר?".
– "רק זה היה חסר לנו. אל תיתן לו רעיונות כאלה, טוב? ובכן, תסתכל
טוב גיל, ותתחיל לדווח מדי כמה דקות. יש לנו סיבה להאמין שהחללית
הזרה עומדת לנחות במרחק קטן מנקודת התצפית שלך. בעצם, לפי
החישובים שלנו, היא תפגוש בקרקע במרחק מאתיים מטרים מראש החץ של
הקן".
אלכס גחן ולחש לססיליה את החדשות (נמלים שחורות, כידוע, אינן
שומעות, הן קוראות את הנאמר מתנועות שפתיהם של הדוברים). היא הגיבה
בהצלפות מחוש עצבניות. גיל הוציא את ראשו מבעד לחלון.
– "שום דבר", אמר.
ואז הוא שמע. רעם קטן, חלש, רחוק, התגלגל בשמי הקיץ הכחולים.
ואחריו נראתה, לא רחוק מהשמש האדומה, נקודה קטנה של אור צהוב, שהלכה
וגדלה, וככל שהתקרבה, הלך פלט המנוע שלה והפך מצהוב ללבן בוהק. גיל
קפא על מקומו, ידו מאהילה על עיניו מהבוהק העז. נקודת האור ירדה,
וירדה, תוך שהיא מאטה את מהלכה בהדרגה.
ססיליה רקעה ברגליה והצליפה במחושיה לכל העברים. אלכס היה
היחיד שזכר את ההוראה ששודרה אליהם קודם לכן.
– "הם נוחתים", שידר, "בתחילה שמענו את רעש המנוע שלהם. אחר כך הייתה
נקודה אדומה, שהפכה לצהובה. עכשיו המנוע שלהם פולט להבות לבנות. הם
מרחפים בגובה לא רב מעלינו. אולי 100, או 150 מטרים לכל היותר מעל לפני
הקרקע".
הוא לא היה מוכן לשאלה הבאה.
– "מה קורה על הקרקע?" אמר המשדר.
הוא הביט למטה וקפא.
– "הקן לא זז", אמר, ולידו ניצבות אלפי נמלים שחורות. נמלי הקציר
השחורות שלנו".
– "כן", אמר המשדר, ולגיל היה נדמה שהוא שומע גוון של אכזבה בקול
המוכר.
– "הם נוחתים", שידר אלכס. "לאט לאט, כמו נוצה, עכשיו הם בגובה שלנו,
נמוך יותר, הם מתעכבים מעט… זהו זה. נגעו בקרקע".
גיל עזב את מקומו שליד החלון.
– "תגיד להם שאני יורד למטה", צעק.
ליד הדלת לכדו אותו מלקחיה הקשים של ססיליה. הוא נאבק בה.
– "עזבי אותי, ססיליה, עזבי. אני חייב לרדת למטה".
– "אתה לא תרד, ולא תיפגש עם אלה שבאו מלמעלה. אף אחד מכם לא ייפגש
איתם. הם באו אלינו, הם שייכים לנו".
– "בחייך, ססיליה, אנחנו מצפים לרגע הזה עשרות, מה עשרות, מאות
שנים. תני לי לרדת, בחייך. את לא מבינה את זה".
– "אני מבינה את זה טוב מאוד, ובדיוק בגלל זה אני לא יכולה להניח לך
לרדת. הם באו אלינו, לא אליכם. זה כוכב-הלכת שלנו, לא שלכם. בכלל,
אתם לא מתאימים ליצירת קשר עם יצורים מעולם אחר. אתם מרוכזים מדי
בעצמכם. תחשוב על זה רגע ותהיה מוכרח להודות. זו אינה עבודה
בשבילכם. זו חייבת להיות עבודת נמלים, ונמלים יבצעו אותה".
– "איזה נמלים?" שאל אלכס.
ססיליה מיקדה בו את רוב תאי הראייה של עיניה המורכבות, מבלי
להקל את לחצן של מלקחיה על מתניו של גיל.
– "אנחנו, יחד עם הקן", אמר תורג'י.
– "אתם…" אמר גיל.
– "כרתנו איתו הסכם שלום", תופפה ססיליה, "זה היה צעד נכון, ואם
תחשוב על זה מעט תראה שאני צודקת. הוא מורכב מנמלים כמונו. אתם
שונים, ואתם עומדים לחזור למולדתכם שלמעלה. אנחנו נשארות כאן,
ונצטרך להמשיך לחיות אתו. אין שום סיבה שלא נתחיל בזה כבר עכשיו".
– "זה לא הוגן", אמר גיל, "אנחנו מחכים לרגע הזה מאות שנים, ועכשיו,
כשהם סוף-סוף באים, הם באים אליכם? זה לא הוגן".
– "אולי", אמרה ססיליה, "אבל אלה הם החיים. צריך להסתגל למציאות
חדשה. אתה לימדת אותי את זה".
– "אבל זה כוכב-הלכת שלנו. אנחנו שלטנו בו אלפי שנים".
– "ואת התוצאות של השלטון הזה אתה יכול לראות סביבך. הרס גמור. אני
מצטערת גיל, אבל שלטון האדם בכדור-הארץ הוא נחלת ההיסטוריה. עכשיו
אנחנו שולטות כאן, לטוב ולרע. מה שלא יהיה, דבר אחד אני יכולה
להבטיח לך, אנחנו לא נשמיד את עצמנו כפי שאתם עשיתם. אני מקווה
שתחשוב עלי מחשבות טובות מחר, כשתחזור ל'למעלה'".
– "מי חוזר מחר? לאן?".
– "אתה, וכל האחרים. אתם חוזרים ל'למעלה', למקום הנקרא
הגלגל החמישי, זה המקום הנחשב בעיניך, לפי מה שאמרת לי, למולדתך
האמיתית".
גיל נטל את פומית המשדר.
– "מחנה?".
– "שומעים", אמר הקול המוכר.
– "הוראותיכם?".
– "חיזרו למחנה. אנחנו אורזים. מחר בבוקר, לפני הזריחה, אנחנו
ממריאים אל הגלגל החמישי". לגיל היה נדמה שהקול חנוק מדמעות,
אבל אולי הייתה זו הפרעה בשידור.
– "אבל למה!?".
– "אין ברירה. הנמלים השחורות הגישו לנו אולטימטום. הן עשו יד אחת עם
הקן, ואיימו שאם לא נעזוב תוך יממה אחת, הם יתקפו אותנו במשותף. אתה
יודע שלא היינו יכולים לעמוד במתקפה כזו".
המשדר השתתק לרגע, ואז המשיך.
– "ססיליה תוביל אתכם לכאן. הנמלים התחייבו לא לפגוע באיש עד מחר
לאחר הזריחה".
ססיליה הרפתה ממתניו של גיל.
– "אני רוצה שתחשוב עלי מחשבות טובות, שם 'למעלה'". תופפה באמצעות
"תורג'י".
גיל הינהן, חונק את דמעותיו.
– "אולי פעם אבוא לבקר שם", אמרה ססיליה, "אולי אתם תרדו לכאן מפעם
לפעם. אבל כל אחד מאיתנו צריך לחיות בביתו שלו, במקום המתאים לו,
שבו הוא חש בנוח, שאותו לא יעלה בדעתו להשמיד. אל תצטער כל-כך.
אני ואתה נישאר חברים גם אם לא נחיה על-פניו של אותו כוכב-לכת.
אל תחשוב שזה קל לי. גם אני מצטערת, אבל אני מבינה שזה לא סוף
העולם".
– "כן", אמר גיל, "זה לא סוף העולם".
סוף
