"עבודת נמלים" ראה אור בספריית פועלים.
הקן עלה על המחנה ממערב, צפון ודרום. הראשונים שהבחינו בנמלים
האדומות היו שני פעוטות בני שלוש וחמש שנים, שפסעו בשביל המוליך לגן
הילדים. שתי לוחמות עצומות מלקחיים הופיעו מולם. הן לכדו אותם,
הידקו את מלקחיהן סביב חזותיהם הקטנים, הניפו אותם מעל פני הקרקע,
וסבבו לחזור כלעומת שבאו. הפעולה ארכה לא יותר מחצי דקה, ובוצעה
בדממה וביעילות. צווחותיהם הדקות של הילדים החטופים עוררו את תשומת
ליבם של כמה מבוגרים שפתחו את דלתות קוביות המגורים שלהם והציצו
החוצה. באותו זמן כבר שלטו "לוכדות העבדים האדומות" בכל שטח המחנה.
חלונותיהם של צריפי פלאסטיק אחדים נפתחו, ומהם כוונו אל הנמלים
הפולשות כמה מקרני לייזר. אבל המחסן הראשי, שבו היו מאוחסנים רוב
המקרנים, היה מבודד ומוקף מאות נמלים. בחלק ניכר מקוביות המגורים לא
נמצא אפילו מקרן אחד ובין יושביהם לנמלים האדומות הפרידה רק שכבה לא
עבה במיוחד של פלסטיק משוריין.
המעטים מבין תושבי המחנה שהחזיקו בידיהם מקרני לייזר לא
ביזבזו זמן. "לוכדות העבדים" קפאו במאותיהן בתנוחות מוות מוזרות,
לאחר שהלייזרים שעבדו בעוצמה מלאה פגעו בהן. באוויר המחנה עמד ריח
של כיטין חרוך, אבל הקן לא ויתר. יחידותיו הלוחמות החלו לכרסם את
לוחות הפלסטיק המשוריינים ומצברי הלייזרים המעטים הלכו והתרוקנו
בהדרגה.
הקשר בין קוביות המגורים היה משובש. הנמלים הפולשות כירסמו,
מבלי שהתכוונו לכך, חלק מקווי הטלפון. שהונחו גלויים לצד שבילי
המחנה. בקוביות המעטות שבהן פעלו מכשירי קשר אלחוטיים, נחסך החשמל
המועט והועבר לשימוש מקרני הלייזר. אדם אחד שהתכופף
מבעד לחלון כדי להיטיב לכוון את מקרן הלייזר שהיה אחוז בידיו,
"נשלף" החוצה במלקחיה של לוחמת אדומה גדולה. חבריו שאחזו ברגליו
וניסו למשוך אותו פנימה, נאלצו להיכנע לכוחה העדיף של "לוכדת
העבדים". האיש נבלע בהמון הנמלים ונעלם מהעין.
אדם אחד, שנלכד באופן דומה, הצליח להשתחרר מלפיתת מלקחיה של
הלוחמת האדומה ולחזור אל תוך קוביית המגורים. הדבר עלה לו בזרועו
השמאלית שנקטעה מעל למרפק. בתוך קוביית המגורים שלו נמצאו באותו זמן
רק הוא, אשתו שני ילדיהם הקטנים. לא היו במקום אמצעים להגשת עזרה
ראשונה, והאישה המבוהלת נאלצה לאלתר חוסם עורקים מרצועות בד שקרעה
מסדין. למרות זאת, האיש איבד כמויות גדולות של דם ושכב ללא הכרה
במרכז החדר. מעבר לקיר הם שמעו היטב את קולות הכירסום. קירות
הפלאסטיק לא יחזיקו מעמד עוד זמן רב, זה היה ברור. הרגע המכריע שבו
ייאלצו לעמוד בידיים ריקות מול "לוכדות העבדים" הלך והתקרב.
ואז, כשהמצב נראה כמעט אבוד, ראה גיל, שהיה לכוד בבדידות
בקוביית המגורים שלו, את הגוש השחור המתנועע על הגבעות המזרחיות.
– "ססיליה!" צעק, "ססיליה מביאה את נמלי הקציר! ססיליה! אני
כאן!".
הוא שכח לרגע שנמלת הקציר השחורה אינה יכולה לשמוע אותו, ופתח
לכבודה בריקוד סוער מלווה בקריאות עידוד, שבח, תודה, הבטחה וכל
כיוצא באלה דברים שאדם עשוי להשמיע באזני גואלו.
הנמלים השחורות פרצו למחנה ממזרח, הכיוון היחיד אותו הותירו
"לוכדות העבדים" פנוי. מאוחר יותר טען גולוד שכוונתן המקורית של
הנמלים האדומות הייתה להניח לתושבי המחנה לברוח מזרחה, ואז, כשלא
יהיו בחסות המבנים, תיכננו לתקוף ולשבות אותם סופית. טענה זו לא
הוכחה מעולם, אם כי האירועים שבאו לאחר מכן, יכולים לתמוך בהשערה
הזאת.
המחנה כולו כוסה גופות שחורים ואדומים שנאבקו זה בזה. "לוכדות
העבדים" היו גדולות וחזקות יותר, אבל הן היו גם עייפות יותר, כך
שבסיכומו של דבר היו הכוחות שקולים. נמלים אדומות ושחורות במספר
שווה, פחות או יותר, היו שרועות על הקרקע ללא ניע. תושבי המחנה
עדיין היו כלואים בקוביות הפלססטיק המשוריין ששימשו להם כבתי
מגורים.
הקן לא ויתר. הוא נאבק באמצעות כל יחידותיו. הוא ידע שבאיזשהו
מקום קיים נחיל של נמלים שחורות, ועכשיו הוא ידע בביטחון שהמקום הזה
אינו חבוי מתחת לקבוצת הקוביות הצהובות. הנחיל שכן במרחק לא רב משם,
בכיוון דרום-מזרח. הבעיה עכשיו הייתה שהשלישים והנמלים השחורות ריתקו
את יחידותיו הלוחמות אל שטח המחנה. הקן ביקש להיחלץ משם כדי לארגן
את תוכניותיו מחדש. אבל הנמלים השחורות לא הבינו את כוונותיו של
הקן. הן ידעו, לעומת זאת, שהוא ממשיך להילחם בכל כוחו, והן ידעו
שהןלא תוכלנה להחזיק מעמד עוד הרבה זמן, אם לא תגיע עזרה ממקור
כלשהו.
הגירוד המוכר של ססיליה שנשמע מכיוון הדלת הקפיץ את גיל ממקומו
שליד החלון. הוא פתח את הדלת לחריץ צר. כשהבחין בבירור במחושים
המוכרים של הנמלה השחורה, הוא פתח את הדלת, הניח לה להיכנס, וסגר
במהירות אחריה.
– "ססיליה! ססיליה!"
היא תרה במחושה אחר כפפת הרשת של "תורג'י" שלא נמצאה במקומה,
על חגורת מכנסיו. גיל שהבחין בכיוון החיפוש, טפח על מצחו, הוריד את
"תורג'י" מהכוננית שליד מיטתו, עליה היה מונח מאז הלך לישון אמש.
הוא חבש את הכפפה על ידו ונטל את מחושה הרוטט של הנמלה.
– "אתם צריכים לעזור", אמרה ססיליה, "אחרת, לא נוכל להחזיק מעמד
נגדן עוד הרבה זמן".
– "מה?"
– "לייזרים". אמר "תורג'י". "אתם יורים הרבה פחות.
– "אבל מצברי המקרנים מתרוקנים"…
– "מוכרחים להמשיך לירות".
– "יש עוד לייזרים במחסן", אמר גיל, "את חושבת שנוכל להגיע לשם,
לקחת את המקרנים ולחלק אותם בין האנשים בקוביות המגורים?"
– "אין לנו ברירה. אם לא נעשה זאת עכשיו, נפסיד את הקרב בעוד זמן לא
רב".
– "בסדר", אמר גיל, "נעשה זאת".
– "איפה המחסן?" שאלה ססיליה.
גיל הראה לה. המחסן נמצא ברחבה המרכזית, מאחורי אולם ההתכנסות הגדול,
ודלתו פנתה אל השטח שבו התחולל עכשיו המאבק העיקרי בין הנמלים
השחרות ליחידותיו הלוחמות של הקן.
הם פרצו החוצה והקיפו במרוצה את קוביית המגורים, הקיפו את המחנה
מבחוץ, מדלגים ממחסה למחסה, מנסים להימנע ככל האפשר מעימות ישיר
עם כוחו העדיף של האויב. דרכם הייתה זרועה פגרי נמלים, שחורות ואדומות.
גיל שהפנה לרגע את מבטו הצידה, נתקל במשהו ונפל ארצה. הוא בחן את החפץ
שהכשיל אותו. הייתה זו יד אדם כרותה מעל למרפק. הוא חש את הדם אוזל מפניו.
ראשו הסתחרר והוא הקיא. ססיליה עצרה לידו והמתינה בשקט.
– "מוכרחים להמשיך לירות", אמרה. "מוכרחים להמשיך לירות".
דלת המחסן לא הייתה נעולה. השניים נטלו שקים, מילאו אותם
במקרני לייזר שהיו סדורים על המדפים, וחזרו לחצר המחנה. הקרבות
עדיין ניטשו מסביב בכל עוזם. הם חילקו ביניהם את המחנה. גיל קיבל את
החלק המערבי שבו התגוררו הוא, אלכס וסילבי. הוא עבר בין החלונות
המרוצה, משליך אליהם את המקרנים.
לוחמת אדומה גדולה לכדה במלקחיה את השק שהיה מוטל על כתפו
והשליכה אותו ארצה. קרן לייזר שנורתה מאחד החלונות הסמוכים הקפיאה
אותה בתנוחת מוות, כשמלקחיה נעוצים בקרקע. גיל שלף את השק והמשיך
במרוצתו. מהעבר השני של המחנה הבחין בססיליה המדלגת בין החלונות
ומושיטה את השק שלה אל ידיהם של האנשים.
אש הלייזרים המחודשת הכריעה את הקרב סופית. הקן קיפל את
יחידותיו ונסוג אל הגבעות המזרחיות.
השמש האדומה עמדה במחצית גובהה של כיפת השמיים, בצד מערב,
כשאחרונת הלוחמות האדומות יצאה משטח המחנה. נמלי הקציר השחורות
התרכזו בשטח שמדרום למחנה. תושבי המחנה שיצאו מבתיהם נאלצו לפלס את
דרכם בין הפגרים. סיכום האבידות בצד האנושי היה קטן בהרבה, אבל
הכאיב הרבה יותר. שלושה נעדרים) שני הפעוטות שנחטפו בתחילת ההתקפה,
והאיש ש"נשלף" בכוח מחלון קוביית המגורים שלו, והרוג אחד, האיש
שידו נקטעה. הוא מת מאובדן דם, עוד לפני שהקרב בא אל סיומו. זה היה
אבא של סילבי.
גיל ואלכס, שעוד לא שמעו על כך, ישבו על מדרגות קוביית המגורים
של הוריו של אלכס. המחנה סביבם נראה כאילו עברה עליו סופת הוריקן.
השבילים נחפרו, חוטי מערכת התקשורת הפנימית נקרעו והיו מפוזרים,
ערימות ערימות, בכל מקום. הצמחים המעטים שגדלו בשטח המחנה נעקרו.
הדלחתות והחלונות היו תלויים על ציריהם בריפיון. והכי גרוע, רוב
האנטנות היו שבורות ומעוכות ללא תקנה.
שלוש נמלי קציר שגררו-משכו-נשאו במלקחיהן לוחמת אדומה פצועה,
עברו לידם. גיל חבש במהירות את כפפת ה"תורג'י" שלו.
– "מה תעשו בה?" שאל.
הלוחמת האדומה הפנתה לעברו את מלקחיה ונקשה בהם באיום. הוא
נסוג בבהלה.
– "נהרוג".
– "לא", אמר גיל, "צריך להעביר אותה לידיו של ד"ר יוהאנסן. הוא כבר
ידע מה לעשות בה".
– "אנחנו כבר יודעות מה לעשות בה".
– "תן לי לדבר איתן", אמרה ססיליה שהגיחה מאחור, צולעת קלות כתוצאה
מפגיעה ברגלה האחורית.
תיפוף הדדי קצר בין מחושי הנמלים, היה מלווה בריחות הבטחה
ואיום, סגר את העניין. שלוש המלים הובילו את משאן לכיוון קוביית
המחקר שהוקדשה לפרויקט תק"נ.
– "הפעם היצלת את כולנו", אמר גיל לססיליה", אני לא רוצה לחשוב מה
היה קורה אילמלא הופעת לפתע עם כל הצבא הזה. בכלל, לא תיארתי
לעצמי שבנחיל שלך יש כל כך הרבה נמלים. אני באמת לא יודע איך
להודות לך, אבל ד"ר יוהאנסן בוודאי ימצא את הדרך המתאימה". הוא
כרך את זרועו מאחורי עורפה של הנמלה והצמיד את מצחו למצחה השעיר.
– "תודה ססיליה", אמר, "את באמת חברה אמיתית".
– "היום אתם, מחר אנחנו", אמרה ססיליה בפשטות. "הנמלים האדומות לא
היו מסתפקות בכם. כשהן היו גומרות איתכם, הן היו מגיעות אלינו.
כך, לפחות, ניהלנו את הקרב בשטח ניטרלי, לא סיכנו את הזחלים
שלנו, וקיבלנו מכם סיוע".
* * *
ששת רגליה של הנמלה האדומה היו מרותקות לשולחן התקשורת בכבלים
פלסטיים. מחושה הימני היה נתון בכפפת "תורג'י". כל תאי הראייה של
עיניה המורכבות היו ממוקדות בד"ר יוהאנסן שישב במרחק חצי מטר בלבד
מטווח המלקחיים האדירים שנפערו ונסגרו בנקישות מאיימות.
– "הן הרגו את אב של סילבי", אמר גיל שישב מאחור, עינו צמודה לכוונת
מצלמת הווידיאו. הפעם הוא לא יפספס".
– "כן", אמר יוהאנסן, "שמעתי. הוא היה אדם טוב. חיבבתי אותו. ועכשיו
כל העניין עם הנמלים הפך להיות מסובך הרבה יותר מכפי שהיה קודם.
אני מניח שאילו הייתה נערכת עכשיו הצבעה, הייתה מתקבלת החלטה
להשמיד את "לוכדות העבדים" עד האחרונה שבהן. רק שניים היו מצביעים
נגד, אתה ו אני". הוא נאנח.
– "אתם לא יכולים להשמיד אותי". רעם "תורג'י".
השניים קפצו ממקומם. המחשב פיענח את קוד התיפוף של "לוכדות
העבדים האדומות!". ד"ר יוהאנסן כיחכח בגרונו והזדקף בכסאו. גיל מיקד
את מצלמת הווידיאו על עיניה המורכבות של הנמלה האדומה. לרגע נדמה
היה לו שהוא מבחין בהתגשמות המושג "רצח בעיניים". מכל מקום, ריחה של
תאוות הרצח שנישא בחלל המעבדה, לא היה עניין לדמיון בלבד. זו הייתה
עובדה מוגמרת.
– "מדוע את חושבת שאני לא יכול להשמיד אותך?" שאל יוהאנסן. הוא דיבר
לאט ובהדגשה, כפי שמדברים אל ילד, או אל חירש.
– "מפני שאתה רק שליש, ומפני שאם אתלוש ממך אצבע, האצבע אולי תמות,
אבל אתה תמשיך להתקיים".
– "מה?", אמר יוהאנסן, "לא הבנתי".
הם שתקו זמן מה, ואז חזר "תורג'י" ואמר:
– "טוב. אני מניח שלא ייגרם נזק אם אסביר לך. אבל אני
מוכרח לציין שאתה הרבה פחות אינטליגנטי מכפי שנראית לי ממרחק".
– "אתה צפית בי ממרחק?" שאל יוהאנסן.
– "מאז שהגעתי לכאן לא גרעתי ממך עין". אמרה הנמלה.
יוהאנסן נבוך. הוא הביט בחטף לאחור, אל גיל. הוא היה מרוכז
במצלמת הווידיאו. טוב. הפעם יהיה תיעוד לשיחה, אבל יוהאנסן החל
להטיל ספק בכדאיות של הצגת הסרט הזה בפני מליאת אנשי המחנה. ריח של
איום נישא באוויר.
– "אתה סובל מהעובדה שנפלת בשבי?"
– "אני? לא נפלתי בשבי, ואתה לא יכול להשמיד אותי".
גיל לא יכול היה להתאפק.
– "אז מה אתה עושה כאן?" שאל.
תאי הראייה של הקן התמקדו בו.
– "אתם תפסתם את היחידה שלי. אותה אתם יכולים
להרוג. זה יכאב לי מאוד, אבל אני לא אמות מזה. ויום אחד אני אהרוג
כמה יחידות משלך, בתמורה".
– "היחידה שלך?" שאל ד"ר יוהאנסן, מנופף בידו לגיל, להשתיקו.
"כלומר, אתה אינך עומד מולנו?"
– "כבר אמרתי לך שאתה טיפש? אתה לא רואה שאני עומד
מולך? אני, באמצעות אחת מיחידותי. הרי אתה לא מצפה שכל אלפי
היחידות שלי, העייפות מהקרב, כפי שאתה יכול לתאר לעצמך, תרדנה
מהגבעות כדי לתופף במחושיהן לתוך העין התותבת שלך?".
– "אלוהים", אמר ד"ר יוהאנסן, מכסה את פיו בכף ידו, "אלוהים, אני
חושב שאני מבין עכשיו. אתה יצור אחד נכון? כלומר, כל היחידות
שמחוץ לחדר הזה הן חלקים ממך, ורק אתה הוא היצור השלם"…
– "-גם היחידה שבחדר הזה, איתך, היא חלק ממני. אמרתי לך, אתה לא יכול
להשמיד אותי".
גיל עזב את מצלמות הווידיאו.
– "מה הוא אומר? ד"ר יוהאנסן! מה הוא אומר?".
ד"ר יוהאנסן שיפשף את מצחו. הוא קם מכיסאו וצעד סביב החדר.
לגיל היה נדמה שהוא מבחין בחיוך קונדסי המסתמן בזוויות פיה של הנמלה
האדומה. הוא ידע, כמובן, שדמיונו מתעתע בו, אבל בכל זאת חש לא בנוח,
כאילו לועג לו מישהו מאחורי גבו.
– "כמה יצורים כמוך אתה מכיר?" שאל יוהאנסן.
– "שלושה". הקן לא היסס לרגע. "אני, אתה, והנמלים השחורות".
– "רגע", אמר יוהאנסן, "אני איני כמוך".
– "ברור. אתה שליש. ואני לא מקנא בך. יחידות דו-רגליות עלולות לגרום
יותר סבל ודאגה משהן מסוגלות להביא תועלת. ניסית פעם להרכיב יחידה
שלמה, בעלת שש רגליים משלוש יחידות פגומות? לא שאני חושב שיש
לזה סיכוי, אבל מצד שני, אני במקומך לא הייתי מוותר. הייתי מנסה בכל מקרה".
– "אני!", התפרץ יוהאנסן, "אבל אני לא נמלה! אלוהים אדירים! ואני לא
מורכב מיחידות! אתה לא רואה שאני יצור שונה ממך לחלוטין? אתה חרק,
עכשיו אולי הפכת לקבוצת חרקים. אבל אני אדם. בשבילי זה טבעי להלך
על שתי רגליים בלבד, ואני, אני עצמי, אינני יחידה של שום יצור.
אני ישות שונה לחלוטין מהישות העומדת בסוף החדר, שהיא, ידידי
הצעיר גיל".
– "אתה במצב הרבה יותר גרוע משחשבתי", אמר הקן, "הסבל שעבר עליך,
טרף ככל הנראה את דעתך. כל יחידה מהווה יצור עצמאי. באמת. זה מרשם
בדוק לחורבן. אין לזה סיכוי לשרוד ולהתקיים. אתה יודע מה אני חושב?
יכול להיות שאתה שואף להביא על עצמך את החורבן. זו יכולה להיות אחת
מתוצאותיו של הסבל, אתה יודע".
הנמלה האדומה השתתקה, ואחר הוסיפה לתופף במחושה בתוך כפפת
ה"תורג'י":
– "אני אסייע לך לחסל את עצמך".
– "לא!", צעק יוהאנסן, "אני לא רוצה לחסל את עצמי! אתה לא מבין?!
ההיפך הוא הנכון! אני רוצה להמשיך לחיות, ואם לא תניח לי, לא תהיה
לי ברירה, אלא לחסל אותך!".
– "אתה לא יכול לחסל אותי", אמר הקן והחזיר את השיחה לנקודת ההתחלה.
– "מה הוא אומר?" שאל גיל.
– "בוא נצא מכאן", אמר יוהאנסן.
השמש האדומה כבר ירדה אל מעבר לאופק כשיוהאנסן וגיל יצאו
מהמעבדה והתיישבו על שני ארגזי פלסטיק ריקים שהתגלגלו ליד השביל.
הנמלים השחורות, בסיוע תושבי המחנה, פינו כבר את גוויות הנמלים מרוב
השטח. השמיים במערב, סמוך לאופק, היו צבועות ארגמן שהלך
ונחלש מרגע לרגע.
– "אני עוד לא מבין את כל ההשלכות הנובעות מכך", פתח יוהאנסן, "אבל
העובדה היא שהנחיל העצום הזה של הנמלים האדומות, הוא יצור אחד.
כל נמלה אדומה, בפני עצמה, אינה יצור עצמאי. היא משמשת כאיבר כלשהו,
חלק קטן, מהיצור הגדול השלם".
– "בגלל זה הוא טוען שאי-אפשר להרוג אותו".
– "בדיוק. אנחנו יכולים רק לקצץ באיבריו, אבל כל עוד נותרת בחיים
אפילו נמלה אדומה אחת, הנחיל עדיין חי. והוא יגדל ויתפתח"…
– "ויבוא יום אחד לפרוע את החשבון".
– "משהו כזה". יוהאנסן הליט את פניו בידיו ועיסה באגודליו את
רקותיו. "לא הערכנו נכון את רמת הקרינה הרדיו-אקטיבית בצפון
אמריקה. בתחילה חשבנו שלא נותרו שם בעלי-חיים כלשהם.
כשהתברר שיש שם נמלים גדולות, סברנו שהן דומות לנמלים שמצאנו כאן,
בארץ-ישראל, במקום שלא נפגע ישירות משום פצצה גרעינית. איך יכולנו
להיות עיוורים כל-כך? אין לי הסבר לזה. עוצמת הקרינה שם הייתה חזקה
פי 300 בערך, מאשר כאן. היא לא שינתה כמה פרטים בצופן
הגנטי של הנמלים. היא יצרה צופן חדש לחלוטין. היא יצרה בעל-חיים
שונה מכל מה שהיכרנו אי-פעם".
– "בעל-חיים חזק ומוצלח, ובעל סיכויי הישרדות טובים מאלה שהיו למי
שחי לפניו". אמר גיל.
– "מכונת מלחמה מושלמת". אמר יוהאנסן.
– "והוא צודק. אנחנו לא יכולים לחסל אותו".
– "אין לנו ברירה, אנחנו חייבים להגיע איתו להבנה כלשהי".
– "אתה חושב שיש לזה סיכוי?".
– "למען האמת, אני מפקפק בזה", אמר יוהאנסן, "אבל אנחנו חייבים
לנסות. אין לנו ברירה. אם לא נגיע איתו להסדר, אין לנו עתיד על-פניו
של כוכב-הלכת הזה".
– "זה, כשלעצמו, לא נורא במיוחד, למען האמת", אמר גיל, "כל עוד לא
נשקפת סכנה שהוא ישתלט על הגלגל החמישי, המצב לא ממש גרוע".
– "אל תדבר שטויות. אנחנו לא יכולים להתקיים בחלל בלי נקודת אחיזה
כלשהי בקרקע. מה יהיה בסבב הבא של עבודות התחזוקה? לאן נוכל לצאת?
עד אז כל כדור-הארץ יהיה מכוסה ביחידותיו של הקן. אם הוא לא יניח
לנו לרדת לכאן מרצונו, לא נוכל לעשות דבר".
– "תמיד נוכל להקים עוד תחנת חלל".
– "בחייך. אתה נולדת בחלל, אתה לא מסוגל להבין את זה. אנחנו לא
יכולים לחיות בלי קרקע. כוכב-הלכת הזה הוא מולדתנו".
– "הוא גם מולדתו של הקן, ואנחנו האחרונים שיכולים לערער על כך".
גולוד וארבעה אנשים נוספים התקרבו למקום מושבם של כגיל
ויוהאנסן, בפתח מעבדת פרוייקט תק"נ.
– "תראה מי בא". אמר גיל.
– "העורב השחור", אמר יוהאנסן".
– "אף פעם לא ראיתי עורב אמיתי. הם היו באמת מכוערים כל כך?".
– "הם היו יפהפיים. אבל דבקו בהם אגדות מכוערות".
– "הלו יוהאנסן", אמר גולוד, מתייצב בפישוק קל לרוחב המדרכה.
– "הלו", אמר יוהאנסן.
– "אומרים לי שיש לך כאן נמלה אדומה".
– "זה נכון".
– "אנחנו דורשים לקבל אותה".
יוהאנסן הרים את ראשו בהפתעה.
– "לשם מה?".
גולוד חייך.
– "אנחנו רוצים לגמול לה כראוי על מעשיה הנאים".
אחד האנשים שבאו איתו, טכנאי גשושיות שגיל הכיר את מראהו, אך
לא ידע את שמו, הסיר את ספקותיהם באשר ל"גמול הראוי" אליו מתכוון
גולוד. הוא העביר את אצבעו בתנועה חדה לרוחב צווארו.
– "בחייך גולוד, אל תשתטה", אמר יוהאנסן, "איזה תועלת תצמח לך מזה?"
– "ואיזה תועלת תצמח לך מזה שתאכיל את הרוצחת הזאת ותטפל בה?".
– "אוכל ללמוד משהו על האופן שבו היא חושבת מדברת ומתפקדת".
– "דע את האויב". אמר גיל.
– "אתה שתוק", אמר גולוד בכעס. ובפנותו ליוהאנסן אמר: "אנחנו דורשים
לקבל את הנמלה האדומה שאתה מחזיק במעבדה. אנחנו דורשים שהצדק
ייעשה".
– "אתה לא יכול לחסל אותה". אמר יוהאנסן בעייפות.
– "תן לי לנסות, ואז נראה", אמר גולוד.
– "אתה לא מבין", אמר יוהאנסן, "את הנמלה הזו אתה יכול אולי להרוג,
אבל זה לא ישנה שום דבר. הקן כולו הוא יצור אחד. הנמלים הבודדות
אינן אלא יחידות משנה, איברים. אינך יכול לחסל יצור כזה, ממש כפי
שאינך הורג אותי כשאתה מקצץ את שערי או את ציפורני".
– "חשדתי בזה", אמר גולוד, "חשדתי בזה כשראיתי איך הן מתייחסות
לחברותיהן המתות. עכשיו אני מקווה שאתה מסכים שזו שאלה של או
אנחנו או הם".
– "כן", אמר יוהאנסן, "כן. אלה הם פני הדברים עכשיו, אבל אני
מקווה שנוכל להגיע איתו להסדר כלשהו".
– "ואני מקווה שהקן הזה שלך לא שמע עדיין על די-די-טי משופר, או על
רעל פרתיון, כי אם זה המצב, אני עומד לערוך הכרה בינו לבין
החומרים החביבים האלה". הוא חשף את שיניו בחיוך.
– "אל תשתטה", אמר יוהאנסן, "זה יצור שיצא מכור ההיתוך של מתקפה
גרעינית ישירה. לא בטוח שהוא יתרשם מהרעלים הפשוטים שלך. אתה רק
תכעיס אותו ותקשה עלינו לנהל משא-ומתן בעתיד. וגם בלי זה סיכויינו
אינם טובים במיוחד".
– "עזוב את הבעיות הגדולות", אמר גולוד, "אנחנו דורשים עכשיו לקבל
לידינו את הנמלה שאתה מחזיק במעבדה".
– "ואני מסרב להיענות לבקשתכם הצנועה" אמר יוהאנסן.
– "זו מילתך האחרונה בעניין?" שאל גולוד, וגוון של איום ניכר בקולו.
– "כן", אמר יוהאנסן", "ערב טוב לכם רבותי".
החמישה התרחקו מעט מהשביל הסתודדו כשהם מעיפים מפעם לפעם
מבטים מהירים במעבדה וביוהאנסן וגיל היושבים בפתחה. לאחר כמה דקות,
פרשו ארבעה מהם. אחד נותר על משמרתו.
– "אני חושב שמוטב שאבלה את הלילה במעבדה", אמר יוהאנסן, "הם
מסוגלים לכל מעשה שטות, ומישהו חייב לעצור אותם. אולי אנצל את
הזמן לשיחה נוספת עם הקן".
גיל חש שכתפיו רועדות כשהוא שומע את הכינוי הזה. הקן. הוא אהב
נמלים, במיוחד את ססיליה, אבל כאן היה משהו אחר, שונה לחלוטין, שרק
במקרה לבש צורה של נחיל נמלים. ככל שחשב על כך יותר, חש איך האימה
קונה לה מושב במחשבתו. הוא העריץ את יוהאנסן על אומץ ליבו. הוא לא
היה מוכן לבלות לילה בחברת היצור הזה. אפילו לא בעד כל הון שבעולם.
– "גיל! יוהאנסן!" קריאתו של אלכס קטעה את הרהוריו. הוא הרים את
מבטו, וראה את ידידו בקצה השביל המולך אל המעבדה. הוא היה רץ
קופץ, מנופף בידיו וצועק. גיל נזכר בביטוי שקרא באחד הסרטים
הישנים בסרטייה: "כאילו זה עתה זכה במיליון דולר בלוטו של קליפורניה".
הוא נופף אליו בידו.
– "כאן!".
אלכס המתנשף פלט במאמץ מקוטע:
– "החללית!"
– "מה איתה?"
– "החללית", חזר אלכס, מחזיר את נשימתו לקצבה, "החללית הזרה, זו שאת
השידורים שלה אנחנו מנסים לפענח בימים האחרונים"…
– "כן?"
– "היא במסלול סביב הארץ!".
המשך יבוא – בשבוע הבא.
