ללמוד ולחדש – תוך כדי תנועה
The Lean Startup
אריק רייס
המהדורה העברית, הספרייה העסקית
למידה תוך כדי "תנועה" (או כפי שמכנים זאת, לעתים, "Lean"), היא פרקטיקה נפוצה בחברות סטארט-אפ. מדובר בשיטה שמשלבת מהירות עם הקשבה ממוקדת למה שמכונה "השטח" (כלומר, לצרכי הלקוחות). בדרך כלל מיוחסת לשיטה הזאת גם איכות גבוהה.
שיטה זו מאפשרת להעריך את החזון באופן רציף ומתמיד, ולהחליט – בכל נקודת זמן – האם להתמיד בתנועה בכיוון ההתקדמות – או לשנותו. כידוע, חברות סטארט אפ רבות אינן מצליחות להגיע למטרתן, ונשאלת השאלה מדוע? ובהמשך, כיצד אפשר לנצל טוב יותר את הכישרון של האנשים המעורבים מכל תחומי החקר והידע (וברור לכל שבחברות האלה מתרכזים כשרונות משמעותיים).
למשל, אנחנו לומדים להיזהר ממדדי יוהרה ("תאטרון ההצלחה העסקית המדומה"), ובמקומם לקבוע בצניעות מדדים שניתן לבקר אותם ולפעול לפיהם, תוך הקשבה מתמדת ללקוחות של העסק (ל"שטח").
מעניין לראות שהמגזר הציבורי מנסה לפעול לפי אותם העקרונות, וכך להתייעל ולצמצם את הביורוקרטיה. אבל האם דרך הפעולה הזאת אכן ניתנת לחיקוי וליישום בארגונים של המגזר הציבורי? למשל, במשרדי הממשלה וברשויות מקומיות?
אין ספק ש"ארגז החול של החדשנות" עם כל הכלים והשיטות המתוארים בספר, נחוץ מאוד במגזר הציבורי המהווה הרבה פעמים רגולטור, ולכן שחקן חשוב על המגרש של המגזר הפרטי והציבורי כאחד.
הספר שלפנינו, מתמקד בעיקר בחברות הזנק במגזר הפרטי וכמעט ולא מרחיב לגבי אפשרויות היישום של העקרונות המוצעים במגזר הציבורי, וכן אינו מתעכב על הדומה והשונה בין שני המגזרים ועל מה שמשתמע מההבדלים האלה, באשר לשיטת החדשנות המוצעת.
יש לזכור שהספר נכתב בשנת 2011 – לפני כעשור- ומעניין אם בינתיים, השיטות בחברות ההזנק השתנו והתעדכנו? האם היו ניסיונות ליישם את השיטה במגזר הציבורי? והאם הניסיונות נשאו פירות והצליחו? מהן התובנות שעולות מהניסיונות האלה?
מעניין גם מה דעתו של המחבר, במבט רטרוספקטיבי על השיטה שהוא מתאר בספר? האם מודל ה-Lean התפתח מאז? ואם כן, כיצד?
כך או אחרת, זהו ספר קריא ומומלץ לכל מי שמתעניין בחדשנות בארגונים.
