שקיעתה של הזריחה

מעשה באימפריה ששלטה במאות, אם לא באלפי גלקסיות ביקום. אימפריה נאורה, מאורגנת, יעילה, צודקת, שהבטיחה לאזרחיה חוק וסדר, עתיד, תקווה, וביטחון תעסוקתי וכלכלי. מהמצב המשעמם והבטוח לכאורה הזה, יצא סופר המדע-הבדיוני אייזיק אסימוב לעלילה מטלטלת, מפותלת, מרגשת ומפחידה כאחד. וכן, היו שם – בשוליים, באופן מרומז ולא משמעותי – גם חייזרים; אבל הסיפור שנמתח בתחילה על טרילוגיה, והגיע לסדרה של שבעה ספרים, הוא, בראש ובראשונה, סיפור על נפתולים פוליטיים, תולדת גלי הגיאות ונסיגת השפל במוחם הפורה ראש ולענה של בני-אדם.

ב"מוסד וקיסרות", הספר השני בטרילוגיה הראשונה של סדרת "המוסד" (והרביעי בכרונולוגיה של הסדרה השלמה), מתוארת הקריסה האטית, הכמעט בלתי נמנעת של אימפריה ששלטה ביקום ומלואו. הספר שיצא לאור ב-1952 מבוסס למעשה על סיפורים שאסימוב כתב בשנות הארבעים הראשונות, בעוד מלחמת היולם השנייה ניטשת במלוא עוזה, והנצחון אינו נראה מובטח לאף צד.

בסיפור של אסימוב, המתמטיקאי הארי סלדון מפתח מדע שהוא קורא לו "פסיכו-היסטוריה", שמאפשר לו לחשב את כל הכוחות הפוליטיים, האישיים והנפשיים הפועלים "בשטח", או "במערכת", וכך לחזות במדויק את העתיד לבוא. כשהוא חוזה את קריסת האימפריה (דבר שנראה באותו זמן מופרך לחלוטין), הוא מייסד שני מוסדות (אחד גלוי הקרוי "המוסד", והשני עלום, הקרוי "המוסד האחר"), שתכליתם קיצור תקופת התוהו ובוהו שתשרור עם קריסת האימפריה, וסיוע להתגבשותו של סדר יקומי חדש ומתוקן (אסימוב סיפר שרעיונות הסדרה נבטו אצלו אחרי שקרא ב"שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" של אדוארד גיבון).

הגנרל האחרון של האימפריה לא אוהב את רעיון "המוסד" שלדעתו חותר תחת בסיס הקיום של האימפריה (שבאותו זמן עוד מתפקדת), אבל ניסיונותיו לפגוע ב"מוסד" מסוכלים בתכסיסים פוליטיים קונבנציונליים, פשוטים למדי. אלא שכמה דורות לאחר מכן מגיע אתגר פחות שגרתי, בדמותו של ספק-אדם שאסימוב קרא לו "הפרד". באותה עת התגשמו כבר תחזיות הפסיכוהיסטוריה של סלדון: האימפריה התפוררה, בין הכוכבים משתוללת מלחמת אזרחים, אין חוק וסדר, ואיש הישר בעיניו יעשה (כמעט). ה"מוסד" הוא הארגון המסודר היחיד, והוא מארגן, לאט לאט, את הכוכבים שסביבו. אלא שמול מאמצי השיקום של ה"מוסד", מתייצב "הפרד" ומנסה להשתלט בעצמו על פירורי האימפריה. ה"פרד", כך נראה, הוא מעין מוטציה (אם כי על-פי הכינוי שבחר לו אסימוב, נרמז שהוא בן-כלאיים). ה"פרד" שולט ברגשותיהם של בני-האדם. הדגש הוא על רגשותיהם. לא מחשבותיהם. הוא לא טורח לשכנע איש. במקום זה הוא זורע באנשים פחד ממנו והערצה ואף אהבה כלפיו.

עד כמה שהסיפור נשמע מופרך בתחילה, ה"פרד" (אדם אחד לבד, איך הוא מעז?) אכן מצליח להשתלט על "המוסד", בעודו מנהל שגרה של "טיפולי אחזקה" ברגשותיהם של אנשי ה"מוסד" כלפיו. שליטה ברגשות, וזריעת פחד ואהבה לצד אחד, ותיעוב ושנאה לצד האחר, הם כל מה שצריך כדי להבטיח שלטון לשנים ארוכות.

מה היה (או מה יהיה) הסוף? איך הפלונטר הזה הותר (או נחתך, כמו הקשר הגורדי)? איך זה נגמר (או התחיל)? לימים, הוסיף אסימוב ספרים לסדרה, ובהם ניסה, ונראה שהצליח, לחבר ולשלב את סדרת הפוליטיקה הסוערת של ה"מוסד", עם סדרת הרובוטים שמבוססת על חוק וסדר: שלושת (ולימים ארבעת) חוקי הרובוטיקה שכל ניסיון לקעקע או לעקוף אותם, מסתיים בכישלון.

מבלי לומר זאת מפורשות, אסימוב מציע בצניעות את האפשרות שכישורי ההישרדות בשלטון של ה"פרד", ויכולתו לשעבד את כל סביבתו, ולהשקיע את מלוא תשומת לבו, אך ורק בטובתו האישית, נובעים (אולי) מכך שהוא מהווה מיזוג יחיד במינו בין שתי הסדרות; כישורים פוליטיים ויכולת תכנון של כמה צעדים קדימה, מבית מדרשם של מנהיגי ה"מוסד"; עם החד-ממדיות, הכללים הברורים, היכולת להתעלם מכל מה ש"לא חשוב", והמיקוד במטרה של סדרת הרובוטים. שילוב יחיד בדורו בין השכל לשליטה האין-סופית ברגשות של האחר. ומכאן, אולי, גם העירוב המסוכן בין הציבורי לפרטי, והשכנוע העצמי העמוק ש"אלוהים, לשלטון בחרתנו".

כל דמיון בין סיפורי ה"מוסד" והאימפריה של אסימוב לבין מה שמתחולל בימים אלה, במקום כלשהו על-פני האדמה, הוא מקרי בלבד, ומומלץ להימנע ממנו.