.
מה אפשר לומר על רגש שבספרות הפסיכולוגית מתואר כ"כוח אדיר המניע ומכוון מעשי אדם, מחשבותיו ושאיפותיו"?
"שיקוי אהבה מספר 9" – גרסת הבנים ("המחפשים").
אנליזות מדעיות נועדו לפרק לגורמים תופעות מסוימות,
מתוך תקווה ואמונה, שמתוך השברים, אפשר יהיה לחזור ולהרכיב את
התמונה השלמה. המדע פועל במקרים האלה כמו ילד שמפרק שעון מתוך
ניסיון להבין את דרך פעולתו. הבעיה היא, שלא תמיד הילד מצליח אחר
כך להרכיב בחזרה את השעון, ואז, לא ברור אם מה שהצליח להבין, הוא,
אכן, האמת.
אולי בגלל זה קובע ארתור ריבר, בלקסיקון שלו למונחי
הפסיכולוגיה, שהפסיכולוגים היו מיטיבים לעשות אילו הסתלקו מהאחריות
לניתוח מונח זה, והשאירו אותו למשוררים. מכל מקום, המדענים שלא
קיבלו את עצתו של ריבר, מגדירים את האהבה כרגש עז של חיבה והתאוות
לדבר מה, או לאדם מסוים, תוך רצון להבטיח את אושרו וסיפוקו.
"שיקוי אהבה מספר 9" – גרסת הבנות ("הלמורים").
מנקודת ראותה של האבולוציה, האהבה אינה אלא תכסיס שנועד לקרב
זכרים ונקבות אלה לאלה, ולגרום להם לבצע את תהליכי ההתרבות והעברת
הגנים אל הדור הבא. כאן כמובן אפשר לשאול, אם הטבע כל כך "חכם", למה
הוא הכניס את עצמו למצב שבו עליו "לשכנע" שני אורגניזמים לשתף פעולה
כדי להבטיח המשכיות גנטית. תהליך ההתרבות הזוגי מצטיין גם בביזבוז
רב מבחינתו של האורגניזם הבודד. אם, למשל, היינו יכולים להתרבות
בדרך של חלוקה ויצירת העתקים גנטיים, לא היינו צריכים "טובות" מאף
אחד, והיינו מעבירים לדור הבא את כל הגנים שלנו. במצב הנוכחי, לעומת
זאת, אנחנו חייבים להתרוצץ ולהתאמץ כדי למצוא שותפים למעשה ההתרבות,
ואחרי כל המאמץ הזה, רק מחצית מהגנים שלנו מצליחים לקנות להם אחיזה
במאגר הגנטי של הדור הבא. יש לא מעט הסברים מפותלים למדי למצב
העניינים הזה, וחוט השני העובר בהם אומר, פחות או יותר, שבדרך זו
האורגניזמים מבטיחים שלפחות אחדים מצאצאיהם יצליחו לשרוד בעולם
העתידי, גם אם יחולו בו שינויים סביבתיים מקיפים.
המפתח להתרבות
אפשר לקבל או לא לקבל את ההסברים האלה, אבל אי-אפשר להתכחש
לעובדה שברובו המכריע של עולם החי והצומח, ההתרבות מתבצעת בתהליך
שמתחיל בזיווג מיני. והאהבה היא אחד הכוחות הבולטים והעיקריים
המובילים לאותו זיווג. באותה מידה אפשר לראות את חזותם ה"חמודה" של
תינוקות וגורי בעלי-חיים שונים, כמעין "תכסיס אבולוציוני" שבאמצעותו
מכריחים ה"קטנים" את ה"גדולים" לאהוב אותם ולטפל בהם עד שהם עצמם
מפתחים יכולת להבטיח את קיומם ושרידתם שלהם.
"האם זה הכל"? שר-שאל פרנק סינטרה בשירו הידוע
"האם זה כל סודה של האהבה". פסיכולוגים אומרים
שאין בכל אלה כדי להגדיר ולהבין את תופעת האהבה במלואה. לפי תפיסתם,
בנוסף לדחף ליצור המשכיות גנטית, פועל בכל אדם צורך ראשוני להתקשר
לאדם אחר, לחוש ולהעניק חום אנושי, קרבה, אינטימיות ומגע אוהב.
ללא סיפוקו של הצורך הראשוני הזה, אין לנו קיום, גם אם נקבל את כל
החלב שבעולם. יותר מזה :ללא אהבה, מערכת העצבים שלנו לא תצמח
בכיוונים נכונים, החיוניים להתפתחותם של קשרים שמאפשרים קיום בחברה.
(והאדם אינו מסוגל לחיות בבדידות מלאה, ללא חברה).
ניסויים המאששים את התפיסה הזאת, בוצעו בגורי קופים שהורחקו
ובודדו מחברת בני מינם, והוזנו על-ידי פסלי קופים שאחזו בקבוקי חלב.
התוצאה :לכשבגרו, לא ידעו הקופים האלה לתקשר כראוי עם בני-מינם. הם
לא היו מסוגלים לקרוא או לשדר סימנים ואותות של קשר תקין. ניסיונות
חיזור, למשל, נראו להם כתוקפנות שיש להתגונן מפניה בכל האמצעים.
ברור שפרט שמתאפיין בהתנהגות אנטי-חברתית כזאת, מתקשה לחיות בטבע,
ומסכל בכך את רוב סיכוייו להעביר גנים אל הדור הבא. וכך, מבחינה
אקולוגית ואבולוציונית, הוא אינו אלא כישלון חרוץ. מכאן אפשר להסיק
שהילדות, על אהבת ההורים שהיא אחד ממרכיביה העיקריים, משמשת מעין חממת
גידול עצבית, ו"מחנה אימונים" רגשי המכין את האורגניזם לקראת חייו
כבוגר בחברה. בוגר גם נדרש לגדל צאצאים צעירים, ומי שלא ידע אהבת
הורים בצעירותו, יתקשה להעניק אותה לצאצאיו, בבגרותו. במובן זה,
היכולת או אי היכולת לאהוב, שהיא תכונה נרכשת, עוברת מדור לדור
בדומה לתכונה גנטית. זהו, אם כן, תהליך רב דורי מתמשך, שבו חסרי
האהבה מקימים אחריהם דורות לקויים, ומאבדים יתרונות אבולוציוניים.
מסתרי האורגניזם
מתברר גם שהאהבה היא אחד הגורמים העיקריים המשפיעים על התפתחותה
הפיסית של מערכת העצבים, במהלך גדילתו של האורגניזם. האירועים
והמפגשים שחווה האורגניזם במהלך התפתחותו, יוצרים קשרים עצביים
ה"מעצבים" את מבנה רשתות העצבים הצומחות בגופו. כך, למעשה, התלות
המתגלה שבין חוויה רגשית להתפתחות עצבית, פותרת את הוויכוח הישן
באשר לתכונות האדם ולגורם הקובע אותן (תורשה או סביבה), ונראה שהן
מתעצבות בתהליך של השלמה ושיווי משקל בין המטען הגנטי המולד, לבין
תנאי הסביבה שבה הוא מתפתח. כלומר, אהבה, תחושה שמשתתפים בצערו,
שמחים בשמחתו, מתעניינים בו ומבינים אותו, מעניקה לאורגניזם המתפתח
(למשל ילד), ביטחון עצמי, ומפתחת בו את תחושת העצמי, יחד עם כישורים
התנהגותיים, הנקבעים ברמת מבנה מערכת העצבים. חבלה בתהליך הזה
(בדרך של מניעת אהבה), כמוה כחבלה ביכולת ההישרדות של האורגניזם
וביכולתו למלא את תפקידו העיקרי מבחינתה של האבולוציה – העברת גנים
אל הדור הבא.
הידעת בשל מה אהבתי? שלמה ארצי.
התהליך הזה של צמיחה רגשית והתפתחות מערכת העצבים, אינו מסתיים
בתקופת הילדות. הוא יכול להימשך גם בבגרותו של האורגניזם – אם הוא
מוצא בן או בת זוג אהובים, שיחד איתו אפשר לבנות מערכת יחסים הדדית,
ששני השותפים בה יכולים לעזור זה לזו להמשיך ולצמוח. קשר כזה הוא,
למעשה, קשר של אהבה בין איש לאישה. לכן, אהבת בן או בת זוג, היא
האהבה החזקה ביותר שאנו יכולים לחוות, ולמענה, בהרבה מקרים, אנו
מוכנים לוותר על סוגים אחרים של אהבה. כדי לפתח אהבה בוגרת, חייבים
האיש והאישה להיות מסוגלים להתנתק ממקור האהבה הראשונית שלהם (אהבת
האם והאב), ולהעדיף את אהבת בן או בת הזוג, שאיתם הם מבקשים להקים
מערכת זוגית או משפחתית חדשה. אפשר לומר שהגדרתה הטובה ביותר של
האהבה במובן הזה, מופיעה בספר בראשית, פרק ב', פסוק כ"ד: "על כן
יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
זוגות אוהבים מנהלים, במובן ידוע "בנק משותף" של צרכים, עידוד
וביטחון, מה שמעניק להם "עומק תגובה איסטרטגי", המתבטא ביתרונות
אבולוציוניים לא מבוטלים, על-פניהם של האנשים הבודדים, חסרי האהבה.
זו לא מליצה פואטית, אלא עובדה ביולוגית אבולוציונית מוכחת. אנשים
החיים בהרמוניה עם בן או בת זוג, חיים יותר, מצליחים יותר, ונהנים
יותר מיציבות. לכן, בין היתר, בארגונים כלכליים לא מעטים, מעדיפים
לקבל לעבודה אנשים נשואים ונמנעים מלקבל רווקים ורווקות מבוגרים,
שמצבם משדר חולשה יחסית.
שאלה פתוחה
השאלה הפתוחה בעניין זה היא, כמובן, מדוע אוהבים אדם זה ולא
אחר. כללית, אדם עשוי להימשך בחוזקה גם לאדם הניחן בתכונות (ריח,
מגע, מבט, אופי), שלמד להכירן בהתנסויות חיוביות בילדותו, אבל הוא
גם יחפש את השונה והחדש. מכיוון שהצירוף של חוויות חדשות ומוכרות
הוא אין-סופי, קשה לנבא מי יאהב את מי. לכן, גם אם נכון שלכל סיר יש
מכסה, עדיין קשה מאוד, לפעמים, למצוא מכסים לסירים מסוימים. בסופו
של דבר, אין בנמצא "שיקוי אהבה מספר תשע", שאפשר לשתותו ו"לסגור
עניין".
