המחנכת פלורה הובילה את שדרת הילדים במעלה החישור השלישי.
מאחור הבליח האור האדום, העמום. האש השתלטה על כל תחום המרכז וחומה
הורגש כבר בדפנות המתכת העבות של החישור. בגלגלי החלל החדישים, כך
פורסם בירחון אגודת העתידנים, יבנו החישורים מחומרים פלאסטיים
מבודדים. אבל כאן, בגלגל החמישי, השתמשו עדיין במתכות קלות.
הילדים, שיצאו למסע שעה קלה קודם לכן, בשירה וקריאות שמחה, החלו עתה
להתנשף בכבדות. המאמץ היה זר להם. מעולם, עד לאותה שעת חירום
ראשונה, לא הורשו לצאת את גבולות המסדרון החבוי בדופן החישור. שם,
במרחק עשרות מטרים ספורות מתחום המרכז, היו אמורים לבלות את שנות
חייהם הראשונות בתנאי חוסר משקל. היציאה הראשונה אל חלל החישור ואל
איזורי ההיקף היתה אמורה להתרחש תחת בקרה רפואית מלאה, ובגיל
המתאים. אפילו לא דקה אחת קודם לכן. השנים הראשונות היו אמורות
להיות מוקדשות במלואן לרכישת ידע ולפיתוח יכולת המחשבה. פיתוח הגוף
היה השלב השני בתוכנית החינוך של הגלגל החמישי.
תוכנית החינוך הייתה כישלון מוחץ. לא יכלה להיות הוכחה טובה
יותר לכך מן המצב שנקלעו אליו, ממש ברגעים אלה, כל ילדי מסדרון
החינוך והמחנכת שלהם, פלורה. התוכנית, פשוט, לא לקחה בחשבון תקלות
טכניות כלשהן. ובכן, כשאתה נמצא בחלל החיצון, כלוא בגלגל מתכת ענק
המסתובב לאיטו סביב צירו, אתה לא יכול להרשות לעצמך את המותרות
הללו. אינך יכול להתעלם מן האפשרות שתקרינה לך תקלות טכניות. הילדים
והמחנכת פלורה למדו עכשיו את העובדות הללו על בשרם. הכבידה ההולכת
וגוברת גרמה להם להשתופף, לחתור בידיהם במרץ. המסע הזה לא היה
תענוג גדול, אין מה לדבר. והמחנכת פלורה לא הכינה את עצמה מבעוד
מועד לשיעור החשוב כל כך של היציאה הראשונה אל מחוץ לכתלי המסדרון.
אבל הילדים היו ממושמעים. היא ניסתה להתנחם בכך, אבל ללא הצלחה.
גיל ברוורמן התאמץ לשמור על קצב נשימתו. הוא הביט סביבו
בסקרנות שאינה יודעת שובע. החישור נראה מכאן כצידו הפנימי של גליל
צר וארוך הנמשך בקו ישר מן האדמה אל השמיים. וכאן, במחצית הדרך,
התנהלו להם ילדי המסדרון בשורה עורפית אחרי המחנכת פלורה. הקוטר
הפנימי של החישור היה, למעשה, נתיב תעבורה מרכזי בין איזורי ההיקף
לתחום המרכז. מעליות כיבוי ומשטחי משאות חלפו מדי פעם על פני הילדים
בשריקה, אלה בדרכם למקום מבטחים באיזורי ההיקף, והאחרות, בדרכן אל
תוך האש, בנסיון להפחית עד כמה שאפשר את נזקי האסון.
הילדים, לעומת זאת, טיפסו רגלית. מדרגה אחר מדרגה. בכל הגלגל
החמישי לא נותרה ברגעים אלה אף מעלית פנויה. והמחנכת פלורה, הרי
שלטה במצב. אילו נקלעה למצוקה אמיתית, יכולה הייתה, כמובן, לשגר את
אות החירום . במצב כזה היו כל המעליות שבחישור נזעקות לעזרתה. אבל
פלורה, אשת חלל בעלת וותק של אלפי ימי שהיה במסלול הירח סביב כדור-
הארץ, לא רצתה ליפול למעמסה על חבריה. לא ברגעים אלה. הם היו טרודים
בנסיון למנוע את התפוצצות הגלגל. והיא ידעה היטב שאם ייכשלו
במאמציהם, יחרץ גורלם של כל מי שנמצאו עתה במסדרונותיו של הגלגל
החמישי.
הדרך הלולינית התפתלה סביב היקפו הפנימי של החישור. היא הקפידה
על כך שהילדים ייצמדו לדופן המתכת, כשהגדולים יותר משגיחים על
הקטנים. אבל גיל ברוורמן הצליח, למרות השמירה הצמודה, ובחסות הבהלה
הכללית שאחזה בכולם, להגיע אל מעקה הביטחון. הוא הביט בפליאה אל
המעמקים. שם, למטה, במורד שלוש מאות וחמישים מטרים, בתחום המרכז,
שכן מסדרון החינוך שבו גדל. הם נהגו לכנות אותו בקיצור, המסדרון
"שלנו. "שם, מעבר לשלט שהכריז" :כבידה, "0. 1 בילה את כל תקופת חייו,
מאז היוולדו ועד לרגע שבו הוציאה אותו המחנכת פלורה, יחד עם כל שאר
ילדי המסדרון, אל היקפו הפנימי של חישור שלוש . שם, עמוק בדופן
המתכת של החישור, נמצא העולם המוכר לו. ועכשיו הוא, וכל הילדים,
והמחנכת פלורה, נמצאים רחוק כל כך משם. ותחום המרכז כולו נראה אפוף
להבות. נראה כי העולם גדול בהרבה ממה שחשב בתחילה.
גיל לא היה ילד תמים. הוא ידע, כמובן, שהעולם אינו מתחיל ונגמר
בתחום המרכז. הוא ידע שאבא ואמא מתגוררים במקום המכונה איזורי
ההיקף. אבל הוא לא תיאר לעצמו שהם נמצאים רחוק כל כך. תמיד, משום
מה, נדמה היה לו שהם נמצאים מעבר לקיר המתכת של החישור, מרחק מטרים
ספורים ממנו. עכשיו אמרה המחנכת שמעבר לקיר אין כלום. שום דבר. היא
אמרה שמעבר לדופן החישור משתרע החלל החיצון. גיל הפך את הענין
במחשבתו וניסה לשוות בנפשו מה מראה יש לו לחלל החיצון. אולי הוא
נראה כמו בור עמוק. עמוק מאוד. אפילו יותר עמוק מן החישור עצמו.
איכשהו, זה לא נראה לו סביר. גדול יותר מהחישור ?קשה להאמין שיש
דברים כאלה.
המחנכת פלורה אמרה כי בתחנה שבה הם מתגוררים קיימים עוד שלושים
וחמישה חישורים נוספים, מלבד זה שבו עשו את דרכם כלפי חוץ. גיל
מיצמץ בעיניו בחוסר אמון. עכשיו הם ישבו מרוכזים במישורת פלאסטית
קטנה שבלטה מעט אל תוך חלל החישור. החומר המבודד היה קריר למגע.
יחסית. חום השריפה לא הגיע עד כאן. והם היו זקוקים נואשות להפוגה.
שריריהם, שהורגלו לתנאי הכבידה הנמוכה, איימו להתמוטט בלחצה של
הכבידה ההולכת וגוברת. המחנכת חילקה להם כוסות פלאסטיק רכות ומזגה
לתוכן לימונדה קרה מתוך המיכל שנשאה על גבה. הילדים הוציאו
מנרתיקיהם האישיים את הכריכים שלקחו עמם לדרך ונגסו מהם ברעבתנות.
מכאן ואילך, אמרה המחנכת, הם יתחילו לרדת אל איזורי ההיקף.
היא החליטה להתייחס אל המסע הבלתי מתוכנן כאל שיעור מסע רגיל.
ממילא עמדה להוביל את הקבוצה אל איזורי ההיקף בשבוע הבא. ובכן,
השיעור הוקדם מעט בלחץ הנסיבות, זה הכל. הם היו רחוקים עתה מתחום
המרכז הלוהט ובטחונה העצמי החל לחזור אליה. גיל ברוורמן לא הבין
כיצד יכול מישהו לרדת אל השמיים. המחנכת פלורה עברה מילד לילד
וניתקה את המגנטים הכבדים מסוליות נעליהם. היא אמרה שעכשיו ישמור
עליהם כוח הכובד, וכי המגנטים מיועדים לשימוש רק בעומק החישור. כמה
ילדים סירבו להינתק ממגנטי הנעל. פעמים רבות מדי שיננו באזניהם את
כללי הביטחון. אסור לצעוד אפילו צעד אחד במסדרון ללא מגנטי נעל.
גיל ראה פעם את אחד מטכנאי מחלקת התחזוקה, מנתק את מגנט הנעל שלו
כדי לעשות בו שימוש כלשהו בעת שתיקן את אחד ממסופי התקשורת הפזורים
בסמוך לדופן החישור. לפתע, ללא כל סיבה נראית לעין, הוטל הטכנאי אל
מרכז החישור. הוא ריחף שם, חסר ישע לחלוטין, עד שמעלית אישית אחת
שעברה בסמוך, אספה אותו אל סיפונה.
מכל מקום, דבריה של המחנכת פלורה, כמו תמיד, הוכחו כנכונים.
גרם המדרגות שהוביל מן המישורת הפלאסטית") נקודת אמצע הדרך "קראה לה
המחנכת, (התפתל כלפי מטה, אל איזורי ההיקף, שרק לפני דקות מעטות
נראו לילדים כתלויים מעל לראשם. והם באמת לא נזקקו למגנטי נעל.
המדרגות משכו אותם אליהן בכוח אדיר. כדי לנתק את הרגל ממדרגה אחת
ולהעבירה אל אחרת, נזקקו למאמץ גדול בהרבה מזה שהיה נחוץ כדי לנתק
את מגעו של מגנט נעל רגיל.
הם ירדו, או טיפסו, לגיל היה קשה להחליט, במשך שעה נוספת לפני
שהגיעו לקצה החישור. גרם מדרגות ישר וצר הוביל אותם אל הקרקע שנדמתה
להם קודם לכן כשמיים. גיל הפנה את מבטו המשתאה למרום. שם, למעלה,
במרכז השמיים, היה תלוי לו תחום המרכז, סילוני קצף הכיבוי הלבנים
עימעמו מעט את המראה, ובכל זאת לא היה ספק בכך, תחום המרכז, האדמה,
היה תלוי כעת מעל לראשו. העולם הפך את כיווניו. קבוצת הילדים ניצבה
כעת במרכז דרך פלאסטית שהתפתלה בתוך שדה תבואה רחב ידיים. השיבלים
הגיעו לגיל עד לסנטרו. ילדי המסדרון" שלנו "טיפסו וירדו והגיעו אל
איזור ההיקף.
איזור ההיקף היה, למעשה, מעין חישור ענק שהלך והתעקם בקצותיו.
הילדים התבוננו בפליאה מהולה בחשש באופק המלאכותי שנוצר במקום שבו
טיפס צינור החיים הראשי כלפי מעלה. המחנכת פלורה, שחשה כי היא
נמצאת במקום מבטחים, הרחק מן האש המשתוללת במרכז הגלגל, הסבירה כי
איזור ההיקף הוא הצינור הראשי בתחנה. קולה, שהיה חנוק משהו בזמן
הטיפוס והירידה בגרם המדרגות, חזר ונשמע מהוקצע, מדוייק, מקפיד על
ההגיה הנכונה של המילים, כדרכן של המחנכות מאז ומעולם. היא אמרה כי
איזור ההיקף בנוי כעיגול וכי כל החישורים מובילים ממנו אל מרכז
המעגל. התחנה, כך אמרה כשהיא מנופפת בידיה בהדגשה, בנויה כגלגל ענק.
בתוך הגלגל חיים אלף ומאה בני אדם. מסביב לגלגל נח לו החלל החיצון,
מקום בו אין, בעצם, שום דבר. ריק מוחלט. גיל לא הבין מה פירושו של
ריק מוחלט, אבל הדבר לא הטריד אותו כרגע במיוחד. אם אין שם כלום,
חשב, סימן שזה מקום משעמם מאוד ואין טעם להתענין בו במיוחד. וכאן,
מסביב, היו דברים רבים שמן הראוי לחקור אותם. איזור ההיקף נראה גדול
ומרהיב בהרבה ממה שתיאר לעצמו למשמע תיאוריהם של המחנכים.
מכל מקום, המסע טרם הגיע לסיומו. המחנכת פלורה הוליכה את
הילדים בשביל הפלאסטי שהתפתל בין חלקות העגבניות והפלפל. היא ניגשה
אל לוח הבקרה שעמד בפאת השדה והפסיקה לזמן מה את פעולתן של מערכות
ההזנה וההשקיה. היא הרשתה להם לקטוף בעצמם כמה עגבניות. גיל טעם אחת
מהן. היא היתה חמצמצה. הוא העווה את פניו תוך כדי עצימת עיניים.
הילדים האחרים צחקו. המחנכת פלורה הפעילה מחדש את מערכות בקרת
הקרקע. היא אמרה :הילדים שלנו מפונקים. זה מה שקורה כשמגדלים אותם
בתנאי כבידה נמוכה. גיל נעלב. הילדים צחקו שוב. אחד מהם, נער גדול,
אדום שיער, טפח בידו בחיבה על שכמו. גיל ניער את ידו בזעם. אל תצחקו
ממני ואל תעשו טובות. אני לא מפונק והעגבניה הזו חמוצה.
הם עשו את הלילה תחת כיפת המתכת. האוויר הממוזג שמר על
טמפרטורה אחידה משך כל שעות היממה. הם לא הכירו את צינת הלילה.
למחרת חצו את איזור בתי הגידול. מראה האקוואריומים הגדולים היכה
אותם בתדהמה . מעולם, קודם לכן, לא ראו גיל וחבריו בעל חיים כלשהו
שאינו אדם. הם ידעו, כמובן, שיש חיות כאלה, אבל מעולם לא עמדו מולן
פנים אל פנים. דגי השמך החמקנים השרויים בתוך המיים ריתקו אותו
במבטיהם המזוגגים. מאוחר יותר, כשנתקל בתוכים, בכבשים ובחתול, לא
התרגש כל כך. לאחר שראה את אקואריומי הענק של דגי השמך, שום חיה
כבר לא נראתה לו נוכריה. בדרך כלשהי מילאה נוכחותם של בעלי-החיים
האחרים את ימיו של גיל ברוורמן בתוכן חדש. הוא מצא אותם מעניינים
במידה לא פחותה מחבריו בני-האדם. הוא רק הצר על כך שחוכמתם של
הדגים, למשל, היא מועטה כל כך.
המחנכת פלורה תיארה את הדרך שבה מפיק דג השמך את החמצן
מתוך המים באמצעות זימיו. גיל היה מרותק. היא דיברה על נהרות וימים
ואוקיאנוסים המצויים בכדור-הארץ, עולם הבית אשר ממנו באנו כולנו
ואליו נשוב באחד הימים. גיל הנהן בראשו ככל הילדים, אבל למעשה, לא
הייתה זו אלא הסוואה, תרגיל חיקוי שנועד לאפשר לו לחלום באין מפריע.
הוא חלם על עולם שלם המאוכלס מינים רבים ושונים של בעלי חיים
תבוניים. הוא חלם על חברים שונים ממנו, שונים מכל חבריו האחרים,
ההולכים על שתיים. במיוחד מצא חן בעיניו בעל חיים אחד שתואר בפיה של
המחנכת פלורה. כלב. נפשו של גיל יצאה לחבר כלב. אבל הוא ידע שיהיה
עליו לחכות זמן רב בטרם יוכל לראות כלב חי בעיניו. על הגלגל החמישי
לא נמצאו בעלי חיים ממין זה.
בינתיים, ככל הנראה, הלכה האש בתחום המרכז ושככה. מעליות
אישיות מפויחות חלפו על פניהם בשריקה כשהאנשים המיוזעים שעליהן
מנופפים לעומתם בידיהם, בעייפות. המחנכת פלורה חייכה. היא אמרה
שהסכנה חלפה. אחרת לא היו אנשים רבים כל כך מרשים לעצמם לעזוב את
איזור האסון. אנשי הגלגל החמישי לא היו נכנעים לאש. מי שחי בחלל
החיצון זמן רב כל כך, כמותם, לא יאבד את תקוותו ובטחונו העצמי
בקלות. כאן, במסלול הירח סביב הארץ, הלך והתפתח טיפוס אנושי חדש.
חזק אופי, מהיר החלטה, חד מחשבה. המחנכת פלורה הייתה גאה על
השתייכותה לקבוצה נבחרת זו של חלוצי חלל. היא אמרה זאת לילדים. היא
אמרה להם שעליהם להתגאות בעובדה שהם הילדים הראשונים שנולדו וגדלו
במרחבי החלל, מחוץ לאותו כלא קטן וצר, האטמוספירה המקיפה את פניו של
עולם הבית, כדור-הארץ.
עננה קלה העיבה על פניה של המחנכת פלורה. היא נזכרה בביתה
הרחוק שבכדור-הארץ. רחובות העיר הסואנים, מכוניות הקרקע המסורבלות,
דברים שבעבר לא האמינה כי מישהו עשוי להתגעגע אליהם אי פעם. לא חשוב
לאיזה גבהים תגיע בחייך, נופי ילדותך ילכו איתך לשם. הבית, אפילו
הוא כלא קטן וצר, דוגמת כדור-הארץ, תמיד צופן עבורך זכרונות קטנים
נעימים. בענין הזה אין הבדל בין העיר לכפר, או בין עיירות ההרים
לתחנות המעבר שבערבה. הבית הוא דבר שכל אחד מאיתנו נושא אתו בליבו
לכל מקום שאליו הוא הולך. גם אם המקום הזה הוא באיזור שרגל אדם לא
דרכה בו, גם אם הוא מרחף בחלל החיצון, אי שם במסלולו של ירח מסויים,
סביב כוכב-לכת מסויים, לא גדול במיוחד.
המחנכת פלורה נולדה בעיר סידני שבאוסטרליה. היא התגוררה עם
הוריה בבית דו-משפחתי קטן בפרברי העיר, אבל אביה, שעבד כמנהל בכיר
באחת מחברות המימון הגדולות, לקח אותה עימו מדי פעם אל מרכז העסקים
העירוני. משרדו של אביה שכן במרומי קומתו הארבעים ושתיים של גורד
שחקים גדול שצפה על הפארק העירוני. לכאן לא הגיעו רחשי העיר הסואנת
שלמטה. בימים של ראות טובה אפשר היה לראות את הפרברים בהם התגוררו
מרבית תושבי העיר. הכבישים המהירים שנמתחו הרחק למטה, נשענים על
עמודי הבטון, נראו מכאן כסרטי נייר הנתמכים בגפרורים. משחק ילדים.
עיניה של המחנכת פלורה נמלאו, משום מה, דמעות בזכרה את כל אלה.
החלטה של רגע האירה את פניה. היא יכולה להביט בכדור הארץ בכל
רגע שתרצה. לא רחוק מכאן נמצא חלון תצפית, אחד מבין ארבעה שנקבעו
בדופן המתכת של הגלגל החמישי. מבט לעבר עולם הבית עשוי להוות סיום
נאה למדי לשיעור המולדת הראשון של ילדי מסדרון החינוך של חישור
שלוש. בעצם, המחנכת פלורה לא יכלה לחשוב על סיום חינוכי יותר. היא
ריכזה את הילדים סביבה תוך שהיא מוחאת בידיה בהחלטיות מעל לראשה.
– "ילדים", אמרה, "אנחנו הולכים לראות את עולם הבית שלנו. אתם
נולדתם כאן, בגלגל החמישי, אבל למרות זאת, תחנת החלל אינה מולדתכם.
היא ביתכם הנוכחי, ממש כפי שהיא ביתי שלי וביתם של הוריכם, אבל
מולדתנו האמיתית, של כולנו, שוכנת במרחק שלוש מאות שמונים וחמישה
אלף קילומטרים מכאן. בכוכב הלכת שסביבו אנו נעים. זהו כוכב הלכת
השלישי במערכת השמש סול, כוכב הלכת ארץ. אנחנו נוהגים לכנות אותו
בחיבה בשם כדור-הארץ, למרות שלאמיתו של דבר הוא אינו כדור מדוייק.
הוא פחוס מעט בקודקדו. בעוד דקות ספורות תוכלו להעיף בו מבט ראשון.
אתם הולכים לראות את אחד מכוכבי הלכת היפים ביותר ביקום. זהו המקום
שבו התפתח האדם, המקום ממנו אנחנו ממריאים בדרכנו לעולמות חדשים,
ואליו אנחנו שבים ממסעותינו. אתם הולכים לראות את עולם הבית".
חלון התצפית נפער במרכזו של מטע התפוחים, בתחתיתו של בור בקוטר
חמישה-עשר מטרים לערך . בעומק עשרה מטרים, מתחת לשכבת האדמה של
האיזור החקלאי, נגלתה דופן המתכת של הגלגל החמישי. חלון עגול, עשוי
שלוש שכבות של זכוכית משוריינת, איפשר למביטים דרכו לחזות באופן
בלתי אמצעי בחלל החיצון. גיל ברוורמן ראה חושך. ילדי מסדרון החינוך
של חישור שלוש הצטופפו ליד הגדר שהקיפה את הבור של חלון התצפית. הם
ציפו לראות את נפלאותיו של העולם עליו סיפרה להם המחנכת פלורה,
ובמקום זאת ראו אפלה מנוקדת בכמה נקודות בהירות, רחוקות.
גיל כבר רצה לוותר על מקומו בקידמת הקבוצה. הילדים שניצבו
אחריו דחקו אותו אל הגדר והוא החל מאבד את סבלנותו. הוא פנה לאחור
והחל למרפק את דרכו אל מחוץ לחגורת הצופים כשקריאת השמחה של המחנכת
פלורה נשתלחה אל חלל האוויר.
– "יש! הנה הוא! כדור-הארץ הישן והטוב! ילדים, הביטו בעולם הבית
שלכם. נכון שהוא יפהפה?"
גיל הסתובב בחזרה. מקומו בשורה הראשונה כבר נתפס בידי ילדה קטנה
ממנו. מעבר לראשה ראה חצי כדור תכלכל שהחל מגיח מקצה אחד של חלון
התצפית בדרכו לקצהו השני. חציו האחר היה שרוי בחשיכה. כוכב הלכת
הנפלא של המחנכת פלורה נראה לגיל ברוורמן קטן מעט מן החישור שבו
נולד וגדל. אולי הוא באמת רחוק כל כך, כפי שאמרה המחנכת, ולכן הוא
נראה קטן. גיל ברוורמן בחן את הטיעון הזה בספקנות מרובה. נסיונו
לימד אותו להתייחס אל הדברים בדיוק לפי מראיהם. כך או כך, הוא לא
היה שותף להתלהבותה של המחנכת. כדור חצי שחור, חצי כחול. ייתכן שהוא
גדול במשהו מכפי שהוא נראה. סביר יותר שלא. הוא התבונן בתמיהה
במחנכת פלורה שקיבלה את פניו של עולם הבית שלה בצהלות שמחה.
הם עמדו שם עוד זמן מה כשהמחנכת מצביעה על איזורים שונים על
פניו של הכדור התכלכל. זהו קניון קולורדו. זוהי פלורידה. אלה מיצרי
ברינג. כאן אמריקה המרכזית. זהו האוקיינוס האטלנטי. וכאן השקט. כאן
ריו-דה-ז'אנירו. עיר בת עשרה מיליון תושבים! יותר למעלה ניו-יורק.
שנים-עשר מיליון. מחשבותיו של גיל התמקדו באוקינוסים. שם חיים,
לדברי המחנכת, מיליארדי דגים בני אלפי מינים וזנים. הוא התקשה
להאמין בכך. ועל היבשה, כלבים. גיל גמר אומר בדעתו לרדת לשם יום אחד
כדי לבדוק את אמיתות סיפוריה של המחנכת. אבל בדיוק באותו רגע, התרחש
האירוע שגרם לדחייה בת שבע שנים בביצועה של תוכניתו.
הבזק לבן הופיע לפתע במקום שבו הראתה המחנכת פלורה, קודם לכן,
את העיר ניו-יורק. אד חום-אפור שנוצר במקום כיסה חלק מן האיזור
הסמוך לעיר. הבזקים לבנים, דומים, החלו להופיע במקומות נוספים. גם
בדרום אמריקה, גם בצד האפל של הכדור. שם הם נראו מרשימים הרבה יותר.
גיל תהה באשר לפשרם של ההבזקים הללו. המחנכת פלורה עילעה בפיה בדרך
שהזכירה לגיל את דגי השמך שבאקואריומים.
– "מה הם עושים?" אמרה, "מה הם עושים?"
הילדים הביטו בה, מסוקרנים. המחנכת פלורה הייתה בן-אדם קר רוח ורגוע
מאוד. משהו רציני מאוד צריך היה לקרות כדי להוציאה משלוות רוחה.
ועכשיו היא הייתה נסערת ממש.
– "דונאלד" צעקה אל תוך מסוף התקשורת שהיה צמוד ללוח התפעול של
חלון התצפית, "דונאלד, מה קורה שם?! מה הם עושים שם?! זה נראה
כמו… כמו… לא! דונאלד? הם לא עושים את זה נכון? דונאלד?!"
דונאלד גרנסבק היה המתאם הכללי בגלגל החמישי. הוא שימש, למעשה, כראש
עיר וכמנהל כללי של תחנת החלל. כל מסופי התקשורת שהיו פזורים ברחבי
הגלגל החמישי יכלו ליצור, בלחיצת קליד אחד, קשר ישיר עם חדרו
האישי.
הוא שמע את קריאותיה של המחנכת פלורה. הוא איתר בהרף עין את
מקום הימצאה ויצא אליה מיד. דונאלד גרנסבק הכיר היטב את המחנכת
פלורה. הוא ידע שהיא לא הייתה קוראת לעזרה, אילמלא הייתה מצויה
במצוקה רצינית. חוץ מזה, בנו, אהרון גרנסבק, נמנה על ילדי מסדרון
החינוך של חישור שלוש. אם המחנכת פלורה קוראת לעזרה, אולי קרה משהו
לאחד הילדים…
המעלית האישית שלו נחתה ליד חלון התצפית שלוש דקות בלבד לאחר
שהחלה המחנכת פלורה להפעיל את מסוף התקשורת. הוא העיף מבט אחד בלבד
בילדים, וידא שלא הם מהווים את הסיבה לקריאת העזרה. רק לאחר מכן
התפנה להביט בחלון התצפית. נשימתו נעתקה מפיו.
הוא ניגש למסוף התקשורת, הקיש את הקוד שלו, ופקד בקול דחוף:
"קשר אישי ישיר אל בסיס הפיקוח". צליל חד בישר כי ההוראה נתקבלה
ובוצעה. המחשב המרכזי של הגלגל החמישי פעל מהר וביעילות. דונאלד
גרנסבק עמד עתה על שפת הבור, הביט כלפי מטה אל השמיים השחורים
המפרידים בינו לבין עולם הבית שלו וקרא:
– "בסיס פיקוח אחת, כאן הגלגל החמישי. אתם שומעים אותי?"
רחש אחיד של חשמל סטאטי התקבל בתשובה. גרנסבק לא נואש. הוא ניסה
שנית.
– "הלו יוסטון, מה העניינים אתכם, תנו סימן חיים".
שום סימן חיים לא נתקבל.
באותו זמן כבר התאספו סביב הבור כמה עשרות אנשים שנזעקו למקום.
השמועה כי משהו לא רגיל מתרחש בעולם הבית עשתה לה כנפיים. אנשים
עזבו את מלאכותיהם השונות ובאו לראות מה הענינים.
– "יוסטון, ענו לי. מדוע אינכם עונים?" לגיל היה נדמה שהוא בכה אל תוך
המיקרופון.
יוסטון לא ענתה. גם כיף קנאוורל לא. גם שידורי הבי.בי.סי.
האנגלי השתתקו. מישהו אמר שאם הבי.בי.סי. חדל לשדר, כנראה שהגיע
סוף העולם.
האנשים מסביב היו חיוורים. גיל מעולם לא ראה אנשים רבים כל כך
בבת אחת. גם אבא שלו היה ביניהם. גיל הבחין בו לפתע, מעברו השני של
בור התצפית. הוא החל לפלס אליו את דרכו.
– "אבא", צעק", "אבא! אני כאן!"
אביו לא שמע אותו. פניו היו מופנים כלפי מטה, לעבר השמיים העשנים של
עולם הבית. המקום נעשה צפוף יותר מרגע לרגע. דומה כי כל אנשי התחנה
נתקפו תשוקה פתאומית להעיף מבט בכדור-הארץ. גיל נדחק ונדחף בין
ברכיהם של המבוגרים. הלאה, הלאה, אל אבא.
הוא דרך על רגליהם של אנשים וספג בשל כך דחיפות ומכות אין
ספור. אבל בסופו של דבר הגיע למחוז חפצו. אביו פשט את ידיו לקראתו,
הרים אותו באוויר והצמיד אותו אל לוח ליבו. גיל בן השלוש היה מאושר.
הוא הביט סביבו בגאווה. האם כולם רואים אותו? הוא בחן בפליאת מה את
פניו המיוזעים של אביו. בעצם, לא היו אלה אגלי זיעה, כי אם דמעות.
אביו של גיל ברוורמן בכה.
המשך – יבוא בשבוע הבא.
