הבריאה השנייה. איאן וילמוט, קית' קמפבל וקולין טאדג'. תרגום: עמוס כרמל. הוצאת מטר. 277 עמודים.
כמה אלפי אמריקאים שהתבקשו באחרונה לענות על סקר, קבעו נחרצות שהמדען המפורסם והנערץ ביותר בארה"ב הוא תומס אלווה אדיסון, שמת בשנת 1931. כלומר, בשביל רוב האמריקאים, המדע שבא לאחר אדיסון כבר איננו מה שהיה. הוא מרוחק, מנוכר, עמוס פרטים, דל במשמעות ואפשר בהחלט לחיות לא רע גם בלי להבינו. האמת היא, כמובן, בקצה השני של הסקאלה. המדע של היום אכן שונה מאוד מכפי שהיה בראשית המאה: הוא נע ומתפתח במהירויות עצומות, לכל הכיוונים בעת ובעונה אחת, עד שנדמה שהוא פשוט נעלם מעבר לאופק של התפיסה האנושית הממוצעת. כל אדם יכול להבין את חשיבותה של המצאה שמאירה את חשכת הלילה. אבל למה חשוב לגלות את המבנה המרחבי של מולקולה ביולוגית זו או אחרת? מדוע כדאי להתעמק בתופעות קוואנטיות הסותרות את האינטואיציה האנושית?
מצב העניינים הזה מתחדד עוד יותר כאשר המדע, במקום לנסות ולענות את השאלות האלה, מציף את האנושות בזרם בלתי פוסק של שאלות ודילמות נוספות, המתמקדות בעיקר בצורך לקבוע את כיווני ההתקדמות העתידיים של המחקר ושל הדרכים ליישומו. במדינות דמוקרטיות האזרחים נקראים לא אחת להכריע בשאלות שכדי לגבש דעה בעניינן יש להבין לא מעט בתחום מדעי זה או אחר. זה קו המחשבה שהוביל את מחברי הספר הזה לקבוע ש"אם בני אדם אינם מבינים את המדע, הדמוקרטיה מושמת לצחוק". ומכיוון שמדובר במדענים אנגלים, אפורים, חסרי חוש הומור ורציניים עד אימה, הקביעה הזאת הוליכה אותם להחלטה לכתוב את הספר הזה. הסברת המדע לציבור נראית כמשימה בלתי אפשרית? טוב. הם רגילים למשימות בלתי אפשריות. הם כבר הצליחו, כנגד כל הסיכויים ומול הזרם האדיר של התפיסות המדעיות המקובלות, לקחת תא מכבשה בוגרת "לשכנע אותו" להתנהג כתא עוברי, לאחד אותו עם ביצית מעוקרת, ולהפיק ממנו יצור חי חביב למדי, הלוא היא הכבשה המשובטת המפורסמת דולי.
מכיוון שדולי – בהיותה מבשרת אפשרית של שכפול בני-אדם – לכדה את תשומת לבו של הציבור, האמינו יוצריה שאפשר לרכב על גבה לקרב הגדול על דעת הקהל והבנתו. אומנם, כידוע, תשומת הלב הציבורית ניתנת במשורה ובמנות קצובות, אבל וילמוט, קמפבל וטאדג' אפילו לא חלמו להיכנס למסגרות של "סאונד בייטס". הם החליטו לספר את כל הסיפור. כל הסיפור. לא פחות. המדהים הוא, שעל אף ההחלטה הבלתי אפשרית הזאת, שכל יועץ תקשורת היה מנסה להניא אותם ממנה, הם הצליחו להוציא מתחת ידיהם ספר קצבי, מרתק ומחכים, שכל אדם נבון עשוי ליהנות ממנו תוך כדי הרחבת אופקיו לכיוונים שונים.
הדבר הראשון שקוראי הספר הזה עשויים ללמוד, הוא העובדה הפשוטה שגם מדענים הם בני אדם. כשמעליבים אותם, קוטעים בסמכות מנהלית את מחקרם ומטילים עליהם לסייע למדענים אחרים, הם נפגעים. אמנם הם מבטאים זאת בלשון המעטה מדעית ראויה ("לא רוויתי נחת מהמצב החדש, אבל קיוויתי לעתיד טוב יותר"), אבל גם תגובה זו עשויה ללמד משהו על עולמם החברתי של המדענים.
הדבר השני שאפשר ללמוד הוא העובדה המפתיעה משהו שמסלולו הארוך והלולאתי של המדע המודרני חוזר ועובר באחרונה לא רחוק ממקום מושבו של תומס אלווה אדיסון. אדיסון הכריז לא אחת ש"אם אי אפשר להרוויח מזה, אני לא רוצה להמציא את זה". מאז, במשך שנים רבות ראו המדענים את עצמם כמי שעובדים בשירות הסקרנות האנושית, ללא כל זיקה ליישומים אפשריים של פירות מחקריהם. במשך שנים רבות הייתה המלה "יישום" מוקצה מחמת מיאוס, אבל בעשור האחרון נבקעו החומות שבין מכוני המחקר למפעלי התעשייה, דבר שמצד אחד הזרים כספים רבים למחקר ומצד שני הוליד את מה שמכונה "היי-טק" – תעשייה מתקדמת. תהליך שיבוטה של הכבשה דולי מתגלה בספר הזה כמבצע משולב מדע-תעשייה, שלא יכול היה להצליח ללא תרומתם של כל אחד מהשותפים. המחברים אינם מסתירים מהקורא אפילו את ההבנה (המביכה משהו) שפתרונן של שאלות מדעיות "טהורות" עשוי להיות תלוי בימינו בתערובת של דילמות מוסריות מצד אחד ופטנטים, אינטרסים כלכליים ו"סודות מסחריים" מצד שני.
הדבר השלישי שאפשר ללמוד מהספר הזה הוא, בפשטות, כיצד לשבט כבשים. עד כדי כך הוא מפורט בנקודות מסוימות. אבל מי שרוצה להבין את העניין באופן כללי בלבד, יכול להרשות לעצמו לדלג פה ושם על חצי עמוד גדוש מונחים מדעיים. גם כך אפשר להבין את העיקר, וללא ספק אפשר ליהנות ולהתפעל מסיפור מסע מרתק, מדבקותם במטרה של המדענים, ומסוף טוב שעשוי להוות התחלה מצויינת לפרק חדש בסיפור שאינו נגמר.
