.
אין דבר שיכול לתאר, להסביר ולהמחיש את רוח הזמן, טוב יותר מספרות המכתבים. גם עיתונים ישנים יכולים ללמד אותנו על יום אתמול, ואילו השירה מגישה לנו לעיתים את העדות ההיסטורית בעלת החשיבות העליונה במעלה. לא רק השירה הקאנונית, אלא גם השירים המושָרים, הפזמונים. סקירה של השירים ששרנו, ושל אלה שעודנו שרים, תוביל אותנו לתחנות בהתפתחותו של האתוס הארץ-ישראלי והישראלי.
.
תחנה ראשונה. אני ילד בתל אביב, תלמיד בבית החינוך לילדי העובדים. היה שם מורה בשם זאב אהרון, שחיבר שירי ילדים. לימים, הוא התמנה לתפקיד קצין החינוך הראשון של צה"ל. הוא חיבר שיר שהיום, לאחר עשרות שנים, נשמע עצוב ואולי גם קצת מצחיק: "בְּעֵין חֲרוֹד טוֹב מְאֹד, אֵין שָׁם כֶּסֶף כְּלָל". לא מזמן הודיעו שאֵם הקבוצות, דגניה, סיכמה 99 שנות שיתוף, ונכנעה להפרטה. השורה הבודדת מהשיר של המורה זאב ממחישה את גודל השינוי.
.
בשיר "אנו נושאים לפידים" הוא אומר, בין השאר: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ / פַּךְ שֶׁמֶן לֹא מָצָאנוּ / לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ / מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת הַגְּנוּזִים גִּלִּינוּ / בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם / וַיְהִי אוֹר". כלומר, ההיסטוריה אינה פועל יוצא של ניסיוּת אלוקית, אלא מעשה ידי בני-אדם, החושפים את האור במעשיהם. השירים האלה השפיעו על כל מי שגדל בארץ-ישראל באותם ימים, מה שקוראים דור תש"ח. זה מייצג, כמובן, רק את השבט שהשתייכתי אליו.
.
או שורותיו של לוין קיפניס: "אֶל רֹאשׁ הָהָר, אֶל רֹאשׁ הָהָר / הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי / מֵעֵבֶר הָהָר זֶה מִכְּבָר / רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צְבִי / הַעְפִּילוּ הַעְפִּילוּ, אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ" – העלייה בהר, המעפל, כביטוי מטאפורי למעשה הציוני כולו. לא מהגרים לארץ, עולים אליה או יורדים ממנה, עם כל המשמעויות של עלייה וירידה. אנשים שגדלים כיום בארץ מתקשים להבין, לעיתים, את האווירה הזאת, את התפיסה הזאת. השיר הקצר הזה יכול להמחיש אותה.
.
בהמשכו של השיר הזה מופיע מרכיב חשוב באווירה ובשירה של אותם ימים – המוכנוּת להקריב קורבנות למען הקמת המולדת. "אֶחָד פִּתְאוֹם נֻפַּץ לַתְּהוֹם / קָרְבָּן רִאשׁוֹן אַךְ לֹא אַחֲרוֹן הוּא". גם אלתרמן נדרש לסוגיה הזאת. בשנות ה-30 הוא כותב את "בֶּהָרִים כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ מְלַהֶטֶת", שבהמשכו מופיעות השורות "בֶּהָרִים, בֶּהָרִים זָרַח אוֹרֵנוּ / אָנוּ נַעְפִּילָה אֶל הָהָר / הָאֶתְמוֹל נִשְׁאַר מֵאֲחוֹרֵינוּ / אַךְ רַבָּה הַדֶּרֶךְ לַמָּחָר / אִם קָשָׁה הִיא הַדֶּרֶךְ וּבוֹגֶדֶת / אִם גַּם לֹא אֶחָד יִפֹּל חָלָל / עַד עוֹלָם נֹאהַב אוֹתָךְ מוֹלֶדֶת / אָנוּ לָךְ בַּקְּרָב וּבֶעָמֵל". המחר הוא גיבור השירים האלה, וההקרבה היא בת לווייתם הקבועה.
וזה נמשך דרך ז'בוטינסקי, בשיר על חללי תל חי, "מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע, מִגִּלְעָד לַיָּם / אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ שֶׁלֹּא כֻּפַּר בְּדָם / דָּם עִבְרִי רָווּ לָשֹׂבַע, נִיר, וָהַר וָגַיְא / אַךְ מִדּוֹר לְדוֹר לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר / מִדָּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי".
.
עבודת הכפיים כערך לאומי ואישי מופיעה בשיר הידוע של אלכסנדר פן, "שיר הבנאים": "הֲבוּ לְבֵנִים, אֵין פְּנַאי לַעֲמֹד אַף רֶגַע / בְּנוּ הַבַּנָּאִים, אַל פַּחַד וְאַל יֶגַע". ובהמשך הוא מוסיף: "בְּעַד כָּל קִיר בְּהֶנֵּף בִּנְיָנֵינוּ / עָתִיד עַמֵּנוּ לָנוּ שָׂכָר". לא ממש האידיאל האינדיבידואליסטי המושל כיום בכיפה. השיר הזה ממחיש את האווירה, את הערכים, את תפיסת העולם של אותם ימים, טוב יותר מכל פרק בספר היסטוריה.
.
עברו שנים, ואורי זוהר ניהל ערב בשם "שירי העבר" בהיכל התרבות בתל-אביב. הוא הקפיד לאזן את הפאתוס עם מעט הומור. כך, אחרי השורות "עָתִיד עַמֵּנוּ לָנוּ שָׂכָר", הביא את השיר על "אוֹטוֹ קָטָן וּבַיִת קָטָן וּמָה שֶׁיּוֹתֵר כֶּסֶף קָטָן".
.
השירים גם מעידים על מגמה מרכזית שעיצבה את תפיסותינו באותם ימים. חילוּן המקודש וקידוש החולין. כותב שלונסקי באחד השירים שלו על ריקוד ההורה הנלהב, שהיה ריקוד קבוצתי, בחדר האוכל בעין חרוד, בימי גדוד העבודה: "בִּצְרִיף הָעֵץ כִּבְמִקְדַּשׁ אֱלֹהַּ / אָמְרוּ תְּהִלִּים רַגְלַיִם שִׁכּוֹרוֹת". ועוד מִשֶל שלונסקי: "אָנוּ הוֹלְכִים וְהַזִּיו מִכָּל דְּיוֹקֶן / אָנוּ הוֹלְכִים וְהַבּוּז לְכָל זֹקֶן". מכאן כבר לא ארוכה הדרך ל"אָנוּ אָנוּ הַפַּלְמָ"ח". גוף ראשון רבים. זמן התגבשות ההכרה והזהות, יחד עם הנכונות לשאת בעול ולהקריב קורבנות. השיר, באותם ימים, היה חלק מרכזי בהוויה. העובדות נקבעות והשירים נכתבים, זה לצד זה.
.
בימי הפלמ"ח כבר כתבתי שירים לפי הזמנה. לדוגמה, כשהייתי מ"מ צעיר התאמנו במסע מאובטח בלילה. אנחנו מתקרבים לפסגה, והמ"כ המוביל קורא לי בבהילות. חשבתי שקרה משהו, חשתי לפסגה, והייתי עד לעליית עמוד השחר. "תראה איזה יופי", אומר לי המ"כ, "תכתוב שיר". לימים בדקתי את השירים האלה, מהם גם שירים שהוזמנו אצלי. מתברר שלרוב הם מסתיימים בזמן עתיד. העתיד הוא גיבור השירים האלה. אלתרמן כותב לרב-החובל האיטלקי של ספינת מעפילים: "וּנְסַפֵּר לְךָ כִּי פְּתוּחִים הַשְּׁעָרִים / כְּבָר מִזְּמַן נִפְתְּחוּ חֵי שָׁמַיִם / וּפָתְחָה אוֹתָם זוֹ חֲבוּרַת הַנְּעָרִים / שֶׁעָמְדָה אוֹתוֹ לַיְלָה בַּמַּיִם".
.
אבל לא רק מאמץ וסבל היו. היה גם זמן הפרוספריטי ב-1935, עם עליית יהודי גרמניה. אז כותב אלתרמן: "פְּרוֹסְפֶּרִיטִי, פְּרוֹסְפֶּרִיטִי, סוֹחֵר אִתִּי, מוֹכֵר אִתִּי / וּמִי כָּמוֹנִי בְּרָאבוֹ ג'וֹנִי / הַפַּרְדֵּסִים עוֹשִׂים נִסִּים / הַכֶּסֶף עָף אֶל הַכִּיסִים / זָהָב צוֹבְרִים פֹּה בַּטּוּרִיָּה". יש פה, אולי, סוג של ביקורת עצמית ולגלוג, והרבה הומור. היו אז לא מעט שירים מצחיקים וגם שירי אהבה שוברי לב ("לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזַבְתִּינִי").
.
אני נזכר בשיר הערש הידוע "שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה / אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה / עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ / שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע", ובהמשך: "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן / אַךְ אַתָּה בְּנִי הַקָּטָן, נוּמָה נָא וִישַׁן". איזה ילד נורמלי ישן אחרי שורות כאלה? אבל זה היה רק חלק מהסיפור. "הִנֵּה תִּישַׁן, הִנֵּה תִּגְדַּל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל / לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל / כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל". האידיאל היה להיות פועל בארץ.
.
סיפור תל-חי סוּפר והושר שוב ושוב. ה"יזכור" החילוני הראשון של ברל כצנלסון, על נופלי תל חי, פותח ב"יזכור עם ישראל". לא "יזכור אלוהים", לפי המסורת היהודית. אבא חושי כתב את "בַּגָּלִיל בְּתֵל חַי, טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל…", ואברהם ברויידס ממשיך: "הָיֹה הָיָה גִּבּוֹר חִידָה / וְלוֹ זְרוֹעַ יְחִידָה / בְּשִׁיר חַיִּים יָצָא לַקְּרָב / מוּל אֲסַפְסוּף גָּדוֹל וָרַב". אליעזר שמאלי, כשהיה כבר מורה בבית-הספר שלנו, כתב איך בשדות חמרה שנשרפה הותירו החורשים מחרשה, וטרומפלדור, תחת מטר יריות, רץ והביא אותה ואמר: "המחרשה היא דגל, ודגל אין משאירים בידי אויב". זה נראה ונשמע כמו שטיפת מוח, וכנראה שזה מה שהיה. קשה להבין את זה, למי שגדל פה אחרי מלחמת יום הכיפורים, 1973, השנה שבה נמאס לנו מגיבורים.
.
לא רק על הלוחם כתבו ושרו, גם על הלחם. כותב אותו משורר שכתב את השיר "אנו נושאים לפידים": "אִכְלוּ יְלָדִים לֶחֶם תּוֹצֶרֶת / צָמְחָה הַחִטָּה לְיַד הַכִּנֶּרֶת / עָמְלוּ אַנְשֵׁי דְּגַנְיָה בְּזֵעַת אַפַּיִם / שָׁם אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ גָּדוֹל שִׁבְעָתַיִם / שָׁם שׁוֹמֵר לֹא יָנוּם, חוֹרֵשׁ לֹא יִישַׁן / שָׁם יוֹדֵעַ לִזְרֹעַ גַּם יֶלֶד בַּגַּן". כולנו שלוחים פטריוטיים של השיר הזה.
.
והייתה עליונות ברורה של החקלאות והכפריוּת על העירוניוּת. תל-אביב הייתה עיר צעירה בת 100,000 תושבים, אבל היה סרט אחד בשם "זו היא הארץ", והיה כתוב שם שיר ששרו: "מִן הָעִיר, מִן הַכְּרַךְ, מִבָּתֵּי הַחוֹמָה / קוּם חָלוּץ, קוּם וּבְרַח אֶל הַכְּפָר / לַקְּבוּצָה, לַקִּבּוּץ / קוּם חָלוּץ, קוּם וּבְרַח / אֶל אִמְּךָ, אֶל הָאֲדָמָה". שירי האדמה עמדו בלב ההוויה הארץ-ישראלית. הפריפריה לא נחשבה לנחותה. איש לא דיבר ולא חשב במרירות על "מדינת תל-אביב". והיו רוקדים. לא נולדו לרקוד, לא רקדו עם כוכבים.
.
במלחמת העצמאות, מעניין, לא מצאתי ולו שיר מחאה אחד. הדור הזה, דור תש"ח, לא ראה את עצמו כיצחק הנעקד בידי אברהם. אנשים היו מוכנים נפשית, האמינו שהם לוחמים מלחמה צודקת. האמינו שהם לוחמים מלחמת אין ברירה. או להיכנע ולהישחט – או להילחם. וגם אז קרו דברים קשים מאוד. במקום שירי מחאה, מצאתי שירים של הומור שחור. מלווי השיירות לירושליים שרו, על-פי המנגינה של "כְּשֶׁנָּמוּת יִקְבְּרוּ אוֹתָנוּ בְּיִקְבֵי רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן", מילים אחרות: "כְּשֶׁנָּמוּת יִקְבְּרוּ אוֹתָנוּ בְּהָרֵי בָּאבּ אֶל וָאד / שָׁם יֶשְׁנָם צַלָּפִים הַיּוֹרִים כַּדּוּרִים / כַּדּוּרִים שֶׁל חוֹדְרֵי שִׁרְיוֹן". במילים אחרות, גדלנו בחברת "הנצורים והצודקים".
.
מלחמת העצמאות מסתיימת בתקווה. "הַאֲמִינִי יוֹם יָבוֹא, טוֹב יִהְיֶה מַבְטִיחַ לָךְ", ו"הֵן אֶפְשָׁר ובַגִ'יפּ שֶׁעָבַר שָׁאֲגוּ בַּחוּרִים כִּי נִגְמַר". ובכן, לא נגמר. הדברים מסתבכים בשנות החמישים. פעולות גמול, חיילים נופלים. שוב עולים שירי הומור שחור של הצנחנים. "לְבֶּן גּוּרְיוֹן יֵשׁ קָדִילָק וְלָנוּ יֵשׁ כָּזֶה", ובמקום לשיר "לֹא נוֹרָא נִתְגַּבֵּר, עוֹד נַגִּיעַ לַחוֹף הַזּוֹהֵר", הם שרו "לֹא נוֹרָא נִתְגַּבֵּר, עוֹד נַגִּיעַ לְתֵל הַשּׁוֹמֵר" (כלומר לחדר המתים בתל השומר). אבל עדיין אין ערעור יסודי על צדקת הדרך. וכמובן, היה מבצע קדש. הניצחון המזהיר, תוך 100 שעות עד שארם א-שייח. לכן, כבר ב-1967 אפשר לכתוב "יָא שַׁארְם אֶ-שֵׁיח, חָזַרְנוּ אֵלַיִךְ שֵׁנִית, אַתְּ בְּלִבֵּנוּ, לִבֵּנוּ תָּמִיד". עד שלימים, אמר אפרים קישון, בהומור האופייני שלו: "אני זוכר שתמיד דוד אלפרד היה אומר לדודה טרודה, דודה טרודה תראי, עוד נשוב לשארם א-שייח".
.
צחוק צחוק, אבל שירים פטריוטיים היו. להקת הנח"ל שרה את "לֹא אַגָּדָה רֵעַי / וְלֹא חֲלוֹם עוֹבֵר / הִנֵּה מוּל הַר סִינַי / הַסְּנֶה, הַסְּנֶה בּוֹעֵר / וְהוּא לוֹהֵב בְּשִׁיר / בְּפִי גְּדוּדֵי בַּנִּים / וְשַׁעֲרֵי הָעִיר / בְּיַד הַשִּׁמְשׁוֹנִים / הוֹ שַׁלְהֶבֶת יָהּ – עֵינֵי הַנְּעָרִים". אותה להקה, שדור אחר כך שרה את "תְּנוּ לַשֶּׁמֶשׁ לַעֲלוֹת / לַבֹּקֶר לְהָאִיר / הַזַּכָּה שֶׁבַּתְּפִלּוֹת אוֹתָנוּ לֹא תָּעִיר". שירת המתים, שיר השלום הידוע. שני שירים, שתי תקופות.
.
מלחמת ששת הימים היא נקודת המפנה. הדור שזוכר אותה לא העמיד פנים. היה פחד. תקופת ההמתנה הייתה מן הגרועות ביותר. הערבים עשו הכל כדי להפחיד אותנו. התמונה הזאת: גמאל עבד אל־נאצר צוחק בחברת הטייסים בביר גפגפה, הצחוק הזה, ההפגנות של מיליון מצרים שצעקו "מלחמה, מלחמה". הירבה לעשות אחמד שוקיירי, קודמו של יאסר ערפאת. במסיבת עיתונאים במלון "אינטרקונטיננטל" בירושלים שאל אותו עיתונאי צרפתי: "מה תעשו ביהודים לאחר הניצחון?" והוא השיב: "לא תהיה בעיה יהודית בפלשתינה אחרי הניצחון".
.
לכן, משניתנה הפקודה, אנשים לחמו בזעם ובהקרבה. הצנחנים שרו את "ירושלים של זהב" ליד הכותל. כך באו לעולם "רְאִי רָחֵל רְאִי, הֵם שָׁבוּ לִגְבוּלָם", ו"הַכֹּתֶל אֵזוֹב וְעַצֶּבֶת / הַכֹּתֶל עוֹפֶרֶת וָדָם / יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן / יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם" ועוד.
.
ואז הדברים מסתבכים. מופיע ספר בשם "שיח לוחמים", ומתחיל הוויכוח שאוכל בנו עד היום, על מטרות המלחמה ועל צדקת הדרך. ארץ ישראל השלמה אל מול ההכרח לסגת לנקודת ההתחלה ולבצע ויתורים. מלחמת יום הכיפורים רק יצקה שמן על המדורה הזאת, והמשבר הגיע לשיא במלחמת לבנון הראשונה. ביום השלישי למלחמה כתב אפרים סידון פרודיה על שיר של להקת הנח"ל: "בְּשִׂמְלָה אֲדֻמָּה וּשְׁתֵּי צַמּוֹת / יַלְדָּה קְטַנָּה וּמְרֻסֶּקֶת עֲצָמוֹת / עָמְדָה וְשָׁאֲלָה לָמָּה?" קשה מאוד לצבא להילחם כשהשיר הזה הולך לפניו. במלחמת לבנון, בפעם הראשונה, נכתבה שירת מחאה, גם של משוררים מוּכרים כמו דליה רביקוביץ' ונתן זך, ואחרים.
.
כלומר, ברגע שפגה האמונה המוחלטת בצדקת דרכם של "הנצורים והצודקים", חל שינוי מוחלט גם בשירה, ודברים שלא היו נאמרים פעם נאמרים היום. שירה מלמדת על הלכי הרוח, ועל העתיד להתרחש. איש רוח מצרי ידוע, ד"ר חוסיין פאוזי, אמר לי בפגישתנו בקהיר, בדצמבר 1977, שאילו המודיעין הישראלי היה קורא ברצינות את השירה הערבית והמצרית שנכתבה לאחר תבוסת ששת הימים, הוא היה יודע שמלחמת יום הכיפורים בוא תבוא. "כל קצין מודיעין טוב חייב לקרוא שירה".
.
.
.
תקציר הרצאת ויצמן במדעי החברה והרוח לשנת 2013
.
.
