פרוטקציה אהובתי

מי עושה פרוטקציה למי? האם הישראלים אוהבים את שיטת הטובות
האישיות , או שהם נאלצים להשתמש בה? מה מקומנו על מפת הפרוטקציה
העולמית? האם לפרוטקציה יש היבטים חיוביים? ואיפה היינו
היום בלי ויטמין פי?
.
אתה רוצה לסדר משהו במשרד הרישוי, או לרשום את הילד לגן הילדים.
כמה זמן זה יגזול ממך ? כמה כסף זה יעלה ? האם הפקיד יטפל בבקשתך ,
או שהוא ישלח אותך לפקיד אחר , בקומה אחרת , שמקבל קהל
בשעות ובימים אחרים? .האם ילדך ילמד בגן ,או בבית-הספר הקרובים למקום
מגוריך ,או שבכל יום תצטרך להסיע אותו לקצה השני של העיר?
.
התשובה לשאלות האלה ,קשורה הרבה פעמים לדרך שבה אתה פונה
לפקיד. .אתה יכול לעמוד בתור , בסבלנות , ואז פשוט להגיש לו את הטופס
שמילאת קודם לכן) הפקיד אמור להעניק לכל האזרחים שירות ברמה
אחידה), ואתה יכול לגשת אליו ולומר בשקט" ,אתה שמעון ? איציק
הפנה אותי אליך". זה כל ההבדל.
.
הפרופ ' ברנדה דנט שהלכה לעולמה לפני כשלוש שנים, חקרה את תופעת
הפרוטקציה בישראל, תוך התמקדות במישור המגע שבין האזרחים לפקידי
השירות הציבורי. ממצאי מחקריה פורסמו בספרה" פרוטקציה",שממנו עולה
כי החברה הישראלית היא ,למעשה ,חברה דו-תרבותית. אנחנו נוהגים לעבור
מהתנהגות לפי קוד תרבותי אחד להתנהגות לפי קוד תרבותי שני, בלי שום קושי,
כמעט בלי להרגיש שאנחנו עושים זאת. מבחינות רבות, זה דומה לאדם המדבר
שתי שפות , או יותר.הוא יכול, בשיחה אחת, לעבור משפה אחת לשנייה ובחזרה.
או לשלב ביטויים ומלים משפה אחת, בשיחה המתנהלת בשפה אחרת. השפה
הראשונה, הרשמית, נובעת מהכלל האומר שמינהל ציבורי מודרני חייב להיות
מושתת על יחס שווה לכל נפש. השפה השנייה ,מבוססת על קשר אישי פרטי
בין הפקיד לאזרח , או על קשר שלהם לגורם שלישי.
.
דוגמה:: אזרח המבקש להיעזר בפקיד , פונה אליו באופן טבעי , בשפה
הרשמית המדוברת. עברית. אם וכאשר הוא נוכח לדעת שהפקיד אינו "מבין"
את השפה הזאת , הוא עובר לשפות אחרות שהוא יודע , אולי אותן יבין
הפקיד , ספיק אינגליש ?פרלוו פראנסה ?פרשטייסט יידיש ?פונימיו
פרוסקי ?באותו אופן , אזרח שהפקיד לא מעניק לו את השירות המבוקש,
בתואנות שונות, פונה ל"שפה " אחרת ,שפת הקשרים האישיים, הטובות
ההדדיות, הפרוטקציה.
.
היכן ניצבת ישראל על מפת הפרוטקציה העולמית? כדי לענות על השאלה
הזאת, יש לבדוק את תפקוד המינהל הציבורי , האם הוא יעיל, האם קיימת
בו נורמה של היענות לתביעות לגיטימיות של אזרחים ,והאם מתקיים ,או לא
מתקיים ,מחסור במשאבים. באופן טבעי , כאשר יש מחסור במשאבים ,
הפקיד חשוף יותר ללחצים על רקע של קשרים אישיים. .לנתונים האלה יש
להוסיף גורמים תרבותיים שונים. יש תרבויות שבהן העדפת קרובים וידידים
נחשבת ערך עליון. .בכמה ארצות אפריקאיות ,למשל, פקיד שיסרב להעדיף
את בני שבטו על-פני אזרחים אחרים ,עלול למצוא את עצמו מנודה מהשבט,
אם לא במצב גרוע עוד יותר.
.
בארצות המערב שנהוג לכנותן" מדינות מתוקנות ," קיימת נורמה של היענות
לתביעות לגיטימיות של אזרחים ומתן שירות יעיל ושווה לכל נפש. בארצות
האלה לא קיים מחסור חריף במשאבים) ככל שהדברים אמורים בשירות הציבורי ,(
ולא קיימים גורמים תרבותיים המחייבים העדפה של קרובים מכל סוג שהוא ,
כך ששיעור הפרוטקציה בהן הוא קטן ,יחסית.
.
בישראל ,לפי הפרופ' דנט, תיפקוד המינהל הוא בינוני. לעתים מתקיים
מחסור במשאבים, וקיים גורם תרבותי חזק של העדפת קרובים וידידים.
כל ישראל חברים. זו תפיסה שהתפתחה והתחזקה בעיקר בגולה. אבל
בישראל, "כל ישראל" זו קבוצת התייחסות גדולה וכללית מדי, ולכן
פירקנו אותה לקבוצות השתייכות קטנות יותר: אשכנזים , ספרדים ,
יוצאי ארץ מסוימת , למשל רומניה , חובשי כיפות סרוגות , כיפות שחורות ,
קיבוצניקים, לכל אחד יש חברים מאותו הכפר. כל אחד יודע מי "משלנו"
ומי לא. כך נוצרות קבוצות שלמות , מעין שבטים של "משלנו'אים",
'כלשונה של נתיבה בן-יהודה.
.
האם הישראלים אוהבים את שיטת הפרוטקציה? או שהם נאלצים
להשתמש בה כדי לשרוד במבוכי השירות הציבורי? בסקר שבוצע במדגם
מייצג של האוכלוסיה היהודית העירונית בישראל, 90% מהנשאלים שללו ברמה
הנורמטיבית את השימוש בפרוטקציה ואמרו כי יש להימנע מהשימוש בה.
יחד עם זאת, 40% אמרו כי לפעמים הם מרגישים שהם זקוקים לפרוטקציה.
עכשיו נשאלה השאלה אם לאזרח שהרגיש זקוק לפרוטקציה ,הייתה אפשרות
להפעיל קשרים אישיים , ואם כן , האם עשה זאת בפועל? יותר מ-50%
מהנשאלים דיווחו כי עשו שימוש בפרוטקציה כאשר היו זקוקים לכך , וכאשר
הייתה להם אפשרות לעשות זאת.
.
למעשה , שיעורם של ה"פרוטקציונרים" 'גדול יותר , שכן לנוכח ההסכמה
הכמעט כללית שפרוטקציה היא שלילית , אפשר להניח שלפחות כמה נשאלים
שעשו שימוש בפרוטקציה לא הודו בכך. .כמו כן יש לקחת בחשבון את העובדה
שמי שאמר שהשתמש בפרוטקציה נספר פעם אחת ,אבל ייתכן בהחלט שעשה
זאת מספר פעמים.
.
כאשר אזרח מתקשה לקבל טיפול הוגן מפקידי המינהל הציבורי , למי
הוא סבור שכדאי לו לפנות? מי נתפס בעיניו בעל יכולת לעזור לו? 76%
מהנשאלים אמרו כי הם מאמינים שהתקשורת, בעיקר הטלוויזיה, יכולה
לעזור במאבקים עם המינהל. לעומת זאת, 66% מאמינים שפרוטקציה
עשויה לפתור את הבעיה. 40% מעדיפים לפנות לעיתון. 39% מאמינים
בכוחם של עורכי-דין, לעומת 32% בלבד המאמינים בכוחו של נציב
קבילות הציבור. 15% אמרו שכדאי לאלץ את הפקיד לשרתם באמצעות
איומים ולחץ פיסי, ו-13% אמרו כי יפנו לעזרת המפלגה.
.
האם אפשר לאפיין קבוצות שונות של ישראלים לפי מידת השימוש
שלהם בפרוטקציה? ראשית , חשוב להבין שבין הקוטב שבו מצויים
הפרוטקציונרים הקבועים לקוטב שבו מצויים אלה שנמנעים משימוש
בפרוטקציה , בין בשל עקרון השוויון, או בשל מחסור בהזדמנויות לעשות
זאת , מצויים הטיפוסים שפרופ' דנט מכנה "'דו-תרבותיים". אלה אנשים
שפשוט למדו להסתדר. הם יתחילו לפעול לפי הקוד הרשמי , ואם יתקלו
בקשיים ,יעברו מיד לשימוש בשפת הפרוטקציה.
.
מתברר שאלופי הפרוטקציה הם ילידי הארץ (70% – 80%). אחריהם באים
בני עדות המזרח (56%), ויוצאי מערב אירופה (47%). מבחינה
נורמטיבית , יוצאי מערב אירופה היו בראש שוללי הפרוטקציה. למעשה,
הם השתנו בתחום זה יותר מכל העדות האחרות. פשוט למדו "להסתדר"
ולחיות עם הכורח. ברוב הפעמים הם נוטים' לתת לפקיד סיכוי, ורק אם
אינם מקבלים את השירות הדרוש ,הם פונים לשפת הפרוטקציה.
.
אפשר להניח כי רוב השימוש בפרוטקציה נעשה כדי "לפתוח
סתימות" בצנרת של השירות הציבורי. .כלומר , אנשים אינם נוטים
להפעיל פרוטקציה כדי לקבל משהו שלא מגיע להם כלל , אלא כדי
לקבל את המגיע להם במהירות וללא טירחה מיותרת. ככל שהנשאלים
היו משכילים יותר, הם נטו לומר שפנו לפרוטקציה כדי לחסוך זמן וטירחה.
ככל שהיו פחות משכילים ,נטו לומר שפנו לפרוטקציה כיוון שלא היו מסוגלים
לפתור את בעייתם בדרך אחרת.
.
מי עושה פרוטקציה למי? האם הבסיס הוא עדתי? מתברר שהפרוטקציה חוצה
גבולות עדתיים. בסיס הקשרים האישיים אינו נובע רק ממוצא משותף
כלשהו , אלא מקשר בין-אישי , שכנות , חברות , שירות משותף בצבא, או
שותפות רעיונית.
.
האם זה בהכרח רע? חוקרי חברה לא מעטים אינם סבורים כך. בין נימוקים
רבים בשבחה ל הפרוטקציה, מתבלט נימוק אחד שלפיו הפרוטקציה מביאה
להומניזציה של השירות הציבורי. אזרח שבא לבקש טובה מפקיד שהוא חבר
שלו , אינו מרגיש מנוכר במסדרונות השלטון. כשיש פרוטקציה , באמת יש עם מי
לדבר. אם נזכור שאנחנו חיים בחברת מהגרים ,נראה שההיכרות האישית הזאת עם
"השלטונות", גוררת אחריה תחושה של ביתיות ושייכות ,שאולי אי-אפשר היה
להשיג בשום דרך אחרת.