.
כמה פרצופים שהתעוותו באי-נוחות למשמע הצלילים שעלו מהדיסק של להקת "דורלקס
סדלקס" (ישראלים צעירים שניסו להתעקש בשנות ה-80 של המאה הקודמת על הבעה
מוסיקלית בסגנון עדות העידן התעשייתי) הזכירו את ההבעות על פניהם של לא מעטים
ממנויי התזמורת הפילהרמונית שיצאו לפני שנים אחדות (כמעט במרוצה), באמצע נגינת
האופרה "ווצק". ווצק, בדומה ליצירותיהם של "דורלקס סדלקס" ושאר יוצרי המוסיקה
התעשייתית, גורם רעד לא רצוני בגוף .חרדה צורמת. תחושות כמעט פיסיולוגיות ,לא
תרבותיות. הרבה יותר בטוח, צפוי ונחמד להאזין למוצרט או לשלמה ארצי. או לכל מי
ומה שביניהם.
.
מעבר לשאלות של טעם וחינוך מוסיקליים, נראה שהבסיס להנאה ממוסיקה, מצלילים,
מונח במיפלס הגוף, ושהכלים המתאימים לתיאורו הם מונחים מתחום הפיסיולוגיה
והפיסיקה. צליל הוא תופעה פיסיקלית, המתחוללת כאשר חפץ מסוים רוטט כך וכך
פעמים בשנייה, ובכך הוא יוצר גל בתדירות מסוימת, המתפשט באוויר .כאשר הגל
הזה פוגע באיברי השמיעה שבאוזן הוא מזיז אותם, באופן פיסי, ובכך יוצר תחושה
עצבית המגיעה אל המוח ומתפענחת בו .
.
המוסיקה היא עֶרֶב-רב של צלילים אשר מקיימים ביניהם ארבעה סוגי יחס שונים.
סדרת צלילים הבאים בזה אחר זה קרויה" מלודיה ."זהו הגורם ה"אופקי" של
המוסיקה, הנע בזמן, ממקום אחד) העבר (אל מקום אחר (העתיד), ובינתיים הוא
עובר בהווה, ומכה באוזן המאזין .הגורם האנכי הוא ההרמוניה, המורכבת מסולמות
ומאקורדים .האקורד (יחידת ההרמוניה הבסיסית) הוא פועל יוצא של העיקרון
הטונאלי, שלפיו כל הצלילים מתייחסים לנקודת מוצא אחת .עיקרון זה התגבש
בתקופה שבה התגבשו גם חוקי הכבידה, ויש הסבורים שאין זו סמיכות מקרים
בלבד .
.
כאשר משמיעים שתי מלודיות שונות בעת ובעונה אחת נוצר ביניהן יחס אנכי
(הרמוני), שהוא צורת היחס השלישית בין הצלילים, הקרויה "קונטרפונקט".
צורת היחס הרביעית היא המקצב, המתבטא בהפרשי הזמן שבין הצלילים, ומשך
השמעתם.
.
המלודיה, המרכיב החשוב ביותר של המוסיקה, בנויה כסדרת צלילים המושמעים
בתחום צר יחסית של משכי זמן .מדוע? הסיבה לכך אינה פיסיקלית, אלא פיסיולוגית.
טביעת הצליל במוח דועכת בזמן .אנחנו פשוט שוכחים, כך שקשה לנו לקשור
קשר מבני בין שני צלילים הבאים בזה אחר זה בהפרשי זמן גדולים משתי שניות .
מנגד, דחיסת מסרים עצביים רבים מדי בפרק זמן קצר מדי עלולה ליצור "פקק
תנועה". לפיכך, רווח הזמן הקצר ביותר שאנו מסוגלים לקלוט ולהבין הוא כעשירית
השנייה .
.
אל הצלילים הטהורים מתלווים צלילים עיליים, שתדירותם היא מכפלה של תדירות
הצליל העיקרי .לדוגמה, לצליל דו, שתדירותו X, מתלווים (בתחומיה של אוקטבה
אחת) גם צלילים שתדירותם שני X, שלושה X, ארבעה X, וכו' (כשעוצמתם
יורדת ככל שתדירותם עולה). אקורד, או סולם הבנוי מצלילים שהיחס בין תדירויותיהם
אינו אקראי והוא מבוסס על מכפלות שלמות, מתאים, ככל הנראה, למבנה
הפיסיקלי-מתימטי של איברי השמיעה שלנו .לכן הוא נשמע לנו "נעים לאוזן",
"אופטימי" (קונסוננס). סולם כזה קרוי סולם מז'ורי. כאשר הסולם כולל צלילים
שהיחס בין תדירויותיהם נראה אקראי ואינו מבטא מכפלות שלמות, הוא נשמע
לנו צורם, במידה זו או אחר (דיסוננס). המכפלה השבורה שוברת את
הסימטריות המתימטית .ככל שהסולם, או האקורד, כוללים צלילים רבים יותר, ככל
שתדירותם אינה מהווה מכפלה טבעית ושלמה של הצליל הראשון בסדרה, הצרימה
שיחוש המאזין תהיה רבה יותר, עד כדי צריחה, שהיא דיסוננס אדיר היוצר תחושה
של איום או בהלה. אי-התאמה מוגבלת של צליל בודד מתוך האקורד יוצרת סולם
מינורי, המשרה בנו תחושה של מתח או עצבות .בסולמות המינוריים יכולות להתקיים
גרסאות רבות מאוד, בעוד הסולם המז'ורי הוא אחד ויחיד .
.
תרבויות שונות בעולם פיתחו סגנונות מוסיקה שונים, הנבדלים אלה מאלה, בעיקר
ביחס שלהן לארבעת מרכיבי המוסיקה (מלודיה, הרמוניה, קונטרפונקט ומקצב).
המוסיקה הערבית, למשל, ויתרה כמעט על כל המרכיבים, כדי לפתח, על ציר
המלודיה, גרסאות מורכבות מאוד של סולמות מינוריים "עצובים". המוסיקה המערבית,
לעומת זאת, ניסתה להתבסס על שלמות מתימטית של הסולם המז'ורי .אלא שאז
התברר, למרבה התיסכול, שסולמות שונים בפסנתר – שלפי המכפלות השלמות היו
אמורים להתאחד בתדירות קבועה בצליל גבוה מסוים – אינם מתלכדים .כלומר,
לצליל גבוה ידוע (נאמר, דו גבוה) חושבו לפי המכפלות הטבעיות של סולמות מז'וריים,
שהחלו מצלילים בסיסיים שונים, תדירויות שונות .כך נוצרה אי-התאמה בתוך
המקדש של הסולם המז'ורי אשר אמור להיות מותאם תמיד .האמת היא, שאיש לא
יכול היה להבחין בשמיעה באי-ההתאמה הזאת, אלא שהכפייתיות המתימטית של
המוסיקאים שקדמו ליוהאן סבסטיאן באך לא הניחה להם, עד שאי-ההתאמה תוקנה
באמצעים מכניים :פשוט, כיוונו את הפסנתר לפי חוקי המתימטיקה.
.
ההתערבות האינטלקטואלית הזאת הקריבה, כמובן, את זכותו של הצליל על מזבחה
של השלמות המתימטית .צליל דו, למשל, שתדירותו הטבעית הייתה 264 הרץ,
"הושווה" וכוון מחדש, כך שתדירותו החדשה היא 261.6 הרץ .הפסנתר המכוון
מחדש כונה "הפסנתר המושווה", ומאז, כל המוסיקה המערבית מבוססת על פסנתרים
מושווים .באך עצמו חגג את בואו של הכלי המוסיקלי המתימטי המושלם הזה, בסדרה
של יצירות (פרלודים ופוגות), שהוכתרו לכבודו בשם "הפסנתר המושווה היטב".
.
ההתערבות האינטלקטואלית הראשונה הזאת במהלכו של הטבע פרצה את הסכר
בפני התערבויות דומות נוספות, הנותנות את אותותיהן במוסיקה המערבית עד היום .
מאז אנחנו עדי שמיעה לשיפור אינטלקטואלי מתמיד של המוסיקה שלנו, שנעשתה
בעצמה כלי להעברת מסרים אינטלקטואליים .שיפור רודף שיפור בתהליך אינטלקטואלי
תחרותי מובהק, שבו הקהל מכוון, למעשה, את היוצרים .שיאו של התהליך הזה ניכר
במופעים של נגינת ג'אז, שבהם השומעים מביעים את דעתם על המוסיקה המושמעת
באותו זמן, ובכך גורמים לנגנים לשנות את נגינתם בו בזמן .
.
מצב זה מחייב את המוסיקאים לחידוש מתמיד. "ואיפה התרומה שלך?" – שואלים
אותם. אם יקום היום מישהו ויחבר סימפוניה נהדרת בסגנון ברהמס ,איש לא "יקנה"
את זה .את זה אנחנו מכירים .בקונצרט הזה כבר היינו .אנחנו רוצים רעיונות
מוסיקליים חדשים, חוויות והרפתקאות חדשות.
.
הרפתקה מוסיקלית חדשה היא מעין טיול שמסלולו מתרחק במידות שונות מהסולם
המז'ורי הקונסוננטי – וחוזר אליו (או, לפחות, לסביבתו הקרובה, המוכרת ל"מטייל").
זוהי סדרת צלילים המגדילה בהדרגה את אי-ההתאמה המתימטית-פיסיקלית שלה
לאיברי השמיעה שלנו, ולאחר מכן חוזרת ומתאימה את עצמה אליהם .בדרך כלל,
טיולים כאלה מתארכים ומסתבכים בהדרגה .מאזין (מטייל) טירון, מתרגש למשמע
פזמון מינורי .מאזין מנוסה יותר, שיבקש לחוות אותה עוצמת התרגשות, כבר יזדקק
למסלול טיול, או ללחן מורכב יותר .סוד ההנאה הוא באמון שהמאזין רוחש למלחין.
זה כמו "לונה-פארק" ענק ,שבו המאזין מטולטל במסלולים מסוכנים לכאורה, המביאים
אותו למקומות מרוחקים מרחק רב מהקונסוננס המז'ורי .אבל גם ברגעים המותחים
ביותר, בכל זאת יודע המאזין שסופה של היצירה עתיד להגיע, ושרכבת השדים תגיע
בסופו של דבר לתחנה .השילוב הזה, בין הסכנה לכאורה לבין הביטחון בסוף הטוב,
המושך ילדים ל"לונה-פארק" וצופים נאמנים לסדרות המתח בטלוויזיה, הוא המפתח
להנאה ה"אינטלקטואלית" ממוסיקה.
.
לעומת זאת, הצריחות הדיסוננטיות של ווצק והצרימות ה"קקופוניות" של הלהקות
מ"העידן התעשייתי" לוקחות את מי שמאזין להן למסע בכיוון אחד – שסופו התרסקות
.אי-ההתאמה המתמטית-פיסיקלית שבין הצלילים לבין איברי השמיעה גוברת והולכת
ללא הרף .כמו החיים, כמו המציאות .אין חזרה, אין ביטחון, אין סוף טוב .אבל מציאות
הרי יש לנו במציאות, לא? את זה אנחנו מקבלים בחינם .כאשר אנחנו קונים כרטיס
למופע מוסיקלי, אנחנו מבקשים לקנות לעצמנו כמה רגעים של חלום, של תקווה, של
ביטחון, של הסתתרות מהמציאות .הסוף הטוב המובטח של מוצרט, של שלמה ארצי
ושל כל מה שביניהם, מציע לנו את המיסתור המיוחל. "דורלקס סדלקס", כמייצגי
הצליל התעשייתי, ובכן, הם יכולים להציע לנו רק כרטיס בכיוון אחד. אבל מי אמיץ
דיו כדי לקנות מרצונו כרטיס בכיוון אחד?
.
רשימה זו נכתבה בעקבות שיחה עם פרופ' מאיר שיניצקי.
.